סיפורה של זיוה מלכה ממוק (55) מראשון־לציון, גרושה, אם לארבעה. בעלת חברת החקירות "עובדה חקירות ומודיעין עסקי":
"בגיל 16 התחלתי להבריז מהלימודים וללכת לבתי משפט כדי להקשיב לדיונים. זה עניין אותי, אבל ידעתי שלא אוכל ללמוד עריכת דין, כי הציונים שלי לא היו טובים מספיק וההערכה העצמית שלי הייתה נמוכה מאוד.
נולדתי בטשקנט, אוזבקיסטן, אמצעית בין שלושה. עלינו ארצה ב־1973, כשהייתי בת חמש. אחרי שלוש שנים בעפולה עברנו לבת־ים, שם גדלתי. סיימתי תיכון עם בגרות מלאה, למרות שהמצב בבית לא היה פשוט. כשאמא שלי, אחות במקצועה, הייתה בת 38, היא לקחה את שלושתנו ועזבה את הבית. גם אני נרתמתי לעזרה, ובמקביל ללימודים עבדתי בניקיון. גם במהלך השירות הצבאי אפשרו לי לעבוד כדי לעזור בפרנסת הבית.
כשהשתחררתי התחלתי לעבוד בניקיון במשרד חקירות בתל־אביב. ראיתי שעובדי המשרד יוצאים לשטח, מנהלים חקירות בנושאים שונים, כותבים דו"חות והמזכירה מקלידה אותם. החלטתי ללמוד הקלדה עיוורת, ויום אחד אזרתי אומץ והצעתי לבעלי המשרד שגם אני אקליד דו"חות. לשמחתי, הם הסכימו. נשארתי אחרי שעות העבודה, לפעמים עד שעות הלילה, כי הדפסתי לאט. בבוקר, אחרי מעט שעות שינה, חזרתי לשם כמנקה.
המשרה הבאה שלי הייתה אדמיניסטרטיבית: אחרי שנה וחצי בתל־אביב עברתי לחברת חקירות בראשון־לציון, הפעם כפקידה, אבל הייתי מחוברת לחוקרים ששיתפו אותי בדרכי הפעולה שלהם. הייתי צמאה לסיפורים ולידע. אחרי כשנה העזתי לפנות לבוס ולבקש להיות חוקרת. מהמבט שלו הבנתי שדיברתי שטויות וחזרתי לעמדת העבודה שלי. אחרי שבוע שאלתי שוב, והוא אמר: 'תורידי את זה מהפרק. כמו שאחות חדר ניתוח לא יכולה לנתח, כך גם את לא יכולה להיות חוקרת'.
יצאתי ממנו מתוסכלת, אבל הרגשתי שהחלום הזה חייב להתגשם. כשנה וחצי אחר כך הוא ביקש ממני לפתוח תיק ללקוח שחשד שאשתו בוגדת בו - כמו עשרות תיקים אחרים שפתחתי בשביל החוקרים. ואז החלטתי לעשות 'על החיים ועל המוות' ולטפל בתיק כחוקרת. לא גיליתי לבוס, אבל אמרתי למי שהיה אז בעלי - שהוא אבי שלושת ילדיי הגדולים - שאולי מחר יזרקו אותי מהמשרד, כי עשיתי משהו בניגוד להוראות. הוא אמר: 'אני סומך עלייך'. יצאתי בלילה לכתובת שהייתה בתיק, חיטטתי בזבל כדי למצוא מידע מפליל, ואכן מצאתי פיסות ממכתב בכתב ידה של האישה, שהייתה בו הוכחה לבגידה. בבוקר כתבתי לבוס דו"ח על מה שמצאתי. תגובתו הייתה: 'שיחקת אותה, אני רושם אותך כמתמחה'. שבע שנים הייתי מתמחה ועשיתי הכול - מעקבים, חקירות סמויות. הייתי זמינה בכל שעה, וקיבלתי גיבוי מלא מאבי ילדיי והמון עזרה מהמשפחה.
ב־1995 הבוס החליט לעבור לחו"ל ולהגיע ארצה לסירוגין והציע לי לנהל את העסק מטעמו. קיבלתי עליי את המשימה, למרות שזה לא היה פשוט. לא כולם קיבלו את העובדה שאישה בלונדינית צעירה שאין מאחוריה ותק משמעותי תנהל אותם. אבל הבהרתי שאני כאן להישאר. הובלתי את הפעילות למקום טוב, והם למדו לקבל אותי.
"יצאתי לכתובת שהייתה בתיק החקירה, בלי לגלות לבוס. חפשתי בזבל מידע על הבגידה, ומצאתי פיסות מכתב"
אחרי שנתיים עברתי למשרד אחר, למדתי שם תחומים נוספים ומורכבים. בהמשך החלטתי להפוך לעצמאית, אבל מאחר שעדיין הייתי חסרת ביטחון, התחלתי באספקת שירותים מקצועיים למשרדי חקירות ולעורכי דין - תחילה חינם, כדי שיכירו אותי.
ב־2006 פתחתי חברה משלי - 'עובדה חקירות ומודיעין עסקי'. בהמשך התגרשתי, נישאתי שוב וילדתי את בני הקטן. בהמשך התגרשתי שוב. היום המשרד שלי עוסק בכל סוגי החקירות: מעמד אישי, חשיפת האזנות בבית, סייבר, שיימינג ברשתות, החדרת עובדים סמויים למקומות עבודה כדי לגלות גניבות, חשיפת צוואות מזויפות, איסוף ראיות לבתי משפט בארץ ובעולם, הטרדות מיניות ומה לא.
היום אני כבר לא יוצאת לשטח, אלא יותר מכשירה, מדריכה ומנהלת. הגעתי להישגים כלכליים, ואני אחראית לפרנסתם של עובדים רבים שמספרם משתנה בהתאם לנסיבות. כשאני מסתכלת לאחור על הדרך שהלכתי בה, אני בהחלט מרגישה גאווה, אבל לעולם לא אשכח מאיפה באתי.
שורה תחתונה: צריך להיות חרוצה, נחושה בדרך, לא להישבר ולחתור למצוינות".
