פינוי דירה שגרו בה שנים רבות הוא נסיעה מסחררת ברכבת הרים לעבר. הקירות מתבוננים בכם, אתם מסתכלים עליהם בחזרה. אלו לא סתם קירות, הם מכילים את כל מה שקרה בבית הזה, רגעי קסם, אירועים מצערים, כל כך הרבה דברים קרו במהלך השנים.
״עוברים דירה, לוקחים גיטרה, את הזיכרונות", כתב דורי בן זאב. כן, חיים שלמים משתרעים לפניכם בערימות. אתם עומדים מול החפצים האלו ועכשיו צריך למיין ולבחור מה משאירים מאחור ועם מה ממשיכים הלאה. אולי בין כל המגבות שנערמות שם, ישנה גם המגבת הראשונה של הילד שלכם כשהיה תינוק? והנה פה, בין כל הצלחות, נמצאת גם זו מהסרוויס של סבתא.
לפני כשלוש שנים אבא שלי עבר דירה. הוא היה אז בן 94. ארבע שנים קודם לכן נפטרה אמא שלי. תשאלו למה אדם בגיל כה מופלג צריך בכלל לעבור דירה? היו לכך כמה סיבות, אבל הסיבה העיקרית הייתה שלמדנו לקח מתקופת הקורונה. כזכור, בשלבים הראשונים של פרוץ המגפה הוכרז בידוד הרמטי, ופתאום נאסר עלינו לבוא לאבא. אמנם יש לו מטפלת, אבל הידיעה שהוא מנותק מבני משפחתו שאוהבים אותו כל כך הייתה קשה מנשוא. הפתרון נמצא כשמצאנו לו דירה נהדרת בנתניה, סמוכה לדירה של אחי איל, דלת מול דלת. שוב לא יהיה לעולם לבד.
מה שאומר שהיה צורך לפנות לחלוטין את הבית ברעננה, בית המשפחה שבו גרו הוא ואמא כמעט 50 שנה. במשך חודש הגעתי לשם יום־יום, יושבת עם אבא שעות ארוכות, עוברים יחדיו על הכול. עבודת נמלים. חדר אחר חדר, מרוקנים ארון ועוד ארון. אבא על הכורסה, אני לצידו, עוברים חפץ אחר חפץ. אבא לא ויתר לי על כלום, רצה לראות כל דבר במו עיניו ורק אז להחליט אם זורקים או לוקחים. הבנתי ללבו וכיבדתי את רצונו. אלו הם חייו, הוא נפרד מביתו.
אין לתאר מה אנשים צוברים: רהיטים, ספרים, בגדים, מצעים, מפות שולחן, מיני תרופות, כלי נוי, התמונות שעל הקירות, פסלים של אמא מהחוג לקרמיקה, המון קופסאות מלאות מיני פיצ'פקעס.
היו שם קבלות על תשלומי חשמל משנות ה־80, מכתבים ממס הכנסה ואינספור מסמכים שתם זמנם. על הניירת הזו היה קל להחליט: טראח לפח. די בקלות ויתרנו גם על רוב החפצים, מסרנו הכול.
אך מה עושים עם סרטי וידיאו משפחתיים? "את זה נשמור", אבא אומר. ספר ברכות לחתונה של סבא וילי משנת 1925? ברור ששומרים. תמונה קבוצתית של אבא מהגן בגרמניה, אחד מהילדים כבר עונד סמל צלב נאצי על זרועו. אין שאלה, שומרים מכל משמר. ומה עם אגרטל חרסינה עתיק מבית סבתא? "את זה תיקחי אלייך", אומר לי אבא.
והכי קשה היה להחליט מה עושים עם עשרות אלבומי התמונות. "לא זורקים תמונות", הוא אומר. "מחציתם אקח לדירה החדשה ואת החצי השני תשמרי אצלך".
זה מה שעשינו. הקציתי לכך חלק בארון בביתי העמוס ממילא (שנים קודם לכן, אלי הביא את אלבומי התמונות מבית הוריו). אפסנתי את אלבומי ההורים, הגם שידעתי שרק לעתים נדירות מישהו יפתח אותם. היום, שלוש שנים אחרי, קורה שאבא שואל אותי, "יש לך את המכתב של אמא על השבת השחורה ברוחמה?" או "את עוד שומרת את התמונה שלי עם קונוס הממתקים מהיום הראשון שלי בבית הספר?". "ודאי", אני עונה. "יופי, טוב מאוד", הוא אומר. "אם כך הכול בסדר".
אנחנו מחזיקים ידיים. אני מודה על הזכות להיות איתו, לראותו מרוצה ושמח. זיכרונותיו שמורים עמי, חשובים כמעט כמו החיים עצמם.
דברים שאני כבר יודעת: הסתכלתי על מה שאספנו עם השנים. "שמע", אמרתי לאלי, "זה מטורף. בוא נתחיל לזרוק, לא פייר להשאיר את כל זה לילדים". אבל אלי הסנטימנטלי אמר: "אני קשור לכול. לא זורק". "בבוא היום", אמרתי לו, "ברור לך שהם יזרקו הכול". "שיזרקו. מה אכפת לי מה יהיה אחרי שלא אהיה?". מודה, אשר לחפציי שלי, אני עדיין מתלבטת.
