רינת שניידובר (45) מתל־אביב, גרושה, סופרת וסטודנטית לתואר שני בהיסטוריה:
עלייה ראשונה: "בגיל ארבע עלינו לארץ ממקסיקו לקיבוץ צרעה, ועשיתי מה שיכולתי כדי להיות צברית. ביליתי בפינת החי ובשדות, טיפסתי על עצים, רכבתי על סוסים ובהדרגה הגעתי למעמד סביר בקרב הילדים. בגיל 12 התחלתי להרגיש סוף־סוף שייכת, אבל אז הוריי החליטו לחזור למקסיקו. השתוללתי; אחרי כל המאמצים שהשקעתי כדי להפוך לצברית לגיטימית, עכשיו עוזבים? זה לא עזר לי. חזרנו למקסיקו, מקום שסולם הערכים שבו הפוך מזה שבקיבוץ: אם בקיבוץ ציפו מבנות להתנהג כמו בנים, הרי שבמקסיקו למדתי לתדהמתי שבנות אמורות להיות מתוקות, חסודות ומרַצות. גם את פערי המעמדות לא אהבתי, את העובדה שללבנים העשירים, כולל לנו, יש משרתים בבית. החלטתי שאחרי שאסיים תיכון אחזור לישראל".
עלייה שנייה: "במהלך התיכון נרשמתי לסוכנות היהודית ועם סיום הלימודים עליתי לישראל. גרתי בתל־אביב והשנה הראשונה בארץ עברה עליי במכינה לעולים באוניברסיטת תל־אביב ובהנאות העיר הגדולה".
עברית וכתיבה: "כיוון שהגעתי לארץ בגיל צעיר, העברית שגורה בפי כמו הספרדית. בתיכון התחלתי לכתוב שירה, ובגיל 23 החלטתי להיות סופרת. האמנתי שהעיסוק הזה יביא לי תהילה, תקווה שכמובן התנפצה לי בפרצוף עם השנים. עבדתי כמתרגמת, הסיפורים הראשונים שלי התפרסמו בכתב עת ושנה לאחר מכן הוצאתי לאור ספר ראשון. כשרציתי לפרסם את ספרי השני, הוצאות הספרים לא קיבלו אותו. כעסתי נורא והחלטתי לנסוע עם בת זוגי למקסיקו, שבה, האמנתי, אמצא הצלחה ספרותית ופרנסה".
עלייה שלישית: "כשחייתי במקסיקו שוב נתקלתי בפערי המעמדות, הצביעות, השחיתות והאלימות שיש בה, וכעבור שנה חזרנו לישראל. עם השנים למדתי צילום, הפכתי לאמנית חזותית ועבדתי כצלמת של המכון לרפואה משפטית. בד בבד אני כותבת ומפרסמת ספרים ('מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון' בהוצאת הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים; 'ממלאת מקום' בהוצאת כתר, 'סיפור הצלחה' בהוצאת אפיק)".
אנטישמיות: "בנעוריי למדתי בבית ספר יהודי פרטי וחייתי בבועה. כשחזרתי למקסיקו בפעם השנייה נתקלתי לא פעם במקרים של אנטישמיות, למשל, בעל עסק שגירש אותי בבושת פנים כי הבין שאני יהודייה".
"אם בקיבוץ ציפו מבנות להתנהג כמו בנים, הרי שבמקסיקו למדתי לתדהמתי שבנות אמורות להיות מתוקות, חסודות ומרַצות. גם את פערי המעמדות לא אהבתי"
סטיגמות: "נתקלתי בסטיגמות בעיקר בילדותי בקיבוץ. הילדים לעגו למבטא המקסיקני שלי ואחת הבנות אף אמרה לי שרק מי שנולד בארץ הוא ישראלי. כבוגרת, התגובות על כך שאני מקסיקנית הן על פי רוב של הפתעה והתלהבות".
געגועים: "פעם בשנה אני נוסעת למקסיקו לטייל ולבקר משפחה וחברות. סבתי וחלק מדודיי חיים בקליפורניה, וכל ביקור מולדת כולל גם קפיצה לשם. כשאני בארץ, אני נוהגת לתקשר עם יקיריי ויקירותיי בווטסאפ ובפייסטיים כמה פעמים בשבוע. במהלך הביקור האחרון שלי אמי חלתה ולכן הביקור שלי התארך מעבר למצופה".
איזה הרגל מקסיקני כדאי לישראלים לאמץ? "את שמחת החיים. ישראלים סבורים שרק בישראל קשה ושזה תירוץ להיות קשוחים וממורמרים, אבל גם במקסיקו לא קל, ואנשים בוחרים לשמוח".
למה את הכי מתגעגעת במקסיקו? "למשפחה ולחברות הילדות, למאכלים כמו עלי קקטוס ברוטב חריף ותירס לבן בשרני ולא מתוק".
למה לא הצלחת להתרגל בארץ? "לישירות הישראלית ולנימה החותכת שבה מדברים אלייך גם כשלא כועסים".
מה המקום האהוב עלייך בישראל? "הדירה שלי בתל־אביב".
