הבגידה: חמש שנים אחרי שהתחתנו, כשכבר היו להם ילדים, הם עברו משבר זוגי - הגבר בגד באשתו עם מכרה משותפת. הם פנו אליי כדי שאכין להם הסכם גירושין.
במהלך הגישור: הצדדים הביעו חרטה על כך ש"הגיעו למצב הזה". הם אמרו שהיו רוצים שהכול יהיה אחרת, ואם הייתה ניתנת להם הזדמנות חוזרת, לא היו עושים את אותן טעויות. הם ציינו שהם אוהבים זה את זו. הבנתי כי למרות שהגיעו אליי כדי להתגרש בעקבות הבגידה, הם לא באמת מעוניינים להתגרש אלא מחפשים פתרון הסכמי שיאפשר להם לדלג על המשבר ולהמשיך הלאה.
הגבר: התנצל עמוקות וניסה לשכנע כי מדובר במעידה חד־פעמית.
האישה: מאוד אהבה אותו, אך לא רצתה לעבור לסדר היום אחרי הבגידה.
הפתרון המקורי: הצעתי להם לחתום על הסכם שלום בית/גירושין. ההסכם קובע הוראות לתקופת הנישואין אבל גם לפרידה, ולכן אם הם יחליטו להתגרש, הם לא יצטרכו לעבור את התהליך מחדש וההסכם ישמש כהסכם גירושין. האישה ביקשה שבמסגרת ההסכם ייכתב שאם הגבר ייתפס שוב בבגידה, הוא יעביר אליה את הדירה שבבעלותו שנקנתה לפני הנישואין. סעיף כזה הוא לא בר אכיפה במציאות ויש בעיות רבות בתביעות מסוג זה. אחת הבעיות היא שאין הגדרה ספציפית למהי בגידה, והקושי להוכיח בגידה מוסיף מורכבות. אבל האישה התעקשה על הסעיף הזה, שענה על מה שהטריד אותה במיוחד: משבר האמון.
בבית המשפט: השופט שוחח עם הצדדים ואִפשר להם להכניס לפרוטוקול הדיון את נושא הבגידה.
כיום: בני הזוג עדיין חיים יחדיו. האם הם מאושרים? את זה רק הם יודעים. אבל את האופציה להתגרש הם עוד לא מימשו.
מה למדנו:
לעתים זוגות מגיעים לאנשי מקצוע כדי לנסח הסכם גירושין, אבל יש בהם צד שלא רוצה להתגרש. אני מאמינה שחובתי, כעורכת דין ומגשרת, לבדוק אם יש הבדל בין ההצהרות ובין הכוונות האמיתיות ולברר מה יסייע להם. לשם כך נועד הסכם שלום בית/גירושין, שנחתם באווירה נעימה ונותן מענה להתפתחויות שונות ומנוגדות.
