ביום הלווייתו של ליאם שרם, שנרצח במסיבת הטבע בשבת הארורה של 7 באוקטובר, התעוררה אמו, מפיקת האירועים סימונה שרם, בשעה שש וחצי בבוקר. "עד לאותו רגע רציתי לעשות הלוויה רגילה״, היא מספרת, ״אבל אז החלטתי שלא. קמתי ומיד התקשרתי לעדי, חבר טוב שלי והאיש שמביא לי ציוד לאירועים. אמרתי לו, 'אני צריכה עד 11 בבוקר 250 כיסאות, שני שולחנות לכיפות, שני קולרים למים'. התקשרתי להגברה וביקשתי מיקרופון. דניאלה, המעצבת שעובדת איתי שנים באירועים, הכינה פרחים שכל אחד יוכל להניח על הקבר, והנחנו את זה על הכיסאות. זה היה חכם ומאוד מכובד".
אל ההלוויה הגיעו אלפי אנשים. זה היה מפגן אהבה ופרידה, והוא נערך, כפי שסימונה רצתה, בבית העלמין בקריית שאול. ״בגלל שאני מפיקת אירועים לחברות גדולות, אני עושה להן גם את ההלוויות ויש לי קשרים. כבר ביום ראשון התקשרתי למנהל קריית שאול, כי ידעתי שאין שם מקום. אי־אפשר להשיג חלקה, גם לא ב־100, 200 או 300 אלף שקל. אמרתי לו, 'הילד שלי ייקבר רק בקריית שאול. הוא לא ייקבר בשום מקום אחר'. הוא אמר, 'בואי נחכה, יום ראשון היום'. אמרתי, 'לא מחכים, תתחיל לחפש לו מקום'. וכך היה. הכול אפשרי.
"כשיצאתי מהבית להלוויה, היה ברור לי שלא אצליח לעטוף את ליאם בטלית. גם לא ידעתי איך אני אעמוד מולו. זה נראה לי לא אנושי. אבל ליאם עמד לידי בהלוויה ודיבר אליי. הוא אמר לי, 'אמא, אני לא שם, אני פה, תרדי לעטוף אותי בטלית כמו שרק את יודעת', וכך עשיתי. ממש שמעתי את הקול שלו והוא נתן לי כוח. זה בלתי נתפס שאמא תעטוף את הילד המת שלה בטלית בר המצווה. ואחר כך החלטתי להשמיע את שירת התקווה".
הקול האחרון שהוא שמע
סימונה שרם, אישה חזקה ויפה, היא אחת ממפיקות האירועים והתוכן המקושרות בישראל. ליאם, בן 26 במותו, היה בנה היחיד, שאת שמו קעקעה על זרועה לפני תשע שנים. בשבת השחורה בשעה שש בבוקר הוא הגיע עם שני חברים - ג׳וני (יונתן) זיידמן, בנו של פרופ׳ דניאל זיידמן, מבכירי רופאי הפריון בישראל, ועילי ברעם, אחיינו של מנחה הטלוויזיה גיא זו־ארץ, אל מסיבת הטבע הסמוכה לרעים. ליאם התקשר להודיע לאמו שהם הגיעו ושהכול בסדר. מכיוון שהיו האחרונים להגיע, היו גם הראשונים לצאת עם המכונית שלהם חצי שעה לאחר מכן, כאשר נשמעה אזעקת "צבע אדום", וקולות נפץ של יירוט רקטות החלו להישמע מעל ראשיהם.
"חסכתי מעצמי כי רציתי שלליאם יהיה הכול. שבע שנים לא טסתי לחו״ל כדי שהוא ייסע כמה שהוא רוצה. קניתי לו דירה, שהוא כבר לא יגור בה"
"באותה שעה ממש התעוררתי בבית מהאזעקה", נזכרת סימונה. "התקשרתי לבן שלי לשאול מה קורה. הוא אמר שלקח להם כמה דקות להגיע לאוטו, צחקנו, והוא הרגיע אותי, 'אמא, אנחנו בדרך'. בשיחה השנייה שאלתי את ליאם איפה הם. הוא ענה, ׳אנחנו ליד גבים עוד רגע'. ב־7:35 התקשרתי שוב ושאלתי, 'לפי הווייז, מתי אתם מגיעים הביתה?׳. ג׳וני ענה, '58 דקות'. לפי החישוב שלי, דיברתי עם ליאם 30 שניות לפני שהוא נרצח. אחר כך הוא כבר לא ענה לי. הייתי הקול האחרון שהבן שלי שמע".
עכשיו סימונה מחזיקה בידה את הטלפון הסלולרי של ליאם. ״תראי איזה כדור הטלפון קיבל״, היא מסובבת את המכשיר. הטלפון נותר שלם. המסך אמנם מנופץ, אך גוף הטלפון נותר בחתיכה אחת, ועל מה שקרה מעיד חור שנפער בו מכדור רובה קלצ׳ניקוב.
מה קרה אחרי השיחה האחרונה שלכם?
"ב־7:41 התקשרתי שוב, וכבר לא היה צלצול טלפון ולא קו. הבנתי שמשהו קורה. התקשרתי לרון ואורי, שני חברים של ליאם שגם היו במסיבה. הם לא ענו. גיסתי ישנה איתי באותו לילה והייתה פה איתי בבית וניסתה גם להבין מה קורה. פתאום, דרך הטלוויזיה, שמעתי על כל הבלגן. אחרי כמה דקות אורי ענה לי: ׳היו מחבלים, ירו עלינו, ליאם היה ברכב לפנינו ואנחנו לא יודעים מה קרה'. אבל אני כבר הבנתי בדיוק מה קרה.
"בדיעבד, רון ואורי סיפרו לי שהמחבלים התקרבו אל הרכב שלהם והתחילו לירות עליו. אורי אמר לרון 'תוריד את הראש ותעשה פרסה', והם עברו לכביש השני וניצלו. למרות שהרכב של ליאם, ג'וני ועילי היה לפניהם, בשלב הזה הם כבר לא ראו אותו. לכן אני יכולה להעריך שהמוות שלהם קרה כמה דקות אחרי שדיברתי עם ליאם ושהוא היה מפתיע. אני יודעת שאם היה להם חלון הזדמנויות, הם היו עושים משהו ויוצאים מזה. אבל כנראה הפתיעו אותם וירו בהם. בהתחלה רציתי להאמין שאולי הם ברחו, אבל בלתי אפשרי לברוח מדבר כזה".
'מה קשור' גידלו את ליאם. הייתי איתם כל היום וליאם היה איתנו. ציון (ברוך) קנה לו את שולחן הסנוקר הראשון שלו וגם לימד אותו לצייר"
למי צלצלת? אילו קשרים הפעלת כדי לברר מה קרה?
"לא הפעלתי שום קשרים. לא עשיתי שום דבר. ישבתי וחיכיתי. הילד שלי כבר לא היה במסיבה. לא היה צורך לחלץ אותו".
שרם לא קיבלה הודעה או ביקור מקצינת נפגעים. את המידע על גורלו של ליאם אספו חבריו. "החברים שלו פתחו חמ״ל בבית של אחד מהם וחמ״ל נוסף אצל חבר שהיה בברצלונה. הם הפעילו חיילים קרביים או חברים של חברים שהיו בשטח. אורי ורון, שהספיקו בינתיים להגיע הביתה, ידעו בדיוק איפה הנקודה שבה ראו לאחרונה לפניהם את הרכב של ליאם וחבריו. הם שלחו לשם חיילים שזיהו את ליאם לפי תעודת הזהות שהייתה עליו, וצילמו אותה כדי לאשר. את אותו תהליך זיהוי עשו עם עילי ועם ג׳וני. היה שם בחור שצילם את הרכב ואת החפצים מאותה חבורה. לא רציתי לראות את התמונות. אגב, אותם חיילים הם אלה שהביאו לי את הטלפון ואת הארנק של ליאם בסיום השבעה. לא המשטרה ולא המדינה".
מתי הבנת סופית שליאם לא בין החיים?
"בשתים עשרה בלילה אופיר, חבר של ליאם, התקשר אליי. אורי, החבר שהיה עם האוטו אחרי ליאם, גם היה איתו. אמרתי להם, 'בואו אליי'. הם הגיעו וסיפרו לי שליאם כבר לא בחיים. ביום שני אחר הצהריים קיבלתי את ליאם. הוא היה בשטח 'רק' יומיים. יחסית לאחרים קיבלנו אותו מהר.
"מסע הרצח במסיבה התחיל סביב 7:55 בבוקר. ליאם והחברים שלו ב־07:40 כבר לא היו בחיים. וזאת הנחמה שלי, את מבינה? שהוא לא היה בתופת. הוא לא ידע כלום. הם ידעו רק שיש טילים וככה הם נרצחו. ב־30 השניות או הדקה האחרונה של חייהם הם צחקו ואמרו לי שהם בדרך הביתה. כל התופת והשואה התחילה כשהם כבר לא היו בחיים. זה נותן לי כוח ומחזק אותי. המחשבה שהבן שלי לא רץ בגבעות או פחד שמישהו יפגע בו, שלא לדבר על האופציה שהיו חוטפים אותו".
לא רציתי עוד ילד
שרם היא ילידת תל־אביב, הצעירה מבין שתי אחיות, בוגרת אליאנס. כבר כשהייתה חיילת ניהלה ביד רמה לשכה של קצין בכיר בחיל הים והחלה את עסקי המסיבות. אחרי השחרור חברה אל מוטי רייף ביוזמתה של חברתה הטובה, מלכת היופי לשעבר ספיר קופמן ז״ל, והשניים הקימו חברה להפקת תצוגות ואירועי אופנה, שהפיקה גם את טקס מלכות היופי. במקביל הייתה הבעלים של בתי קפה ידועים בעיר, כמו ״זו״ ביהודה המכבי.
בשני העשורים האחרונים התמקדה בהפקות. הפיקה חתונות של סלבס דוגמת עפר שכטר וטיטי איינאו, הרימה השקות ואירועים של החברות הגדולות במשק וחיברה בין טאלנטים לעסקים לצורך קמפיינים ברשתות החברתיות. רק בשנה האחרונה הפיקה את אירועי יום הולדת 100 שנה לדיסני בישראל, וכן אירועים של רשת סופר־פארם, קופת חולים מכבי, חברות אופנה וקוסמטיקה ועוד.
ליאם הוא בנה מנישואיה לחבר נעוריה דודי שרם. הם הכירו כשהייתה בת 18 ונישאו בהיותה בת 27. ליאם נולד כשהייתה בת 30, ומאותו רגע היה כל עולמה. למרות שהייתה לה זוגיות נוספת בהמשך, החליטה לא ללדת עוד ילדים. ״לא רציתי עוד ילד״, היא אומרת.
"ליאם עמד לידי בהלוויה ודיבר אליי. הוא אמר לי, 'אמא, תרדי לעטוף אותי בטלית כמו שרק את יודעת'. ממש שמעתי את הקול שלו והוא נתן לי כוח"
כשליאם היה בן שבע, סימונה ואביו נפרדו. את ההלוויה החליטה לדחות ביממה, כדי שלא תיפול על תאריך יום הולדתו של האב. ״ליאם אהב את אבא שלו מאוד. לפעמים היינו כולנו עושים חגים ביחד וקידוש בימי שישי, אבל לחנך ולגדל - את זה עשיתי לבד כאמא חד־הורית. ליאם היה מפעל חיי. הקדשתי את חיי כדי שהילד שלי יגיע לאן שהוא הגיע, ועם כל זה שהוא היה בן יחיד, נתתי לו את כל החופש בעולם. לא העברתי לו את הדאגות שלי. חסכתי מעצמי כי רציתי שיהיה לו הכול. שבע שנים לא טסתי לחו״ל כדי שהוא ייסע כמה שהוא רוצה, והוא נסע הרבה. קניתי לו דירה, שהוא כבר לא יגור בה. היו לי בני זוג ואהבה, בתעשייה אני עושה דברים גדולים. אבל הכול היה למען מטרה אחת: ליאם".
איך הצלחת לשלב את הגידול שלו עם הקריירה?
"המשרד היה בבית, ולאירועים שהפקתי הייתי יוצאת לכמה שעות. הייתה לי אופר שגרה בבית כמה שנים, ולמדתי לתמרן. ליאם היה בעד הקריירה שלי וכל הזמן היה איתי. הייתי צריכה להביא פרנסה הביתה".
כשליאם היה בן שמונה, עבר לגור איתם איקו כהן, שהיה בן זוגה במשך שש שנים. כשהיא עבדה שעות ארוכות, היא מספרת, הוא היה שם עבור ליאם. ״איקו היה כמו אמא לכל דבר״, היא אומרת, ״הוא תמיד אומר שליאם הוא הילד הראשון שלו, לפני הילדים שנולדו לו".
כמפיקה שחייה סבבו סביב טאלנטים, רבים מהם היו בני בית בדירתה בשיכון ל' בתל־אביב. הם הכירו את ליאם מגיל צעיר, לקחו אותו אל מאחורי הקלעים של הופעות, פינקו אותו ושימשו אחים גדולים לכל דבר. הקרובים אליו ביותר, היא מספרת, היו חברי שלישיית "מה קשור", מירי בוהדנה, אילנית לוי, אנחל בונני, אושרי כהן ועמוס תמם. "'מה קשור' גידלו אותו. כשהם הגיעו לתל־אביב הם עוד לא היו מפורסמים, הייתי איתם כל היום וליאם היה איתנו. ציון (ברוך) קנה לו את שולחן הסנוקר הראשון שלו וגם לימד אותו לצייר. עמוס תמם שיחק איתו בנינטנדו. מצד שני, ליאם לא רצה להיות בשואו ביזנס ומבחינתו אלה היו חברים שלו, ולא ׳ציון ברוך׳ הטאלנט".
כשליאם היה בן עשר, היא נזכרת, "עשיתי לו יום הולדת במועדון TLV בנמל תל־אביב, הפקה מושקעת כמו בר מצווה, הזמנתי את כל השכבה והבאתי קוסם. ציון, שלום מיכאלשווילי ואושרי כהן באו להגיד מזל טוב, וליאם בכה, 'למה הם באו? עכשיו כל הילדים ירצו להצטלם איתם'. אושרי אמר לו, ׳אני באתי בשבילך׳. הוא לא רצה שיראו את החברים של אמא שגדלו אצלנו בבית כסלבס שבאו ליום ההולדת".
ליאם סיים את לימודיו בתיכון עירוני ד'. את השירות הצבאי החל בקורס מ״כים של חיל האוויר, ובהמשך הצליח לשכנע את אמו לחתום כדי שיוכל לעשות שירות קרבי והפך למפקד כיתה בגדוד נצח יהודה, שבו משרתים חיילים חרדים. "ברגע שחתמתי הייתי בסדר עם זה", היא מספרת. "עם זאת, היו לי רגע או שניים בחיים שממש ראיתי שאני קוברת את ליאם. זה עלה במוחי, ונבהלתי והעפתי מהר את המחשבה. רציתי לברוח מזה".
לאחר שחרורו טייל ליאם בעולם, וחזר ללמוד מִנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן. הוא היה אמור להתחיל את השנה השלישית, וכבר התקבל לעבודה יוקרתית כסטודנט מתמחה בתאגיד הפיננסי הבינלאומי PwC. בין לבין היה גם יזם, שהביא ארצה אתSplash Project , מיזם חברתי עולמי שמחבר בין ספורט, אמנות וקהילה. מטרת המיזם, שזיכה אותו במקום הראשון בתחרות היזמות של אוניברסיטת רייכמן, הוא לצבוע מגרשי כדורסל על ידי אמנים מקומיים. הוא התחיל במגרש במתחם התחנה בנווה צדק, והיה אמור להתחיל עם אמן אחר צביעת מגדל מים בצפון הארץ. בלוח המטרות שלו, שהיה תלוי בחדרו בדירה שבה התגורר עם אמו, היו גם מגרשים בפארק הירקון ובאוניברסיטת רייכמן. ״הוא החליט שזה מה שהוא רוצה לעשות בארץ כיזם", נזכרת סימונה. ״את מה שלא הספיק אנחנו נגשים לו". את הלוגו של הפרויקט אף בחרה לחרוט על המצבה, לצד "כוכב של אמא, בנם של סימונה ודודי" וציטוטים של חבריו הטובים.
"אני לא כועסת על אף אחד ולא מחפשת אשמים. לא שאלתי אפילו פעם אחת 'למה'. ה'למה' היחיד שאני שואלת זה על עצמי, למה החיים מנסים אותי כל כך הרבה"
ליאם הכיר את כל מי שהיה משהו בעיר, בין היתר בזכות הקשרים של אמו. ביום שישי, 6 באוקטובר, היה אמור ללכת למסיבה של אושרי כהן, אבל יומיים לפני כן שינה תוכניות. "ביום רביעי ליאם אמר לי, 'אמא, תבטלי את אישור ההגעה שלי למסיבה', מה שהוא בדרך כלל לא עושה. הוא היה מאוד אחראי ומדויק. אמרתי לו, 'למה?'. הוא אמר, ׳יש איזו מסיבה בדרום ליד באר־שבע, עוד לא יודעים איפה׳.
"ביום שישי, לפני המסיבה, הוא היה בים, הלך לעשות ספורט והזמין לעצמו אוכל ממסעדת נאם שכל כך אהב. בשבע בערב הם קיבלו את המיקום למסיבה. בשעה ארבע ורבע לפנות בוקר הוא יצא זורח מהבית ונתן לי נשיקה. הוא כל כך חיכה למסיבה הזו".
ואת?
"ליבי היה מאוד שקט. לא היו לי שום חששות".
פרפר בקומה ה־12
סימונה מרגישה כל הזמן את בנה לצידה. הסימנים לא עוזבים. ״יום אחד בת הזוג לשעבר של ליאם ישנה פה. בלילה התיישב לה פרפר על היד ועל הפנים ולא עזב אותה. היא מזיזה את היד והפרפר לא זז. מה הסיכוי שייכנס פרפר לקומה 12 כשכל הבית סגור? לפני כמה ימים הכלב שלי ישב פה על הרצפה ושוב, פרפר גדול יושב מולו ומסתכל עליו, והכלב שלי מושיט לו יד ונשכב לידו. אני קוראת לו והוא לא זז. אני יודעת שליאם פה כל הזמן".
בשבועות שחלפו מאז האסון עוטפים אותה חבריה מהשואו ביזנס - סנדרה רינגלר, שלי גפני, אורנה דץ, אירה דולפין, ג׳ני צ׳רוואני ומוטי רייף, רשימה חלקית. ב־30 שנות קריירה עשתה לעצמה אינספור חברים שבאים לחזק ויוצאים מחוזקים. הבית מלא אנשים כל הזמן. ״החברים של ליאם לא עוזבים אותי לרגע, הם נאחזים בי בעצמם. ליאם היה מרכז חברתי. הם לקחו בגדים מהארון שלו כדי שיישאר להם משהו ממנו".
כולם מופתעים מהאצילות שבה היא נוהגת. אין בה כעס. רק כאב ותשוקה גדולה לחיים. ״אני לא כועסת על אף אחד ספציפי ולא מחפשת אשמים״, היא מציתה סיגריה במרפסת, ״זה היה הגורל שלו. את יודעת למה אני לא אכעס? כי זה לא יעזור לי. מה יעזור אם אשאל איפה היה המודיעין שלנו? זה יחזיר לי את הילד שלי? אני אישה חזקה וכך גם לימדתי את ליאם. כולם עכשיו אומרים לי 'כמה את עוצמתית'. גם אופירה אסייג, אחרי שהתארחתי אצלה באולפן, כתבה לי כמה אני מחזקת אחרים.
"מהרגע שליאם נרצח, לא שאלתי אפילו פעם אחת 'למה'. אין לי 'למה'. המחשבות על מה היה קורה אם זה היה אחרת - אני לא נכנסת לשם אפילו פעם אחת וגם לא אכנס לשם. זה רק יביא כאב ותסכול. ה'למה' היחיד שאני שואלת זה על עצמי, למה החיים מנסים אותי כל כך הרבה. מגיל צעיר התמודדתי לבד עם ילד, לא תמיד הייתה פרנסה ולא תמיד היה מי שיעטוף ויעזור".
מה עוזר לך? אני שואלת אותה, והיא מספרת על טקס קטן בינה ובין הבן שלה. ״כל בוקר אני קמה, נכנסת לחדר שלו, מריחה את המצעים, צורחת, בוכה, ואז חוזרת למציאות. הצער שלי עמוק ואני לא יכולה להסביר אותו. איך אני ממשיכה את החיים בלי ליאם? אני עושה הפרדה בין הבכי שלי בבוקר ובין השכלתנות שלי שכל חיי מובילה אותי, וזו כבר תהיה המלחמה האישית שלי, ואני אצטרך לנצח בה. כי ללכת אליו אני תמיד יכולה, הוא יקבל אותי בהכי הרבה אהבה שיש. אבל אני בוחרת בחיים".
