אורלי, אמא של דניאלה גלבוע, שירה, אמא של לירי אלבג, וד"ר איילת לוי-שחר, אמא של נעמה לוי, השתתפו בוועידת הנשים של ידיעות אחרונות ו-ynet וסיפרו לענת לב אדלר על המאבק המתמיד לשחרור הבנות שלהן.
צפו בפאנל
(צילום: Streame)
מה זה להיות אמא של חטופה?
ד"ר לוי-שחר: "הבת שלי נעמה, בת 19, נמצאת בשבי חמאס 157 ימים, אז בשבילי כל יום מחדש מתחיל השבעה באוקטובר. אני כאמא צריכה להיות חזקה, להחליט כל בוקר מחדש שאני קמה, שאני שם בשבילה, בשביל הילדים האחרים, להמשיך להאמין ולעשות ולהילחם. אנחנו צריכות להיאבק על זה, ולהתמודד עם הכאב הזה כל יום מחדש".
אלבג: "הבת שלי לירי, ציינה לפני חודש בדיוק יום הולדת 19 בשבי. להיות אמא של חטופה זה להיות אמא לביאה. אנחנו תמיד אימהות לביאות, אבל בשלב הזה אנחנו נלחמות על החיים של הבנות שלנו. אני נלחמת על החיים של לירי. אין בית, אין משפחה. סוף שבוע הם הימים הכי קשים. אין ארוחות שישי ואין שבתות כמו שהיינו רגילים. הכל זה רק עשייה ומלחמה, ממש מלחמה, אנחנו יצאנו לקרב על - אני יצאתי לקרב על לירי ולקרב על הבנות ועל כל החטופים להחזיר אותם הביתה. אנחנו במלחמה על החיים שלהם. ככה אני מרגישה בכל אופן".
גלבוע: "אני אמא של דניאלה. מהשבעה באוקטובר החיים נעצרו. ככה אני מרגישה. הזמן עובר, אנחנו היום 157 ימים אבל זה כאילו נשארתי שם, נשארתי בשבעה באוקטובר. לפעמים אני רושמת את התאריך 2024 אני אומרת 'רגע, עברנו שנה? אני עוד ב-2023 הזמן עובר מהר, מתחיל לי שבוע, הוא מיד נגמר, כי אני כל הזמן בריצה ועשייה, זה חלק מההתמודדות שלי עם המצב. אם אני רגע אחד נחה אני נכנסת למחשבות ולבכי. אז אני חושבת על הבת שלי, והזמן עובר מהר: מה היא עושה שם, היא יושבת שם? היא מסתכלת על התקרה?
"אנחנו כקבוצה של האימהות לבנות הצעירות נפגשות המון עם מקבלי החלטות, עם כל מי שרק אנחנו חושבות שיש לו איזושהי נגיעה לאירוע הזה. אני עובדת בזה. שואלים אותי חזרת לעבודה? לא, אני עובדת בלהחזיר את הבת שלי" .
"במבחן התוצאה הבנות לא פה"
במסגרת המאבק שלכן, יש דמויות ציבוריות שיכולות לסייע יותר והייתן רוצות לפנות מכאן ולהגיד בואו תהיו איתנו, בואו תעשו יותר?
אלבג: "אני פונה לראש הממשלה ולחברי הקבינט. אין לנו ספק שעושים, אבל במבחן התוצאה - הבנות לא פה והחטופים לא פה. יש 134 חטופים שעדיין שם 157 ימים, אני סופרת בשעות, זה 3760 שעות שהם לא פה, אז כנראה שלא עושים מספיק או שלא עושים נכון, וצריכים לעשות יותר, כן, הם צריכים להיות כבר בבית".
לוי-שחר: "כל מי שיש לו אחריות וסמכות באירוע הזה, להחזיר את החטופות ואת החטופים הביתה - צריכים לעשות יותר. אין ספק שמראש מי שמחזיק בהן, מי שחטף אותן, הוא האשם. החמאס הם אלה שחטפו והם אלה שמייצרים את הבעיה בלהחזיר וכו'. אבל האחריות והסמכות של מקבלי ההחלטות, של המנהיגים שלנו, הן להחזיר אותם, ולמעלה מחמישה חודשים, זה עוד לא קרה, התוצאה מדברת בעד עצמה".
גלבוע: "אני מסכימה עם מה שנאמר, רק אוסיף שבזמן האחרון נוצר הרושם שכרגע הצד השני נבצר בעמדותיו, מקשיח עמדות. אנחנו בקשר עם כל מיני גורמים, ומבינים שאפשר כל הזמן לעשות יותר וכן להגיע לעסקה.
"אני קוראת מפה לכל מי שמעורב בתהליך, מראש הממשלה ועד אחרון העוסקים בתהליך הזה - כן יש מה לעשות יותר. אנחנו יודעים שאתם עושים את המאמצים אבל יש עוד מה לעשות, את השפיל הנוסף כדי לסגור את העיסקה, כי זו לא סתם אמירה שאין זמן. זה כל יום הם נרקבים עוד קצת ועוד קצת. כל רגע שעובר צריך לחשוב עליו מה היה קורה אם הבן שלך או הבת שלך היו במצב כזה".
בשיחה המקדימה שלנו אתן אמרתן הבנות שלנו בשואה. מה הכי מפחיד אתכן?
ד"ר איילת לוי-שחר: "הכל מפחיד אותנו. כל מה שקורה, כל הפגיעות המיניות. אני חושבת שאין יום ואין לילה, כל היום זה במחשבות, זה רץ, אנחנו אפילו מפחדים לדבר על זה בקול רם, וגם בינינו אנחנו לא מדברות על זה.
"המחשבה היא מה הבנות עוברות, אני כבר מעבר לפגיעות המיניות אני כבר במחשבה שלי על הנפש שלהן, שהן יושבות בחדר לבד או ביחד, אנחנו לא יודעים, 3760 שעות".
גלבוע: "לכל האירוע הזה קדם אירוע מאוד קשה שהבנות שלנו עברו באותו יום. כל חטוף שנמצא שם עבר את החטיפה עצמה. אני מניחה שרובכם ראיתם, באותו היום, את הבעתה בעיניים שלהן ולהבין שקודם כל, כל ה157- ימים התחילו מאותו יום קשה מאוד שהן עברו. וכמה הנפש שלהן נפגעה באותו היום, בלי לקחת בחשבון עוד ימים בשבי אחרי. ולזה להוסיף את כל מה שעבר עליהן שם, ועדויות שמזיזים אותן ממקום למקום ותנאים קשים של חוסר במזון, במים. הבת שלי ספציפית נפגעה באותו יום בבוקר ברגל מירי או מרסיסים. זאת אומרת, היא נכנסה לכל האירוע הזה פצועה. לחשוב על ילד, ילדה, שצריכים לעבור את כל החוויה הזו יום יום, שעה שעה. ולזה להוסיף גם את הרגישות שלהן כבנות צעירות וכל מה שמשתמע מכך, וכל מה שעולה עכשיו מהדו"ח של האו"ם, והכתבה שהייתה בניו יורק טיימס, שרק מחדדים את מה שאנחנו יודעים שיכול לקרות שם. אלו מחשבות קשות מאוד.
"אני ראיתי את הבת שלי בסרטון שהתפרסם ביום ה-107 שזה לפני כמעט חודשיים רואים שם ילדה מאוד אסרטיבית, מאוד נחושה מספרת מסר שאמרו לה להעביר. מצד אחד אני רואה ילדה שנראית אולי גופנית בסדר, אבל ניתוח פסיכולוגי של הסרטון על ידי מומחים מראה שהנפש שלה שם פגועה. זאת אומרת היא כבר לא, היא לא אותה דניאלה שהייתה לפני האירוע הזה. ואני שוב אומרת, עברו חודשיים מאז. אני לא יודעת אפילו מה קרה בחודשיים האלה. אין לנו מושג. אני לא יודע אם הן עדיין באותו הרכב של שלוש בנות שהיו בסרטון, אם הן הופרדו, אם הן ביחד, אנחנו די בטוחים שהן מתחת לאדמה כבר תקופה ארוכה. רואים את זה גם בסרטון שהיא לא ראתה אור יום הרבה זמן. זה פשוט מחשבות קשות, זה אותן מחשבות שאני כל הזמן נמנעת מלחשוב אותן".
ד"ר לוי-שחר: "הסרטון האחרון שאני ראיתי בו את נעמה זה הסרטון שכולכם מכירים של החטיפה של נעמה מהג'יפ, נסחבת בברוטליות למושב האחורי, בפיג'מה, יחפה, אזוקה, פצועה, אבל אני רוצה להגיד לכם מה מפחיד אותי מאוד. מפחיד אותי שבהרבה מובנים זה נכנס לאיזושהי שגרה והסרטון המוכר הזה והזוועות האלו והידיעה שהילדות שלנו שם, לא מפריע לכולנו להיפגש ולאכול סושי ולהרים כוס יין ולתכנן אירועי יום פורים בקרוב ויום העצמאות, וזה מפחיד אותי נורא כי זה לא יכול לקרות, כי הכל, כמו שאמרת בהתחלה, הכל נעצר, הכל צריך לעצור. הכל צריך לעצור שהן חוזרות, עד שכולם חוזרים".
מחרתיים אתן תיפגשו עם הגברת שרה נתניהו. מה אתן הולכות להגיד לה?
אלבג: "אנחנו הולכות לדבר אל הגברת שרה נתניהו שהיא אמא קודם כל, ולדבר לליבה ולנסות לראות אולי אנחנו כנשים חזקות ודומיננטיות, נצליח לחשוב על משהו אחר. אולי איזה פתרון אחר איך אנחנו גורמות לבנות כבר להיות בבית".
לוי-שחר: "יכול להיות שאני רוצה לשאול אותה מה היא הייתה עושה במצב הזה במקומנו, ושנחשוב ביחד כמו ששירה אמרה, איך אנחנו משפיעות כנשים ודוחפות את מקבלי ההחלטות שלצערי אין שם מספיק נשים לעשות את הדברים הנכונים".
גלבוע: "קודם כל אדבר אליה כאל אמא. אני חושבת שהשיח הזה שלנו כאימהות חשוב. אני חושבת שכן יש לה כוח להשפיע, ובאמת במסגרת כל הדרכים שלנו לנסות ולהשפיע אני חושבת שיש מקום גם לה לתת לה לנסות לעזור לנו פה, ואני מקווה שנצליח אפילו ולו במעט".
אתן חושבות שאם היו יותר נשים אז אולי המשא ומתן היה נראה אחרת?
גלבוע: "אני חושבת שכן. אני חושבת שבכלל אם יהיו יותר נשים בעמדות השפעה העולם ייראה אחרת , ויש הרבה נשים ראויות ומצליחות שגם עושות את זה, כל אחת וההתמחות שלה והמקצוע שלה. אני רופאה ולא אתיימר להיות בתוך פורומים כאלו אבל בהחלט כן, ואני חושבת שצריך לשאוף לזה".
שירה אלבג: "אני גם חושבת שכנשים, יש לנו כוח שאין לגברים, אין מה לעשות, בסופו של דבר, ויש לנו השפעה ויש לנו ראייה אחרת של הדברים".
לוי-שחר: "בכל הפגישות שנפגשנו עם הנשים אני חושבת שאפשר לספור על כף יד אחת את כמות הנשים שפגשנו בעמדות מפתח לעומת המון-המון גברים, ובטח שבצוות המשא ומתן אין אף אישה. אני בהחלט חושבת שיש ראייה אחרת לנו כנשים, ושהיינו יכולות לתרום לכך שהאירוע הזה יסתיים יותר מהר. קצת פחות אגו שנמצא בכמויות לדעתי כרגע בין מי שנמצא שם למעלה. אני חושבת שבנקודת הזמן הזו יש הרבה יותר נשים ממה שהיו אולי לפני עשור בעמדות מפתח ואני מברכת על זה אבל בפוליטיקה ובאמת בניהול המדינה נדרש הרבה יותר ייצוג של נשים. אני מקווה שיהיה, שיהיה בקרוב".
