שנה עמוסה עברה על שושה גורן (80), שהופיעה בשלוש סדרות בו־זמנית: "אלף" (yes) שבה גילמה את אמו של משה קצב, "בעלת החלומות" (HOT בידור) שעונתה השנייה עלתה לאחרונה ו"קופה ראשית" (כאן 11), שבה היא מגלמת את גיטה, עוד לקוחה לא מרוצה של "שפע יששכר". בימים אלה היא מצטלמת לסדרה החדשה "בני מצווה" שאליה התקבלה בלי אודישן, כי התפקיד, לדבריה, נכתב במיוחד בשבילה, ובקרוב תופיע בתפקיד הראשי בהצגה "המפקח בא" בתיאטרון חיפה. ההספק הזה מרשים במיוחד בהתחשב בעובדה שגורן התחילה את קריירת המשחק שלה רק בגיל 40, אחרי 17 שנות הוראה. היא לא התקבלה על ידי הממסד ונאלצה לסלול את דרכה הבימתית במו ידיה, כשהקימה עם בעלה, הסופר והמחזאי יצחק גורמזאנו גורן (81), תיאטרון עצמאי בשם "בימת קדם".
לאחרונה התפרסם ספרה "50 סיפורי במה" (הוצאת "בימת קדם"), הכולל 50 קטעי תיאטרון מתוך מאות המונולוגים שכתבה וביצעה בעשר הצגות היחיד שהעלתה, במסגרת התיאטרון הפרטי שלה. זהותה כבת לקהילת יוצאי עיראק ניכר היטב במונולוגים, אחד מהם – "הלהלולה־ל־שושה" הוא בכלל בעיראקית - ולכן לא פלא שאירוע ההוקרה שנערך לכבודו, בהשתתפות איש הרדיו גואל פינטו, אחיינה השחקן אלון אבוטבול וחברתה השחקנית מיכל בת אדם, נערך במרכז למורשת יהדות בבל באור־יהודה.
"כמי שחצבה את הקריירה המצליחה והבינלאומית שלה במו ידיה וכנגד כל הסיכויים, כאחת הראשונות שהעלתה את התרבות ואת השפה היהודית־עיראקית על במות ועשתה זאת בלי להתבייש בהם, אנחנו יותר משמחים לערוך אירוע הוקרה לשושה גורן", אמרה באירוע מנכ"לית המרכז, עליזה דיין חממה.
מרגש להיות במרכז ערב כזה.
"זו מתנה יפה ליום ההולדת ה־80, חמסה־חמסה, רק שלא אמאס. אשים שום ליד הדלת ליתר ביטחון (צוחקת). אבל היה לי קשה לקבל את האהבה הזאת. מה, כל האירוע הזה בשבילי? בסוף נשארתי הילדה הקטנה מהמעברה".
איך נולד הספר?
"בזכות יצחק בעלי. הוא יזם, ידי לא הייתה במעל. אם זה היה תלוי בי, הספר הזה לא היה יוצא לאור. יצחק החליט שצריך לקבץ את כל ההצגות שכתבתי כל השנים וגם כתב אחרית דבר תחת הכותרת: 'שושה – עשרות דמויות, נשמה אחת'".
את מרגישה שאירוע ההוקרה והוצאת הספר הם סוג של סיכום קריירה?
"האמת היא שרק בשנה האחרונה זה הכה בי, לא ידעתי שאני בת 80 אלא מהעיניים של האחרים. תמיד אמרתי שהחיים ארוכים, שיש זמן, ופתאום 80. השאלה איך אגמור את החיים כבר קיימת, אבל אין משבר. למה המציאו את המילה משבר בקשר לגיל? כל גיל והיופי שלו".
מה את עושה כדי להיראות ככה בגיל 80?
"כלום, אני אפילו לא הולכת לקוסמטיקאית. לפני 30 שנה עשיתי משהו במצח כי נראיתי מאוד זועפת, ולפני כמה שנים עשיתי ניתוח בצוואר, כי היה לי סנטר כפול וזה הפריע לי. חוץ מזה כלום, קיבלתי גנים טובים. זו מתנה להיות בגיל הזה, עם הקמטים האלה, ולהגיד 'הנה אני, תראו אותי'".
"בניתי לי חיים כפולים"
גורן, זוכת פרס שח"ם על מפעל חיים בתיאטרון לשנת 2019, נולדה בבגדד בשם סועד סמוכה, ועלתה לארץ עם משפחתה בגיל שמונה, "עטויה בשבע שכבות של שמלות, כי כל משפחה יכלה להוציא משם רק מזוודה אחת", כפי שהיא מספרת באחד המונולוגים בספר. הם הגיעו למעברת קריית נחום שליד קריית־אתא, ובבית הספר שינו את שמה לשושנה. "הייתי אמורה ללמוד במעברה שלנו, אבל התעקשתי ללכת עם קבוצת ילדים רומנים מהמעברה ללמוד בקריית בנימין, המעברה של הוותיקים", היא מספרת. "היינו שם שתי ילדות עם שמות ערביים: לטיפה וסועד. המורה אמרה שצריך לעברת את השמות, וכתבה על הלוח חנה ושושנה. לטיפה קפצה ראשונה ואמרה 'אנא חנה', ולי נשארה שושנה. כשסיימתי את לימודי המשחק בראתי לעצמי זהות חדשה, והורדתי את ה־נ'".
הילדות במעברה לא הייתה קלה, אבל שם הבינה שהכול בידיים שלה. "להורים היה קשה מאוד, הם עברו משברים גם ביניהם וגם בכללי, אבל בחיים לא שמעתי אותם מתלוננים. הגישה הייתה 'ברוך השם הגענו, באנו הביתה'", היא אומרת. "הנחמה הייתה שאבא שלי התקבל לעבוד בבתי הזיקוק, אז הייתה לפחות משכורת. בבגדד הוא אהב מאוד קלפים ואהב מאוד את עצמו. הוא גדל כבן יחיד במשפחה עם שבע אחיות שפינקו אותו ובעצם הרסו לו ולנו את החיים. הוא לא היה מוכן לחיים הקשים שנכונו לו בארץ, לא קיבל שום כלים להתמודד, ובשנים הראשונות בארץ הוא היה בעיקר נבוך".
איך זה השפיע עלייך?
"בניתי לי חיים כפולים. בבית הייתי משהו אחד ובחוץ משהו אחר, למזלי סבבו אותי מלאכים ששמרו עליי. למשל, הייתה לי חברה בשם חנה שטרנבך, שהמשפחה שלה פשוט אימצה אותי והצילה את נפשי באיזשהו אופן. אני זוכרת שישבתי בכיתה מאחוריה, ויום אחד לכלכתי לה את החולצה הלבנה בדיו. כל כך נבהלתי, אני, שכל לילה כיבסתי את הבגדים והתחתונים ובבוקר לבשתי אותם שוב כי לא היו לי עוד, חשבתי: מה היא תעשה עכשיו? והיא פשוט רצה הביתה וחזרה עם חולצה אחרת. נדהמתי מזה שיש לה עוד חולצה".
את בעלה יצחק הכירה בתיכון בקריית־אתא. "גם הוא היה מהמלאכים שנשלחו אליי, הוא בא ממשפחה אתאיסטית שעלתה ממצרים, ופשוט עטף אותי", היא מספרת. בצבא שירתה כקצינה בחיל הים ושימשה כעורכת משנה לכתב העת של חיל הים "מערכות ים". לאחר שחרורה נרשמה ביחד עם יצחק לאוניברסיטה העברית בירושלים, שם למדה ספרות ולשון עברית, וכשסיימה הייתה מורה לספרות ולשון בגימנסיה הרצליה בתל־אביב.
"אמא שלי, שרצתה רק את טובתי, תמיד אמרה לי, 'המקצוע הכי טוב לאישה זה להיות מורה. נוח לגדל ככה ילדים'. תראי מה זה, איך מדור לדור נשים מדכאות את הדור הבא ואומרות לילדה – לטובתה, כן? – לוותר על החלומות שלה. כשעברתי למשחק, היא כמעט ישבה עליי שבעה" (צוחקת).
"הקמנו את תיאטרון 'בימת קדם' כי רצינו להביא לפה את תרבות המזרח. תרבות אשכנז טופלה יפה מאוד, אבל המזרחים נעלמו מעולם התרבות הישראלי"
בשנת 1974 עזבה עם בעלה וילדיה לניו־יורק אחרי שאחיו, שהקים שם חברת נסיעות, שכנע אותם להצטרף אליו. יצחק למד בימוי לתואר שני בברוקלין קולג' והיא עבדה כמורה לעברית בישיבה תיכונית. למשחק הגיעה בשנת 1978, כשבעלה היה צריך להציג תרגיל בימוי ולא הייתה לו שחקנית. "הוא ביים מונולוג של לורה מ'ביבר הזכוכית' של טנסי וויליאמס", היא משחזרת. "בהתחלה לא רציתי, עבדתי עד חמש בערב, ועם שלושה ילדים בבית לא היה לי זמן לזה, אבל מזל שיצחק התעקש כי כשעליתי על הבמה מול כל הכיתה הרגשתי שהגעתי הביתה. אף אחד שם לא האמין שאני לא שחקנית, המורים שלו כל כך התלהבו, שהם הציעו לי ללמוד משחק ללא תשלום בקולג'".
כשהיית ילדה חלמת להיות שחקנית?
"מי חלם? הייתי ילדה בלי חלומות. אבל אני כן זוכרת שבבגדד, כשהיו חתונות, כולם עמדו והסתכלו איך אני רוקדת ואהבתי את זה".
ההורים שלך זכו לראות אותך מצליחה?
"אבא זכה לראות אותי כקצינה בחיל הים, זה היה בשבילו שיא הגאווה. מאותו יום הוא הלך עם תמונה שלי בארנק. אמא זכתה לראות אותי בטלוויזיה, היא שמחה בשבילי והייתה גאה, אבל מילות הביטוי שלה היו עניות. היא לא יצאה מגדרה כי לא היו לה המילים".
רילוקיישן לניו־יורק וחזרה
שנת 1982, אחרי שבע שנים בניו־יורק, חזרו בני הזוג לישראל וייסדו את תיאטרון "בימת קדם" בשיתוף המחזאי רפאל אהרון. "השם 'בימת קדם' לא נבחר סתם, רצינו להביא לפה את תרבות המזרח, כי האמריקניזציה הכתה בתרבות הישראלית ורוקנה אותה מהמקורות והשורשים", היא אומרת. "תרבות אשכנז טופלה יפה מאוד, היה 'ינטל' ו'הדיבוק' וכל השאר, אבל המזרחים נעלמו לגמרי מעולם התרבות הישראלי, ולכן החלטנו לקחת את זה על עצמנו".
ההצגה הראשונה שהעלו הייתה "נשים של ממש", שכתבו סמי מיכאל, ארז ביטון ובעלה יצחק בהשתתפות שבע שחקניות, כולן מזרחיות. ההצגה הפכה להצלחה גדולה ורצה יותר מ־400 פעמים במשך שנתיים.
במקביל גידלו בני הזוג שלושה ילדים: בת שחר (54), יואב (52) ורואי (47), שחזר לשם המקורי של אביו, גורמזאנו.
"לא נעים לי להודות, אבל את ההשראה לתפקיד ב'פולישוק' לקחתי משולה זקן. הבמאי שמוליק הספרי צלצל ואמר: 'יש לך תפקיד בלי אודישן'"
"יואב חזר בתשובה לפני 28 שנה ביחד עם אשתו יעל, אחותה של השחקנית ריקי בליך, קצת אחרי שנישאו", מספרת גורן. "הוא היה ילד ששאל המון שאלות, והדת נתנה לו את כל התשובות. הם השתלבו בקהילה של חוזרים בתשובה בירושלים. לנו זה לא הפריע, הילד מצא אושר, מצא שלווה, מצא שורשים, מי אני שאעצור אותו? ככל שאני מתבגרת אני אומרת: יכול להיות שהוא צודק, שצריך את המסורת הזאת, זה עוגן מדהים בחיים. הוא ויעל בנו משפחה מקסימה, יש להם תשעה ילדים, והם עובדים, בניגוד לסטריאוטיפים. הם מעולם לא ניתקו את הקשר או החרימו ארוחות משפחתיות בגלל זה".
למה החלטתם לחזור לארץ מניו־יורק?
"בזכות שלמה בר. היינו בביקור בארץ, ובטלוויזיה הייתה כתבה על זמר שלא הכרתי. השירים שלו תפסו לי את הלב, הוא שר כפי שלא שמעתי אף פעם. אמרתי ליצחק: 'אם יש מקום לזה בארץ, אנחנו חוזרים'. פתאום הרגשתי שיש לאן לחזור, פתאום ישראל זה אני, אני כבר לא צריכה להתחבא מאחורי תרבות אחרת, כי יש לי משלי".
איך התקבלתם פה?
"חיזרתי אחרי התיאטראות ולא הלך. היה במאי אחד שאמר לי, 'אני רואה את הכישרון, אבל את צריכה להתחיל מלמטה, תתחילי עם תפקיד קטן ועוד אחד, ואז אולי'. אמרתי לו, 'אבל אין לי זמן לתפקידים קטנים, אני בת 40'. בסוף יצחק ואני החלטנו להקים תיאטרון משלנו ולכתוב לעצמנו. כתבתי עשר הצגות יחיד, הופעתי בכל חלל בארץ, איפה שביקשו באתי".
הילדים לא נמשכו כמוך לבמה?
"לא, הם עזרו לנו להפעיל את ההצגות של 'בימת קדם', אבל בעצמם לא נמשכו לבמה. שניים מהם הלכו בעקבות יצחק לכתיבה: בת שחר עורכת ספרים ורואי הוציא לאחרונה את הספר 'היוצא דופן'".
אני דינה
מהלך השנים השתתפה גורן בסדרות מצליחות והותירה חותם, למשל בסדרה "פולישוק", שם גילמה את שמחה, יו"רית הוועד, שעשתה צרות לשר פולישוק. "לא נעים לי להודות, אבל את ההשראה לתפקיד לקחתי משולה זקן, מזכירתו לשעבר של אהוד אולמרט", היא צוחקת. "אני זוכרת שהבמאי החכם שמוליק הספרי, שהכיר אותי מההצגה 'חצוצרה בוואדי' בתיאטרון חיפה, צלצל ואמר, 'יש לך תפקיד בלי אודישן', ומאוד שמחתי, אני הכי טובה בלי אודישנים. גם את 'בעלת החלומות' קיבלתי בלי אודישן".
הסדרה "קופה ראשית", שבה היא מגלמת תפקיד משני, גרמה לאנשים ברחוב לבקש ממנה סלפי. "באתי רק ליום אחד של צילומים, ותראי מה זה, איזה רעש זה עשה, אפילו בני נוער גילו אותי, עוצרים אותי ושואלים על הסדרה", היא מספרת.
אבל את הפריצה הגדולה היא זוקפת לסדרת המופת "בת ים - ניו יורק" של יוסי מדמוני ודוד אופק, ששודרה לפני כמעט 30 שנה בערוץ 2 וזכתה בפרס האקדמיה לסדרת הדרמה הטובה ביותר לשנת 1996.
הסדרה הביאה את סיפורה של משפחת זלאייט העיראקית שחיה בבת־ים. אחת מבנות המשפחה היגרה לניו־יורק, והסדרה התבססה על חילופי קלטות וידיאו (בדואר!) בינה ובין משפחתה. שושה גילמה בסדרה את אם המשפחה, דינה זלאייט.
"ניסיתי גם להתקבל לתיאטרון הרפרטוארי, עשיתי איזה תפקיד קטן בתיאטרון 'הקאמרי', אבל זה לא היה זה. אני אומר לך בסוד, כי אני לא אוהבת ללכת לכיוון הזה, אבל יכול להיות שדבקה בי תווית של מזרחית. היה קִטלוג", היא אומרת.
אבל בזכות הקֽטלוג הזה זכית בתפקיד חייך ב"בת ים - ניו יורק".
"נכון, דוד אופק ויוסי מדמוני חיפשו מזרחית שתגלם את האמא בסדרה, והכרתי את אופק מלפני. כשחזרתי לארץ הוא היה סטודנט לקולנוע והיה צריך לעשות סרטון קטן על בגדד המופצצת בימי סדאם חוסיין. הוא ביקש ממני ומאריה אליאס ז"ל להצטלם לסרטון, שאחר כך הוקרן בכמה פסטיבלים. כמה חודשים לאחר מכן הוא אמר לי, 'כתבתי סדרת טלוויזיה, ולגבי האמא אני מתלבט בינך ובין שחקנית אחרת, מוכרת מאוד. קראתי את הטקסט ואמרתי לו, 'דוד, רק אני, זה שלי, אני דינה'. הייתה בו הגדולה להעדיף אותי, השחקנית האלמונית, על פני השחקנית המפורסמת. זו הייתה הפעם הראשונה שהופעתי בטלוויזיה בארץ, ולשמחתי הסדרה הצליחה מאוד. הם עשו אותה מתוך אהבה למשפחה ולתרבות שלה, וכשסדרות נעשות מתוך אהבה הן מצליחות לרגש".
