ספיר חוניו בת 35 מקיבוץ סופה, מתגוררת בימים אלה ברמת־גן נשואה, אם לשני זוגות של תאומים (בני ארבע ובנות שנתיים), בעלת עסק לשירותי משרד ומרכזת תפעולית את קהילת סופה בעיר
"בבוקר 7 באוקטובר ראיתי המון יירוטים באוויר והכלב התחיל לקפוץ על הדלת, שנפתח לו. הלכתי להכין קפה, חשבתי לעצמי שזה לא רציני, אבל אחרי כמה דקות נפלו חלקי יירוט על הבית ואמרתי לעצמי, אוקיי, זה כן רציני. סגרנו תריסים, נעלנו דלתות, לקחנו את ארבעת הילדים והכלב לממ"ד. בעלי ואני חילקנו תפקידים, הוא מחזיק את הדלת, אני עם הילדים.
"שמענו מבחוץ רעש של ירי, ובעלי קיבל הודעה מהרבש"ץ, 'יש מחבלים בקיבוץ, הורדתי שניים'. הייתי בסטרס נוראי, הילדים התחילו לשאול למה לא יוצאים מהחדר. למרבה המזל, הגננת שלחה להם סיפור, שהסביר את הסיטואציה.
"לא ידענו איך נצא מזה. מחבלים דפקו בדלת וגם על חלון הממ"ד, ואנחנו שמרנו על דממה. לקטנות נאלצנו לסגור את הפה עם הידיים. נראה שהמחבלים חשבו שאין אף אחד בבית והלכו.
"הייתי מבועתת, היו לי שניות של התנתקויות מהמציאות, אבל מול הילדים תפקדתי על אוטומט. אחר כך הבנתי שזה היה התקף חרדה. רק אחרי תשע שעות בממ"ד הגיעו מילואימניקים שחברו לכיתת הכוננות והגנו עלינו. בינתיים התברר ששלושה אנשים נרצחו אצלנו, ושמענו על חטופים שאנחנו מכירים.
"אחרי 36 שעות בממ"ד יצאנו בשיירת מכוניות לכיוון אילת. נקלטנו במלון 'לגונה', בעזרת לילך, מנכ"לית המלון הנפלאה. תושבי אילת עטפו אותנו בצורה בלתי רגילה. אני מודה לכל מי שעזר לנו בימים ההם להרים את הראש. שבועיים היינו בהלם. לא יכולנו לישון. הגיעו המון מטפלים שנתנו מענה ראשוני, למבוגרים ולילדים. הזמינו אותנו לצלילות מתנה במועדון "סנובה", וזה מה שהחזיר לי את הנשימה.
"אחרי ארבעה חודשים במלון, הקהילה התפצלה: 53 משפחות עברו לרמת־גן ו־24 משפחות עברו לאופקים. בתפקיד שלי אני צריכה לתת מענה לקהילה שלנו ברמת־גן, לשמור עליה מגובשת ולחזק אותה. זה מאוד משמעותי עבורי".
תחזרו לסופה?
"אני לא יודעת. אנשים עברו שואה בבית שלהם ואומרים להם: 'בואו, תחזרו'. קשה מאוד לקבל החלטה, כשהחטופים עדיין בעזה. במקרה זאת לא אני שם. כאמא לשני זוגות תאומים, שיודעת איך מחזיקים שניים יחד, נחנקתי כשראיתי את התמונה של שירי ביבס והילדים. אין לנו ברירה אלא למצוא את הכוחות כדי להתחיל מחדש".
התחבקנו ובכינו
נעמי אשכנזי, בת 58 מקיבוץ סופה, מתגוררת בימים אלה באופקים, נשואה, אם לשלושה (28, 25, 22), אשת חינוך, מרכזת בימים אלה את קהילת סופה בעיר
"כשהכול התחיל, הסתגרנו בממ"ד. בעלי החזיק את הדלת ואני ליטפתי את הכלבה, שלא תנבח. במקביל הייתי בטלפון עם הבן, משוחרר טרי מצה"ל, שהיה לבד בממ"ד בדירה שלו בקיבוץ, שמע את המחבלים מדברים ודופקים על החלון שלו ושמר על דממה. כשנגמרה הסוללה, בעלי, שסבל מכאבי גב קשים, זחל לאמצע הבית והביא מטען. בגלל בעיית הגב, בעלי נתן את הנשק שלו לכיתת הכוננות. מי שקיבל את הנשק, למרבה הצער, נרצח.
"בעשר בלילה הביאו שני קצינים את הבן שלנו אלינו, ופקדו עלינו לא לצאת מהבית. רק אז התחלתי להתעדכן והבנתי את גודל האסון. הילדים שלי אמרו לי בדיעבד 'מזל שלא ידעת, היית חוטפת התקף לב'.
"למחרת נסענו בשיירה לאילת. בדרך ראינו זוועות, ורק אחרי קיבוץ צאלים חזרנו לנשום. במפגש הקהילה באילת התחבקנו ובכינו, לא היו לנו מילים. עזר מאוד שהיינו כל הקהילה יחד. עובדי המלון עשו בשבילנו מעל ומעבר. ניסיתי לעבוד יום אחד במקצוע שלי, גננת, והבנתי שאני לא מסוגלת".
ביקרת מאז בסופה?
"כן, כשהייתה הפסקת אש. הקיבוץ היה נטוש וסביב הבית היו עציצים מתים ועשבייה. הבית היה מלוכלך ומוזנח ופחדתי לעלות לקומה השנייה, מחשש שאולי יש שם מחבל. רצו לי סרטים בראש. לקחתי דברים והלכתי.
"בגלל שבעלי עובד בנגב, בחרנו לעבור לאופקים, עיר שהכרתי מקניות ומסידורים. תושבי העיר קיבלו אותנו יפה מאוד ונתנו לנו הרגשה טובה. התרגלתי צ'יק־צ'ק, בית מחזיר איכשהו לחיים נורמליים.
"בתחילת חודש מרץ אמרתי לעצמי, או שאני הולכת לעבוד או שאני משתגעת. התחלתי לעבוד כסייעת בבית ספר. התאים לי יותר להיות אחד על אחד ולא לקחת על עצמי אחריות גדולה. אני עדיין מרגישה את העומס הרגשי של 7 באוקטובר ומנסה לשמור על עצמי. כשארגיש יותר חזקה רגשית, אחזור לעשייה חינוכית משמעותית יותר".
את מתגעגעת לחיים בסופה?
"לחיים שהיו לפני המלחמה? כן. אחזור לשם רק כשארגיש תחושת ביטחון מלאה. אני חושבת שזה ייקח כמה שנים טובות ויש הרבה שחושבים כמוני. תודה לכל מי שעזר לנו ופתח את הלב".
פורסם לראשונה: 08:45, 08.10.24
