מאז ילדותה חשה הילה עופר בלתי מובנת, אבל הרגישה שאין לה זכות להתלונן. היא נולדה כאמצעית בין שלוש בנות להורים שהיו דור שני לשואה, במה שהיא מכנה "בית מורכב". "זה היה בית אינטליגנטי מאוד, עם פתיחות מחשבה ושאיפה למצוינות. קיבלתי המון: חוגים, אוכל בריא ולא חסר לי שום דבר, לבד מהכלה ותחושה שאני אהובה ורצויה. ילדים אחרים באותה סיטואציה היו מרגישים אולי אחרת, אבל אני הרגשתי שלא מעריכים אותי על מי שאני ועל מה שאני עושה", אומרת עופר (48), גרושה, אם לשלושה (שני בנים ובת), תושבת רמת־השרון, כיום מומחית בינלאומית להופעה תקשורתית ופרזנטציה עסקית, בעלת חברה לייעוץ עסקי.
עוד כתבות בלאשה
גם כשהרגישה צורך להסביר לעצמה את הסיבות לתחושותיה, לא הצליחה לעשות זאת. "מבחינתי משהו אצלי היה דפוק, ומכאן שאסור שאנשים יכירו אותי לעומק. גזרתי על עצמי בדידות. חששתי שחברים יכירו את מי שאני באמת", היא אומרת. כלפי חוץ הכול היה בסדר לכאורה. היא הייתה תלמידה מצטיינת, חייכנית ורקדנית מוכשרת, אבל בתוכה הייתה בודדה. "היו לי חברות, אבל רק עד גבול מסוים. עד גיל מאוחר מאוד לא אפשרתי לעצמי מערכות יחסים עמוקות, נוצר לי דימוי של סנובית". היא נהגה לצפות באנשים, להקשיב להם, לנסות לקרוא אותם לעומק ולגלות את הכוונות שמאחורי המילים. "הכי רציתי סתם לדבר עם אנשים, עם חברות, ואת זה לא ידעתי לעשות. לא יכולתי לתת מעצמי, הסתרתי את תחושותיי כי הרגשתי אפס".
לקראת הגיוס חתמה על ויתור לשרת כרקדנית מצטיינת והיתה מ"כית בנים. כשחבריה המשוחררים התארגנו לטיול שלאחר הצבא, היא ויתרה על החוויה. דוד שהתגורר בווינה ועבד באו"ם הזמין אותה אליו למה שהיה אמור להיות שבוע של חופש והפך לשנה וחצי באוסטריה, שבה שכרה דירה, עבדה כסלקטורית בחברת תעופה ולמדה גרמנית. דווקא שם, הרחק מהבית ומהשפה שלה, החליטה שעליה להסיר מעצמה את המחסומים שניהלו אותה. "הייתי בודדה עד כדי כאב וידעתי שלא אוכל לעבוד בשום מקום בלי האפשרות לתקשורת זורמת עם אנשים. באחד הימים ישבתי מול המראה והרגשתי שאני לא יכולה לשאת עוד את הכאב העמוק. רציתי למות. דווקא בנקודה הזו החלטתי שאני חייבת ללמוד לדבר את עצמי, לתקשר עם אחרים, ליצור מערכות יחסים רגילות ולערבב את הקלפים שלי מחדש".
משהו לא פתור
היא הייתה בת 21 כשהחליטה לתת קונטרה לאלם שגזרה על עצמה וללמוד דווקא משחק - משהו שיאלץ אותה לעלות על במה ולדבר לפני קהל. היא קראה בעיתון שההצגה "ויאמר וילך" של רינה ירושלמי עומדת לעלות על במת האופרה של וינה. "לקחתי את העיתון ויצאתי איתו החוצה. הלכתי ברגל, בקור מקפיא, עד לכניסת האמנים של בית האופרה. ההופעה כבר החלה ואני נכנסתי מאחורי הקלעים ופגשתי שם את הדרמטורגית רבקה משולח. מאותו הרגע ועד למותה היא הייתה אמי השנייה. הצגתי את עצמי, אמרתי לה שאני רוצה להתקבל לבית ספר למשחק ושאלתי אם תוכל לעזור לי. הרגשתי שאין לי מה להפסיד. היא חייכה ואמרה: 'תני לי מספר פקס ואשלח לך שני מונולוגים'. במקביל המליצה לי על בית הספר של ניסן נתיב.
"חזרתי לישראל, נרשמתי והתקבלתי על תנאי. במשך שלוש שנות הלימודים בעיקר בכיתי. שם הייתי צריכה להסתדר בקבוצה, להיות עם אנשים, לחטט בנשמה - דברים שלא ידעתי לעשות. אבל הייתה לי מוטיבציה גדולה להצליח להבין אנשים לעומק - על הפעולות, הרצונות והמאוויים שלהם - ולשקף אותם לעולם בצורה הכי אותנטית. זה בעצם מה שעשיתי כל החיים כצופה מן הצד".
"הופעתי באולמות גדולים, מחאו לי כפיים, קיבלתי הכרה, אבל זה לא גרם לי להיות מאושרת. כשהסתכלתי על הקהל ראיתי חברות שבאות לתיאטרון ביחד והרגשתי שזה מה שאני רוצה: חברה!"
בשנה ג' קיבלה תפקיד ראשי בהבימה - בהצגה "טנגו" של סלבומיר מרוז'ק, ובמשך 15 שנה הייתה על הבמות. בתיאטרון הקאמרי השתתפה ב"המפיקים" (באותו תפקיד שגילמה אומה תורמן), "מותו של סוכן", "הקומיקאים" ובהפקות רבות נוספות. במקביל שיחקה בסדרות טלוויזיה, סרטים ופרסומות.
ב־2003 נישאה למי שהיה לאבי שלושת ילדיה, וממנו נפרדה השנה, כעבור 20 שנות נישואים. "מגיל 25 עד 40 הייתי שחקנית עסוקה ואמא", אומרת עופר. "לכאורה זה היה נהדר. עצם העובדה שהתקבלתי לתיאטרון הפליאה אותי. לקח הרבה שנים עד שאמרתי לעצמי שיש פה משהו שאני טובה בו, אבל שזה לא ממלא אותי. הופעתי באולמות גדולים, מחאו לי כפיים, קיבלתי הכרה, אבל זה לא גרם לי להיות מאושרת. כשהסתכלתי על הקהל ראיתי חברות שבאות לתיאטרון ביחד והרגשתי שזה מה שאני רוצה: חברה! לא משנה כמה הצלחתי, נושא החברות היה ונשאר האישיו של חיי. משהו לא פתור".
הסוד נחשף
בגיל 40 החליטה לעזוב את המשחק, עשתה תואר ראשון בבימוי בסמינר הקיבוצים ובהמשך התמחות בפסיכודרמה. אחרי שנתיים כבר העבירה סדנאות בפסיכודרמה. "בסדנאות מעלים סיטואציות וזיכרונות בלי שיפוטיות. דרך משחקי תפקידים חברי הקבוצה נותנים להם סוף חדש. לגביי זה היה גיים־צ'יינג'ר: שם נחשף הסוד הגדול שלי. לא משנה כמה הסיטואציה הייתה קיצונית, כולם הצליחו להבין על מה אני מדברת. שם הבנתי שקשת הסבל האנושי זהה לכולם. גם אם אנחנו חוששים שאין סיכוי שמישהו יבין אותנו או שיעבירו עלינו ביקורת - זה לא נכון. כולם נמצאים על אותה קשת וכולם מבינים מהו חוסר אונים, עצב עמוק, תסכול גדול וכו'. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתאפשר לי להביא את עצמי לקום ולדבר, לגשת לאנשים, לשתף, להיות אותנטית ואמיתית. ואז, לראשונה, הצלחתי לייצר קשרים חברתיים".
כיוון שכך, החליטה להעביר את זה הלאה. "כל כך הרבה שנים חייתי בכלא עצמי, מאחורי מסך זכוכית שניסיתי לפרוץ, וברגע שהצלחתי התיישבתי וכתבתי לעצמי את כל המודלים והטכניקות שמאפשרים לכל אחד ואחת לקום ולדבר, לא משנה באיזה מצב הם נמצאים.
בזמן התמחותה בפסיכודרמה הגיעה אליה אשת עסקים שביקשה את עזרתה. "היא סיפרה לי שחברי הנהלת החברה שבה היא עובדת מגיעים מחו"ל והיא פוחדת לנהל שיחות חולין באנגלית. 'אני חייבת לפרוץ את השיתוק שאוחז בי', אמרה. החסמים שלה היו מוכרים לי: מה יחשבו עליי? איך ישפטו אותי? מה יקרה אם אגיד דברים לא נכונים? קיימנו ארבעה מפגשים והיא קיבלה ממני כלים איך לפתוח בשיחה, איך לגשת לאנשים, לשאול שאלות, לייצר אווירה ולהביא את עצמה לידי ביטוי בתוך האירוע ובכל רגע נתון. היא שלחה לי תמונה שלה מהמפגש וכתבה: 'את לא מבינה איזה כיף לי'. אחר כך הזמינה אותי להנחות סדנת מנהלים בחברה שלה, כדי להכשירם לעבור בקלות חוויות כמו מינגלינג ופרזנטציה ולייצר תקשורת בינאישית אותנטית".
זו הייתה תחילתה של תקשורת עסקית ענפה בינה ובין חברות מקומיות ובינלאומיות, המתנהלת בעברית־אנגלית־גרמנית. "מהר מאוד המליצו עליי לחברות הייטק בינלאומיות וענקיות. בחברה אחת התבקשתי לביים כנס שנואמים בו 30 מהנדסים - אנשים שעובדים בדרך כלל מאחורי הקלעים - ולאפשר להם לעמוד על במה ולזקק מסרים". בתוך שנה פתחה חברה, "לקום ולדבר" (hilaofer.co.il).
מה את מלמדת בסדנאות ובקורסים?
"אני מאפשרת לאנשים לקום ולדבר, להביא את עצמם לידי ביטוי באופן אותנטי בכל סיטואציה ולממש את הפוטנציאל האישי והמקצועי. כל אחד בתוך הקבוצה עובר תהליך של התפתחות אישית ומציאת הקול הייחודי שלו ולומד להביאו לידי ביטוי בלי מחסומים".
קהל היעד שלה הוא מנהלים, בעלי עסקים, עורכי דין, הייטקיסטים, סטארטאפיסטים לפני גיוס משקיעים, בעלי מקצועות חופשיים בכל הדרגים וגם אנשי תקשורת וחברי כנסת (שאינה מוכנה לנקוב בשמותיהם). בסוף התהליך כל אחד מהמשתתפים מעביר פרזנטציה על הבמה, מול הקהל. בנוסף, היא מעבירה קורס בזום בשם "אמנות ההשפעה" לחברות ברחבי העולם.
מה היית אומרת לילדה ההיא שגזרה על עצמה אלם?
"אזרי אומץ, בחרי לך מישהו אחד ושתפי אותו במה שאת מרגישה. השיתוף הוא 90% מהפתרון. ובעיקר אומר לה שאני אוהבת אותה".
