סיפורה של טניה קרסלבסקי (51) מראשון־לציון, נשואה ואם לשלושה, עוסקת בבקרת תצורה בחטיבת כלי טיס ב"אלביט מערכות":
"כשהייתי בת שמונה־תשע יצאתי עם אבא שלי, יורי, לחפש פטריות ביער בפרברי לנינגרד (כיום סנט פטרסבורג), והגענו לגבעה קטנה. היה שם עץ שהוצמדה עליו לוחית ועליה נכתב: 'כאן נקבר חייל אלמוני שנהרג ב־1941'. אבא חשב שמדובר באביו. הוא הזמין מצבת ברזל אפורה עם סמלו של הצבא האדום, הביא את המצבה לגבעה ביער ובנה סביבה גדר. בסמוך פעלה קייטנה שבה ביליתי את חופשות הקיץ. מדי שנה, ב־22 ביוני, יום פלישת הגרמנים לברית־המועצות, היינו עולים למצבה הזאת, עומדים דקת דומייה ומצדיעים לחיילים שנהרגו במלחמת העולם השנייה.
שני ההורים שלי גדלו בלי אבות, ולא הכרתי את הסבים שלי. אבא של אמא שלי נהרג ב־1944, במצור על לנינגרד. אבא של אבא שלי נעדר מ־1941. באותה שנה, כשהגרמנים התקרבו ללניגרד, סבא שלי, ששמו היה ולדימיר (אברהם) לויטן, הבין עד כמה המצב מסוכן. הוא גויס כקצין לצבא האדום, אבל דאג להזמין קרון רכבת שלם ולשלוח את משפחתו הגרעינית והמורחבת לקולחוז מרוחק מהחזית. אלפים מתושבי העיר מתו מרעב במצור, אבל משפחתו ניצלה בזכותו. בסוף אותה שנה הגיע לסבתי מכתב שבו הוגדר סבא כנעדר.
היעדר האבות לא היה נושא מדובר בבית אבל רחש מתחת לפני השטח במיוחד אצל אבא, שכל חייו חיפש אחר תשובה מה עלה בגורל אביו. כשאמא שלו נפטרה ונקברה בבית העלמין היהודי הוא הוסיף על מצבתה כיתוב: 'לאבי שנהרג בקרבות על לנינגרד'.
אחרי המלחמה חזרו סבתי ואבי ללנינגרד והוא גדל איתה כבן יחיד. גם אני גדלתי שם, ועד גיל מאוחר לא ידעתי שאנחנו יהודים. בברית־המועצות של ילדותי ונעוריי הייתה אנטישמיות, ובמשפחה לא דיברו על השורשים שלנו.
בגיל 18 התחתנתי, ובסוף 1989 עליתי ארצה עם בעלי, מיכאל קרסלבסקי. הוריי נשארו בלנינגרד ואבא נפטר ב־1991. אחרי מותו אמא שלי, לודמילה, עלתה ארצה ונפטרה כאן. אני הקמתי משפחה ועשיתי הכול כדי להתערות בארץ. העובדה שאבי חיפש את אביו נשארה באיזשהו מקום ברקע.
לפני כ־14 שנה הגיע ארצה לביקור בן דוד של אבי, שהיה בין האנשים שניצלו בזכות הרכבת שארגן סבא שלי, ובהמשך היגר לארצות־הברית. הוא הביא לי מכתב ישן, כתוב בכתב יד, שהיה במשפחתו כל השנים - מכתבו האחרון של סבא, שיועד לאשתו ולאמה, לאחיו ולמשפחה שבמחבוא. הייתה לי צמרמורת. המכתב היה מעין צוואה. סבא כתב להם שינסו להסתגל לחיים בקולחוז, שיהיו חזקים וישתדלו לעבור את התקופה הקשה. לאבא שלי, בנו בן השלוש, הוא כתב: 'יוריצ'קה, תקשיב לאמא ולסבתא...'.
"קרוב משפחה שמתגורר בארצות־הברית הביא לי מכתב ישן - מכתבו האחרון של סבא. הייתה לי צמרמורת. זה היה טריגר מבחינתי לחקור מה קרה לו"
המכתב הזה היה טריגר מבחינתי לסיים את המשימה שהתחיל אבי: לגלות מה קרה לסבא שלי. נכנסתי לגוגל, הקלדתי את השם ולדימיר בן ישראל לויטן, ונפתח מסמך ארכיוני שדיווח שהוא נפצע בספטמבר 1941 ונפל בשבי. במהלך השנים שבתי וגיגלתי את השם ולא מצאתי מידע רלוונטי. ואז, בפברואר 2022, הגעתי לראשונה לכתבה במקומון ברוסית בעיר רזקנה (Rezekne) בלטביה, תחת הכותרת: 'חיילים מצאו את מנוחתם'. סופר שם שבמהלך בניית פארק בעיר נמצאו שרידי אנשים, כנראה אסירים ממחנה השבויים Štalag 347 ששכן במקום במלחמת העולם השנייה, ומתו בו עשרות אלפי אנשים. שמותיהם של 23 מהחיילים האלה זוהו בוודאות לפי המסמכים הגרמניים. שם מספר תשע היה ולדימיר בן ישראל לויטן - סבא שלי. גם תאריך מותו צוין שם.
התרגשתי מאוד, אבל לא הסתפקתי בזה. התקשרתי לשלושת הארגונים שהוזכרו בכתבה, שהשתתפו בהעברת השרידים לקבר אחים, והגעתי ליבגני קולסניקוב, נציג הקונסוליה הרוסית בלטביה. כבר במהלך שיחתנו הוא שלח לי צילום של כרטיסיית החייל השבוי של סבא שלי, שבה צוינו עיירת הולדתו בבלארוס, שנת לידתו ומספר הדיביזיה שלו - כך שלא היה ספק שמדובר בו.
למחרת, ב־23 בפברואר, "יום מגן המולדת", תאריך חשוב ברוסיה, הקונסול כתב בעמוד הפייסבוק שלו את הסיפור על החייל היהודי ולדימיר לויטן עם המשפט 'רוסיה זוכרת את חייליה' וציין - 'רוסיה בעד שלום!'. למרבה האירוניה, למחרת הרוסים הפציצו את קייב והתחילה מלחמה חדשה".
שורה תחתונה: "באוגוסט האחרון ביקרנו בלטביה, והיינו גם בקבר האחים ובאנדרטה שהוצבה לזכר החיילים האלמונים ברזקנה. כשהנחתי את הפרחים הרגשתי שסגרתי מעגל והגשמתי את החלום שאבי לא הצליח להגשים".
פורסם לראשונה: 22:50, 23.03.23
