אור ליום ה־7 באוקטובר מצאו את עצמם רווית לוז(45) ובן זוגה רון במסיבה ביער בן שמן, כששלושת הילדים - עומר (17.5), אלון (13.5) ועינב (9.5),- בבית, בקיבוץ גבים. "ברבע לשש היינו צריכים להעיר את עומר, כדי שתצא לעבודה שלה בעגלת קפה בקיבוץ ניר־עם, זה ליד הקיבוץ שלנו. בשש וחצי מישהו צעק שיש ירי למרכז. אמרנו לעצמנו, אז מה קורה אצלנו. אנחנו הרי מתורגלים עם 'צבע אדום', ובדיוק עומר צלצלה ועדכנה שהיא הגיעה לעבודה כשהכול התחיל, וזה לא תפס אותה בדרך.
"התקשרנו לקטנים שהיו בבית, ואמרנו להם שברגע שייגמר 'צבע אדום' שיכניסו את הכלבים הביתה, אבל אז אמר אלון, הבן שלנו, 'אבל אבא, לא מפסיק צבע אדום'. באותו רגע אמרתי לרון, 'קדימה, הביתה'. הבנו שזה משהו לא רגיל".
מה עבר עליכם בנסיעה הביתה?
"טסנו, וכל הדרך היינו בקשר עם הילדים. לא הבנו את גודל האירוע. אמרתי לרון 'אל תיסע מאשקלון', חשבתי על טילים, וזו הייתה החלטה מצילת חיים, זה היה כביש שטבחו בו.
"באזור מכללת ספיר ראינו מכוניות נטושות בכביש, ולא הבנו מה קורה, לא היה צבע אדום, אז איפה האנשים? ואז ראינו בצד הדרך שניים מהקיבוץ שלנו, אחד פצוע, שאמר שירו עליו מחבלים. נכנסנו לקיבוץ וראינו את כיתת הכוננות עם נשקים, ואז הבנו מה קורה. בצהריים גילינו שהמחבלים הגיעו לשער הקיבוץ, נתקלו ברבש"צ שנלחם בהם ולא הצליחו להיכנס, וירו באלה שאנחנו ראינו בדרך".
מתי הצלחתם להביא את עומר הביתה?
"בשלוש לפנות בוקר היא התקשרה לדווח, שמפנים את ניר־עם ושנבוא לקחת אותה. רון נסע אליה עם אחיו, שהוא חבר בכיתת הכוננות ונושא נשק, ברבע לארבע היא הגיעה הביתה ונכנסנו כולנו לישון בממ"ד, פעם ראשונה שישנתי ביממה הזאת. בבוקר אישרו לנו לצאת מהקיבוץ. זו הייתה נסיעה נוראית, לא הפסקתי לבכות בה. שוטרת במחסום לא הסכימה שאמשיך לנסוע עד שלא אירגע. אמרתי לה, 'תני לי לצאת מפה, ואז אירגע'".
עומר: "חברה שאבא שלה נעדר בשבוע הראשון ואז גילו שהוא נרצח, חברה שהייתה חטופה וחזרה. כולם מכירים שמות וחברים"
יותר מחודשיים מחוץ לבית, איך מסתגלים?
"כשהתארגנו לצאת רון אמר, 'אני צריך להיות באחת במילואים'. אמרתי לו, 'אתה עכשיו מתקשר למפקד שלך ואומר לו שאם הוא לא רוצה שאשתך תקבל התמוטטות עצבים, אתה כרגע לא נוסע לשום מקום'. ואז המפקד נזכר שהוא מהעוטף ושחרר אותו. אחרי שבוע וחצי הוא גויס, ומגיע לכאן, למזרע, שם אנחנו שוהים, רק בסופי השבוע".
את רואה את עצמך חוזרת הביתה?
"כן, למה שלא נחזור לבית שלנו? אבל אני רוצה לחזור לבית שבו אוכל לישון בלילה. בחרנו ליישב את הנגב, מגיע לנו שישמרו עלינו ושייתנו לנו לחיות בשקט".
"זיגזגנו בין רכבים"
את השבת הנוראית עברה עומר, תלמידת י"ב, בית הספר "שער הנגב", בנפרד מבני משפחתה. היא יצאה לעבודה, שם תפסו אותה האזעקות. "איך שפתחתי את הדלת של המכונית שמעתי 'צבע אדום'. רצתי למיגונית, היו איתי שתי בנות שעובדות איתי וגם לומדות יחד בשכבה, ואמא של אחת מהן, שהסיעה אותה לעבודה. במשך חצי שעה היה צבע אדום בלי הפסקה ולא יכולנו לצאת מהמיגונית".
ולא פחדת על עצמך?
"לא הבנתי מה קורה. בהתחלה חשבתי שזו אזעקת שווא, כי לרוב, כשיש משהו אמיתי, אנחנו שומעים לפני, זה לא מתחיל מאפס למאה. אז רק ביקשתי מההורים, שאם הם יכולים, שיאספו אותי בדרך, העדפתי לא לנהוג במצב הזה. דיברתי עם האחים שלי, אחותי ממש דאגה ורצתה שאהיה בבית.
"בשלב מסוים הגיע מישהו מכיתת הכוננות ועדכן שיש חשש לחדירת מחבלים. הוא אמר שניסע לבית של אחת הבנות, שגרה בניר־עם. הגענו לבית שקרוב לגדר - שתי הבנות שעובדות איתי והאמהות שלהן - וגילינו שאין חשמל, ושבתוך הממ"ד אין קליטה, כך שלא הצלחתי ליצור קשר עם ההורים וגם עם חברים. פעם בשעה בערך הצלחתי לצאת מהממ"ד ולכתוב שאני בסדר.
"רק כשחזר החשמל נכנסתי לאינסטגרם וראיתי חברים מקיבוצים קרובים שכותבים שהם צריכים עזרה, ועל ילד משכבה מעליי שנרצח. הייתי בהלם. היה קשה מאוד לקלוט את זה".
איך היה להיות רחוקה מהמשפחה בשעות האלה?
"הייתי מאוד בסדר יחסית לזה שלא הייתי עם המשפחה שלי. הבנות שהייתי איתן והאמהות שלהן דאגו לכולנו".
מתי חזרת הביתה?
"בארבע לפנות בוקר. כשהבנתי שמפנים את ניר־עם, צלצלתי לאבא שלי וביקשתי שיבוא לאסוף אותי".
איך הייתה ההרגשה כשאבא הופיע?
"קצת יותר טוב. יצאנו לכביש והיה ממש נורא, ראיתי רכבים נטושים, חלונות מנופצים ודלתות פתוחות. הרמזורים לא עבדו, אבא שלי נהג מהר, בזיגזג בין רכבים, אז גם הבנתי עד כמה זה גרוע. כשנכנסתי לקיבוץ והגעתי הביתה, הרגשתי שאני קצת יותר בסדר".
איך את מסתגלת לחיים במזרע?
"התארחתי כאן בפעם הראשונה ב'צוק איתן', וב'שומר החומות' היינו כאן שוב, אז המקום מוכר. זה שיש לנו כאן חברים, הופך את זה לטוב יותר. אנחנו יודעים שיש לנו עם מי להיות. זה אזור בארץ שאני מאוד אוהבת, ובדרך כלל ישר יוצאים מכאן לטיולים באזור. הפעם, בשבוע הראשון, אף אחד לא חשב על זה בכלל, ישבנו כל החברים מהקיבוץ, וניסינו להיות שם אחד בשביל השני. יש לי חברים שאיבדו סבתא, חברה שאבא שלה נעדר בשבוע הראשון ואז גילו שהוא נרצח, חברה שהייתה חטופה וחזרה. כולם מכירים שמות וחברים".
