קבוצת "יפו 1" הוקמה לפני שמונה שנים על ידי יעל אוליאל, שהרגישה שגם לנשים בדרום תל־אביב מגיעה קבוצת כדורשת משלהן. "עד אז שנאתי ספורט", היא מספרת. "אבל הבנתי שבשל העובדה שאני מתבגרת, אני חייבת לעשות משהו. הלכתי לאימון ניסיון בקבוצה בצפון תל־אביב, התלהבתי, אבל זה הרגיש לי רחוק מדי מהבית. הצעתי ליו"ר 'מאמאנט' בתל־אביב להקים קבוצה גם בדרום העיר ולקחתי על עצמי את הגיוס".
במקור קראו לקבוצה 'יפו 1' על שם המקום שבו התקיימו האימונים, אך הוחלט להוסיף לה את השם "כוח קרן" על שם קרן כהן, אחת החברות ששיחקו בה, שנפטרה במפתיע מסרטן אלים בנובמבר האחרון.
כהן הייתה בת 46 במותה, נשואה ואמא לשניים, התגוררה ביפו ועבדה כמעצבת אופנה. "אני זו שהבאתי את קרן לקבוצה כשהייתי הקפטנית", מספרת דנה פלז־רוסו. "לפני שלוש שנים הייתה עזיבה של כמה שחקניות וגייסתי חדשות. פרסמתי פוסט בפייסבוק בקבוצת 'אימהות יפואיות', ענו לי כמה נשים וביניהן קרן. היא סיפרה לי שבעברה שיחקה כדורסל ואמרה שמסקרן אותה לשחק כדורשת. הזמנתי אותה לבוא לאימון ניסיון. מהשנייה הראשונה שהיא הגיעה היה ברור לכולן שזכינו. היא הייתה אישה מדהימה שפיזרה קסם על כולנו. למרות שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא שיחקה כדורשת, בגלל הרקע שלה כשחקנית כדורסל היא הפגינה ביצועים מעולים. באופן אישי, אני והיא הפכנו לחברות טובות מאוד גם מחוץ למגרש, והיה לה קשר נהדר עם יתר הבנות".
ואז היא חלתה.
"לפני שנה וחצי היא התחילה להרגיש לא טוב. זה התחיל עם חום ושיעול ובהתחלה כולם היו בטוחים שמדובר בדלקת ריאות. אחרי שזה לא עבר לה, גילו שהיא סובלת מסרטן נדיר. כולנו היינו בשוק כי קרן הייתה ספורטאית ששמרה על אורח חיים בריא ומעולם גם לא עישנה.
"גם כשהיא עברה טיפולים היא הגיעה לפעמים לאימונים, ברוב המקרים היא הסתפקה בלהסתכל מהצד, אבל זו הייתה ההתאווררות שלה. בנובמבר האחרון היא נפטרה וכולנו קיבלנו את הבשורה קשה מאוד. היא הותירה אחריה חלל שאי־אפשר למלא.
"אחרי ההלוויה שלה ניסינו לחשוב יחד איך אנחנו יכולות להנציח אותה, ואחת החברות הציעה שנוסיף לקבוצה את השם 'כוח קרן'. ביוני האחרון זכינו בגמר ליגת 'אלופת האלופות' בפעם הראשונה, ואין לי ספק שקרן הביטה על כולנו מלמעלה והייתה גאה בנו במיוחד".
הליגה הכי גדולה
מיזם מאמאנט נוסד בכפר־סבא ב־2005 על ידי עפרה אברמוביץ, וכיום פועל בכל הארץ. 11 אלף נשים משחקות בקבוצות מאמאנט בארץ, ב־216 יישובים. 4 משחקים מתקיימים, בממוצע, כל חודש, נוסף על אימונים שבועיים.
"ליגת תל אביב־יפו היא הליגה הגדולה ביותר, עם 37 קבוצות ו־470 שחקניות", אומרת יפעת רוזנברג, יו"רית מאמאנט תל־אביב. "אנחנו עובדים על פתיחת קבוצות חדשות נוספות. 'יפו 1' היא אחת הקבוצות המשקפות את המגוון החברתי של 'מאמאנט'. בשיתוף עם עיריית תל אביב־יפו אנחנו עורכים בעיר אחת לשנה טורניר כדורשת בסימן דו־קיום, שאליו מגיעות שחקניות מכל הארץ. השנה זכו נציגות מאמאנט תל אביב־יפו בשני גביעים בתחרות הארצית: 'יפו 1' זכתה בתואר 'אלופת המעורבות' (בטורניר 'אלופת האלופות') ו'בבלי 2' זכתה במקום השלישי באליפות האלופות".
הכירו את המאמאנטיות
שירלי דבש, בת 50 מחולון, מנהלת חשבונות, נשואה + 3. "אני המאמנת של הקבוצה, יש בה נשים מכל קשת הצבעים, ולמרות השוני זו קבוצה כל כך מאוחדת וזה מתבטא היטב על המגרש. זו ההוכחה שלא משנה איפה נולדת, מה הלאום שלך או מה הנטייה המינית שלך - המכנה המשותף הנשי יכול לגבור על הכול".
וולא חגיג, בת 35 מיפו, מזכירה רפואית, נשואה + 2. "אני כדורגלנית לשעבר ולפני חמש שנים הצטרפתי ל'מאמאנט' כי רציתי לחזור לספורט. אני המוסלמית היחידה בקבוצה, ובהתחלה היו הרבה שאלות של סקרנות, למשל על הרמדאן, כי רוב הנשים לא הכירו עד אז ערבייה מקרוב. גם בתקופות של פיגועים אני מקבלת מהן תמיכה".
שולי בן משה, בת 35 מתל־אביב, מתווכת נדל"ן, נשואה + 5. "אני יהודייה דתייה והחברה הכי טובה שלי בקבוצה היא וולא, מוסלמית דתייה. מהרגע הראשון היה בינינו קליק. היא הפכה לחברה הכי טובה שלי גם בחיים, ואפילו היינו כמה פעמים יחד בחו"ל. קל לגשר על הפער, כי פשוט צריך לשים את כל הפוליטיקה בצד ולהסתכל על הבן אדם".
יעל אוליאל, בת 53 מיפו, מרצה לעיצוב, בזוגיות + 1. "אני הקמתי את הקבוצה ביפו. בניגוד לקבוצות 'מאמאנט' אחרות, שכוללות אמהות של ילדים מאותו בית ספר, אצלנו יש נשים מערים שונות ומרקע שונה. לדעתי זו הסיבה שאנחנו קבוצה חזקה היום. כפי שנלחמנו להיות יחד כקבוצה, המשכנו ברוח הלחימה על המגרש. אנחנו מאוחדות גם ברגעים קשים".
מיכל חלבני, בת 45 מבת־ים, שוטרת, נשואה + 3. "עבורי לשחק ב'מאמאנט' זו עסקת חבילה נהדרת: אני גם נהנית ממפגש חברות וגם עושה ספורט על הדרך. נכון שזה בא על חשבון חלק מהזמן עם הילדים והבעל, אבל המשפחה שלי סופר־מפרגנת".
לינדה ג'ונס, בת 47 מבת־ים, מנהלת משרד אדריכלים, נשואה + 1. "כיף לשחק כדורשת למרות הפציעות. לפני ארבע שנים נשברו לי שתי אצבעות בכף היד בגלל היתקלות בשחקנית אחרת. באחת האצבעות נקרעה לי הרצועה, סבלתי מכאבי תופת, אבל במשך כל ארבעת החודשים שבהם הייתי מושבתת, רק רציתי לחזור למגרש".
דנה פלז־רוסו, בת 44 מתל־אביב, מנהלת נכסים ותפעול, נשואה + 3. "הגעתי לקבוצה לפני שש שנים. גיסתי, אחות של בת זוגי, הציעה לי לבוא לאימון ניסיון. היא פרשה מאז, אבל אני המשכתי בכל הכוח. התאהבתי במשחק, אבל מעל הכול התאהבתי ביפו ובקבוצה. יש בה אנרגיה ממגנטת. למרות שכביכול כולנו באות מרקעים שונים, אני מרגישה שאנחנו הרבה יותר דומות משונות".
ליאת יצחק בת 49 מתל־אביב, עצמאית, נשואה + 2. "יש לנו אימון פעם בשבוע ועוד כארבעה משחקים בחודש. כשהצטרפתי ל'מאמאנט' לפני שבע שנים, בעלי אמר לי, 'רגע, מה אני אעשה בזמן הזה?', ובגלל זה הוא התחיל לשחק פינג־פונג. היום הוא יוצא למשחקים יותר ממני".
מלני זרביב, בת 39 מתל־אביב, מורה לספורט, נשואה + 2. "עליתי לארץ לפני 14 שנים מפריז והגעתי לקבוצה ב־2017 לגמרי במקרה: רופאת המשפחה שלי סיפרה לי שהיא משחקת כדורשת ושאלה אם אני רוצה להצטרף. עד אז כל החברים שלי בישראל היו רק צרפתים. זו נראתה לי הזדמנות נהדרת להכיר חברות ישראליות ולהיטמע יותר במדינה, ומהר מאוד גיליתי שצדקתי".
אביבית כניאן, בת 52 מבת־ים, עובדת עירייה, נשואה + 3. "פעם ממש לא הייתי בן אדם של ספורט. הגעתי לקבוצה אחרי שכנועים של חברות, והתאהבתי לא רק במשחק אלא בכלל בספורט. התחלתי לעשות גם אימוני כוח, להקפיד על תזונה, רזיתי, התחטבתי. בנוסף, התחרותיות במגרש הפכה אותי לאמביציוזית בתחומים אחרים בחיים".
איריס נדף, בת 48 מתל־אביב, מזכירה בבית ספר תיכון, נשואה + 3.
"כבר 13 שנה שאני ב'מאמאנט'. התמהיל של הנשים שבה אותי. הוקסמתי מהאווירה, מהצחוקים, מהעידוד. היום אני מרגישה שהן לא רק 'חברות לקבוצה', אלא שאני ממש בתוך משפחה".
