"ליטל-יעל הייתה בת 17 וחודשיים כשנפטרה, וקשה לי מאוד לדבר עליה בלשון עבר", מספרת סבתה לודמילה מלניק (71). "היא הייתה ילדותית במובן הטוב של המילה. כשהלכנו לקניון, למשל, אחותה רות קנתה בגדים ונעליים, וליטל תמיד רצתה דובי או בובה. היא אהבה לראות סרטים מצוירים ומאוד עזרה לי בבית, הייתה ילדה זהב".
למה היו לה שני שמות?
"היא נולדה ליטל, אבל באיזשהו שלב שינתה ליעל והתעקשה שנקרא לה כך. אני לא הצלחתי להתרגל וקראתי לה ליטל עד הסוף".
למה היא הגיעה לבית החולים הפסיכיאטרי "מעלה הכרמל"?
"היה לה דיכאון בגלל הקורונה. לא היה בית ספר, היא הייתה אבודה. היא דיברה עם היועצת, אמרה שקשה לה ושהיא לא רוצה לחיות, והיועצת התקשרה אליי ואמרה שזה מסוכן מאוד. שאלתי את ליטל, 'למה אמרת ככה?' והיא אמרה, 'זה סתם, הכל בסדר'. אחרי חצי שנה שוב הלכה ליועצת, ובערב עשו לי זום עם עובדת סוציאלית ואמרו לי לקחת אותה לפסיכיאטר בבית החולים בטירת־הכרמל. היא הייתה שם חודשיים וחצי, ואז הכירה את אדוארד קצ'ורה, החשוד ברצח. היא השתחררה וחזרה הביתה במרץ, ובאוקטובר נרצחה".
מה קרה בתקופה שבה חזרה הביתה?
"ביקשתי בשבילה פנימייה, כי לא רציתי שהיא תיפגש עם הבן אדם הזה. אפילו עשיתי לו צו הרחקה, בכיתי, התחננתי, וזה לא עזר. היא כל הזמן נסעה אליו לקריית־מוצקין. היא אהבה אותו, ואני לא מבינה איך אפשר, הוא בן 50 והיא ילדה. אני רואה אותו עכשיו במשפט ואני שואלת: 'ליטל, איפה היה הראש שלך? איפה העיניים?'"
איך נודע לך שהיא נרצחה?
"ביום שישי היא הייתה צריכה לחזור מהפנימייה. התקשרתי אליה לשאול איפה היא, והיא אמרה שהיא בדרך. בשלוש היא עוד לא הגיעה, התחלנו לדאוג ודיברנו עם העובדת הסוציאלית מהפנימייה. היא אמרה, 'חכו עד הערב ותתקשרו למשטרה'. בתשע התקשרתי למשטרה, אמרתי להם שהיא כנראה אצלו בקריית־מוצקין. כל הלילה התקשרתי לשאול אם מצאו אותה, אמרו לי 'סבלנות, גברת'.
"למחרת בצהריים אמרו לי לבוא למשטרת חיפה, ואז אמרו לי שמצאו אותה קבורה בחול. שאלו אותי מי יכול לעשות לה את זה, ואמרתי - רק קצ'ורה. היא לא מכירה אף אחד חוץ ממנו".
רות, אחותה של ליטל־יעל, עומדת להתגייס לצה"ל. איך את מתמודדת עם זה?
"רות הולכת להיות מש"קית ת"ש, זה היה החלום שלה ואני רוצה שהיא תהיה גיבורה ושיהיה לה שירות קל. אבל זה יצא בזמן קשה מאוד בשבילנו. אנחנו כבר זקנים וחולים. ביקשתי שישימו אותה בבסיס קרוב לבית כדי שתוכל לעזור לנו, ואני מקווה שהצבא יתחשב בנו".
מתי עליתם לארץ?
"עליתי מאוקראינה ב־1991 עם הוריי, בעלי בוגדן ובני, ולדי, אבא של ליטל ורות. אני עבדתי פה כמטפלת בבית אבות. ולדי הכיר את האמא של הילדות בבלגיה, שם הן נולדו, ואז ההורים נפרדו. ולדי חזר לישראל, והבנות נשארו עם אמא שלהן בבלגיה, אבל אחרי כמה זמן הוחלט שבעלי ואני נגדל אותן כאן. רות הייתה בת שלוש וליטל בת שנתיים. ולדי נשאר איתן בארץ ולפני שבע שנים חזר לבלגיה".
איך היה הקשר של הבנות עם הוריהן?
"עם ולדי היה להן קשר טוב, עם האמא הן לא היו בקשר. לצערי ולדי לא הגיע להלוויה ולא יכול להיכנס לארץ כי הוא לא מחוסן".
אמא שלהן יודעת על האסון?
"כן, ולדי הודיע לה והיא התקשרה אלינו".
"נכון, למימון המאבק המשפטי, כדי שהחשוד ברצח יקבל את מה שמגיע לו. אלחם עד הסוף כדי שהוא יישאר בכלא כל החיים".
