"כשיצא לאור 'לחוץ חתונה', הספר הראשון שכתבתי", מספר עומר ברק, ״אמרתי לפסיכולוגית שלי שסוף־סוף אני מרגיש שהעולם הסתובב ומבחינתי עכשיו הוא במקום הנכון. ואז באה הקורונה וטרפה את כל הקלפים. מה שבניתי ב־15 שנה נגמר בערך בשעתיים".
שעתיים? אתה לא דרמטי מדי?
"ממש לא. 2020 הייתה אמורה להיות שנה מעולה עבורי. היה אמור לצאת הסרט של גורי אלפי, שכתבתי לו את התסריט ושהיה מבוסס על 'לחוץ חתונה'; היה אמור לצאת הספר השני, יחד עם סדרה ב'רשת' שכבר כתבנו אותה ושהליהוקים אליה היו בדרך; היו לי חוזים של המון כסף, כולל לסרט נוסף. כל זה נמחק בשעתיים, עם טלפונים האחד אחרי השני. קודם הסרט לא יוצא כי בתי הקולנוע נסגרים, אחר כך הסדרה מבוטלת ואז הסרט השני נמחק מהלו"ז. חוזים חתומים של המון כסף הפכו שווים לתחת.
"זו הייתה אמורה להיות שנה של פריצה גדולה וגם של רווחה כלכלית. ופתאום אני בבית, ואנשים שאני מכיר מתחילים לעבוד כשליחים של וולט. התחושה הייתה שזה נגמר, ולך תעשה קריירה כמסדר קופסאות בסופר".
שקעת בדכדכת?
"דכדכת זו מילה יפה", הוא מחייך.
אבל עדיין היה לך בכיס הספר השני, זה שיוצא עכשיו, באיחור.
"לא היה אפשר להוציא אותו לפני שנתיים. הנושא עסק בקרוז, כשהפלגות היו חופשה כל־ישראלית. ב־2020 קרוז הפך להיות מדע בדיוני. הרעיון ירד לטמיון".
עוד כתבות בלאשה
משבר הקורונה לא היה המכה היחידה שנחתה על ברק. לא רק שמצא את עצמו, כמאמר השיר, בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום, גם נישואיו לאפרת - אם שני ילדיו (בן 8 ובת 4) - עלו על שרטון. פתאום הוא מצא את עצמו גרוש, חי בדירה שכורה ומעופשת למדי בשכונת הדר יוסף בתל־אביב ומנסה למצוא דרכים להתרומם מהקרשים.
ברק (38), יליד חיפה, בנם של מנהלת בכירה ומנצח מקהלות וחבורות זמר, החל את דרכו המקצועית בגיל 12 ככתב במגזינים ״זומביט״ ו״ראש 1״. אחרי שירות צבאי ב״במחנה״ הגיע ל״ידיעות אחרונות״, כתב במגזין הגברים "בלייזר", ערך את מדור היחסים באתר Xnet וכתב סדרת נוער (״כוח שש בש", עם חנוך רעים, ששודרה ב״הוט״). אחרי 11 שנים ב״ידיעות״, כולל תפקיד סגן עורך במוסף "24 שעות", המשיך לקריירה ספרותית עם הרומן הראשון שכתב, ״לחוץ חתונה״ (הוצאת מודן), שנמכר בעשרות אלפי עותקים. ויש לו גם עסק נוסף: רענן שקד, שאיתו עבד ב"24 שעות", הוא כיום שותפו לסדנאות ״לכתוב את עצמך״. ״לא שיערנו שנגיע עם הסדנאות למחזור ה־46 וה־47. חשבנו שזה דבר חד־פעמי, כיום אנחנו מערך עם שמונה עובדים וזה נהיה ביזנס״.
החיים שלך השתנו עוד קודם, כשהצלחת עם "לחוץ חתונה״.
"היה לי חלום לכתוב ספר, וידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. הרעיון היה לכתוב את החלום, ואז לראות שאף אחד לא מעוניין בזה, ושזה ימכור 84 עותקים. כתבתי רק כדי שהספר כבר יהיה כתוב, לא חשבתי קדימה".
אבל אתה לא לוזר באישיותך.
"ברור שלא, אבל זה היה נראה כמו משימה שבלתי אפשרי להצליח בה. היו לי חברים שפרסמו ספרים וראיתי אותם מתרסקים עם 90 עותקים שנמכרו, והמחשבה המופרכת שדווקא אני אצליח, כי העולם ממש מחכה לי, פשוט הצחיקה אותי. אפילו נדחיתי פעמיים עם שני ספרים קודמים על ידי כל ההוצאות, כולל מודן.
"בכל זאת השקעתי את הנשמה בספר הזה, כי סוף־סוף הבנתי מה ספר דורש ממי שכותב. הכנתי את עצמי שמקסימום יקבלו אותי לאיזו הוצאה וזו תהיה חוויה נחמדה. את מה שקרה אחר כך לא יכולתי לדמיין. שמונה חודשים אחרי שהספר יצא לאור, הפסקתי לספור כמה עותקים הספר מכר, והייתה לזה סיבה".
תפתיע אותי.
"בשבוע הספר ניגשה אליי אישה, סיפרה שבעלה והיא היו במקס ברנר בשרונה כשהתרחש הפיגוע שם, ושבעלה נהרג כשבעצם הגן עליה. היא אמרה לי, ׳עשרה חודשים לא הסכמתי לראות אף אחד ולא יצאתי מהבית, ואז שכנה דפקה בדלת, נתנה לי את הספר שלך ואמרה שהיא חושבת שאצחק מזה, וכל כך צחקתי עד שבאתי לקנות עוד עותק׳. זה היה הרגע שהפסקתי להתעניין במכירות, עד אז הטרפתי את ההוצאה על כמה מכרתי בכל סוף שבוע. המספרים כבר לא שינו לי, הרגשתי שעשיתי את התפקיד שלי ככותב".
מה הבנת על ההצלחה אחרי שנחתה עליך?
"שאף אחד לא יודע איך לכתוב רב־מכר, שזה נס קטן שספר מצליח להתחבר לקהל. כשחווים הצלחה כזאת מבינים שאין לך שום קשר לזה, שפשוט מיליון כוכבים הסתדרו. זה מלמד צניעות.
"נכון, עברתי חנות־חנות, עשיתי כל מה שאני יכול והאמנתי ברעיון כשאף אחד לא האמין בו. גם רענן שקד אמר, ׳זה לא עובד, תניח לזה׳, ורן תלם מ'קשת' שאל, כשהצעתי סדרה מבוססת על הספר, ׳אז מתי הגיבור שלך בעצם יוצא מהארון? האם זו סתם סדרה על גבר שרוצה להתחתן?׳, וגלגל אותי מהמדרגות. ככה שיש הפתעות".
אם מדברים על הצלחה, מה דעתך על הוצאות ספרים שגובות תשלום מאנשים שרוצים להוציא ספר?
"בעיניי זה נורא. סופר זה מקצוע, צריך ללמוד אותו, להבין דרמה ואיך בונים עלילה ודמויות, אי־אפשר סתם לכתוב. הרצאות בסגנון 'איך לכתוב רב־מכר' הן רעה חולה, כמו גם העובדה שכל אחד כיום יכול להוציא ספר. יש שומרי סף נפלאים בחלק מההוצאות ויש הוצאות שמדפיסות לכולם ספרים כמו גרעינים, אבל הקהל לא מטומטם. יש סיבה לכך שהספרים האלה לא הופכים לרבי־מכר, הם לא טובים. בסוף הקוראים מבינים מי כתב סיפור בשבילם ומי רק חיבר מילים ואמר, 'יאללה, תארזו לי את זה יפה' וקדימה לחנויות".
מתי הצטמצם הפער בין הסופר החרדתי שאתה טוען שאתה, ובין המרואיין מלא הביטחון שיושב כעת מולי?
"אני תמיד חסר ביטחון. גם את רותם, בת הזוג שלי, אני שואל פעם ביומיים מה גרם לך להיות איתי, למה אישה יפה, מחוזרת ומוצלחת באמצע החיים נמצאת איתי, מה איבדת?".
ואתה יודע את התשובה?
"עמוק בפנים אני מקווה שאני מוצלח, אם כי התערערתי בשנים האחרונות. בתוך משבר הקורונה לא היה לי כוח להתחיל מחדש".
אז מה אם לכולם קשה
ובכל זאת, ברק התחיל מחדש, גם מבחינה אישית. חודשיים לפני שיצא הסרט ״עוד סיפור אחד״, שביים גורי אלפי ושהיה מבוסס על הספר ״לחוץ חתונה״, ברק התגרש, אבל רצה לשמור את זה לעצמו. ״כולם רצו לראיין אותי על הסרט, ואני רק רציתי שיניחו לי. נעלמתי לחלוטין ממסע יחסי הציבור״, הוא מסביר.
מה באמת קרה שם? ברק מאמין שהסדק התחיל לאחר הפלה שעברה אפרת גרושתו, לפני שש שנים. אחריה נולדה בתם איילה, בלידה מוקדמת טראומטית ובמשקל 800 גרם בלבד, ואף רופא לא נתן לה סיכוי. ״כיום איילה בת ארבע והיא מסובבת את כולנו על האצבע הקטנה. היא פייטרית.
"מה שלא מספרים אבל שכתבתי בספר החדש, זה עד כמה הפלה היא מייק איט אור ברייק איט לזוגות. זה או שיש ביניכם שיח רגשי טוב, או שמה שלא עבד קודם מתפרק אחרי אירוע כזה לרסיסים. לא באמת התגרשנו בגלל הקורונה, בהפלה נשבר לי הלב. זה כאב גדול. שלוש שנים היינו בטיפול זוגי, לא רק כדי לנסות להתגבר על זה, כי היו לנו בעיות גם קודם, אבל בסוף זה נגמר בכך שישבנו בסלון, ושאלתי אותה, 'תגידי, את מאושרת איתי? את שמחה?', והיא אמרה לי, ׳לא׳. אמרתי לה, ׳גם אני לא׳, ואחר כך לא היה טעם להמשיך".
התגרשת בעיצומו של שבר מקצועי. זה נשמע כמו קפיצה מצוק.
"אבל אין זמן טוב יותר, זו הבעיה. לחיות בלי אהבה הופך כל יום לחתיכת יום. חייתי בבית שהיה לי בו ביטחון ואהבתי את המשפחה המורחבת של אפרת, והיה אפשר להמשיך לחיות עם הדבר הזה לנצח - אם אתה מרדים את עצמך ואומר, 'בסדר, אהבה קיימת רק בספרים ובסרטים'.
"ישבנו בסלון, ושאלתי אותה, 'תגידי, את מאושרת איתי? את שמחה?', והיא אמרה לי, ׳לא׳. אמרתי לה, ׳גם אני לא׳, ואחר כך לא היה טעם להמשיך"
"יש גבול לכמה בן אדם יכול לסמס לחברים, ׳היא משגעת אותי׳, ולשמוע שככה זה אצל כולם, שלכולם קשה, שתוריד את הראש ותעשה מה שהיא אומרת, כי זה המתכון לזוגיות מוצלחת. יש גברים שקוראים לנשים שלהם 'הבוס' ואומרים לי, 'שנייה, אני אבדוק עם הבוס מה היא אומרת'. את יודעת כמה ריבים היו לנו כי לא בדקתי איתה קודם? אין דבר פתטי בעיניי מגברים שהולכים עם רשימות למכולת. אתה לא גר שם? אתה לא יודע מה צריך בבית שלך? אתה בן אדם מבוגר, למען השם. יש הרבה נשים שמחפשות עוד ילד, ואני לא חיפשתי אף אחת שתגדל אותי".
מה הבנת בתהליך הפרידה?
"אפרת אישה נהדרת ואמא מדהימה. אנחנו הורים נהדרים ויש בינינו יחסים טובים כיום, אין שום דם רע. זה פשוט לא עבד בינינו.
"אם יש עצה שאני יכול לתת לאנשים זה אל תלכו לטיפול זוגי. זו הזמנה לריב ולהגיד מה לא בסדר אצל השני. בסוף ישבנו כל שבוע ורבנו מול המטפלת. אם היינו לוקחים את 450 השקלים שזה עלה ויוצאים למסעדה כל שבוע, אולי הדברים היו אחרת. בפועל, דייט לא עשינו ארבע שנים, לטיפול הזוגי הלכנו כל שבוע.
"אחרי הגירושים היו כמה חברים משותפים שהתנתקו ממני וזה כאב. אנשים שהכרתי דרך אפרת, הייתה לנו חבורה ויצאנו כל חופש וכל בחירות, ויום אחד הם פשוט נעלמו וחסרונם מורגש. נוצר חור בלב, על הכל, על מה שכבר לא יהיה, על החופשה המשפחתית שכבר לא נעשה. הילדים מדהימים אבל אי־אפשר להתחמק מהעובדה ששברתי את לבם והרסתי להם את התא המשפחתי. לכן, אם כבר עשיתי את המהלך הזה, החובה שלי היא להיות מאושר, כי אם הם יראו את אבא שוכב על הספה ומייבב, 'מה עשיתי, מה עשיתי?', אז אין טעם.
"כשעזבתי את הבית שכרתי דירה איומה ונוראה. הייתי בחרדה כלכלית. הייתה הבנה שעכשיו זה רק אני והכתיבה. הייתי שמח לעבוד בהייטק, הם פשוט לא התקשרו"
"אני לא מספר לעצמי סיפורים ולא עושה את המהלך הזה של להגיד "כולם לחייך" (שזה שם הספר החדש שלו, אמ״ר), לפני שמצטלמים, כדי להעמיד פנים שהכל טוב. אנחנו באמת מחייכים, וזו החובה שלי להראות להם שאפשר ושצריך לחיות אחרת וגם להילחם על מה שחשוב. איזה פרצוף יהיה לי להגיד להם, 'אתם חייבים להילחם ולהאמין בחלומות שלכם, ואל תשימו לב לאבא שוויתר'. רציתי להגיד להם, 'דפקתי לכם את החיים מהרבה בחינות, אבל גם יש לכם זכות לקום ולעזוב, אם עבדתם קשה כדי לתקן וזה לא הולך'. משפחה היא לא מעל האושר שלכם״.
ברק כותב על אהבה מושלמת ולדבריו הוא גם מצא אחת כזו. קוראים לה רותם ניר־נחמיאס, היא גרושה ואם לשניים, שהגיעה ללמוד בסדנת הכתיבה שלו והפכה לעובדת בחברה. כיום היא עורכת בהוצאות ספרים ושותפה של ברק בסדנה ״אינעל הבוק״, שעוזרת לאנשים לכתוב ספר ראשון.
״היחידה שלא ויתרה עליי בתקופת המשבר הייתה רותם״, אומר ברק. ״אז עוד היינו רק חברים טובים. היה לנו חיבור מדהים ועבדנו ביחד, ואז אמרתי, 'רגע, יש מצב שזה זה?', ומהרגע שזה התפרץ זה נהיה משהו מיוחד.
"זה לא התפרץ כרומן ו'בוא נעשה כל מה שלא עשינו', להפך, היינו בהלם מהגילוי הזה, התרחקנו לכמה זמן, העבודה הצילה את הקשר. יכול להיות שהיינו מתנתקים לחלוטין אם לא הייתה העבודה המשותפת, שהיינו זקוקים לה כדי להתפרנס.
"עם כל הכאב העצום של הגירושים אני עדיין מאמין באהבה וב׳נפש תאומה׳. יש לי היום את הדבר הזה שלא חשבתי שהוא קיים ושכמעט ויתרתי עליו. אם לא הייתי מפחד שהיא תוריד לי סטירה, הייתי מציע לרותם להתחתן. אני לחוץ חתונה כיום יותר משהייתי פעם".
התמונות שבאלבום
השבר של הגירושים היה גם זה שהחזיר אותו לכתיבה. ״כשעזבתי את הבית שכרתי דירה איומה ונוראה. היה לה חצי חלון, ושבועיים אחרי שנכנסתי התחילו עבודות תמ״א 38 בבניין ממול, וגם את חצי החלון לא היה אפשר לפתוח. הייתה לי הרגשה שאני בספינה שמפליגה לתוך קרחון. לקח לי תשעה חודשים להרים את עצמי מהרצפה. הייתי בחרדה כלכלית איומה, גם כי מבין שנינו, אפרת מגיעה מבית מבוסס. הייתה הבנה שעכשיו זה רק אני והכתיבה, ועם זה אני הולך לקרב. הייתי שמח לעבוד בהייטק, הם פשוט לא התקשרו״.
״כולם לחייך״ (הוצאת מודן), ספרו החדש, המצחיק והמצוין של ברק, נכתב בגרסה ראשונה לפני הקורונה, ונגנז בתקופה שבה חשב שהלכה לו הקריירה. כשמיצה את רגעי השפל, כתב אותו מחדש בפרספקטיבה בוגרת, עם יותר חמלה ואמפתיה כלפי בני המשפחה שלו, האמיתיים והדמיוניים. ״האמת היא", הוא אומר, "שלא אהבתי את הספר. בדיעבד אני יכול להגיד את זה, כי למעט הדמויות לא נשארה שם מילה אחת דומה. גם לירז, הצלע השלישית הנשית, לא הייתה שם לפני שרותם הופיעה בחיים שלי״.
בן דמותו המטאפורי של ברק ב"כולם לחייך" הוא יוני אלול, צלם המתגורר בלונדון. רגע לפני פריצה עם תערוכה בגלריה נחשבת, כשהוא שבור לב לאחר פרידה, הוא עולה על הפלגה עם הוריו, אחיו, אחותו ומשפחתה, ומגלה כי על הספינה נמצאת יערה, בת הזוג שנטשה אותו לאחר שעברה לידה שקטה. ״אמרתי, הנה סיפור אחד שאני חייב לכתוב, כי בטח יש גבר שצריך את הסיפור הזה. צריך לעשות מקום לגעגוע ולעצב של הגבר".
"אחרי הגירושים היו כמה חברים משותפים שהתנתקו ממני וזה כאב. נוצר חור בלב על מה שכבר לא יהיה, על החופשה המשפחתית שכבר לא נעשה"
מה הבנת כשכתבת ספר על בחור שעובר פרידה מרסקת?
"יש בספר תובנה אחת שיוני, גיבור הספר, מגיע אליה: ׳תמונות לא נועדו לעזור לנו לזכור, הן נועדו לעזור לנו לשכוח׳.
"הסתכלתי על התמונות המשפחתיות הנהדרות שצילמתי, ואני זוכר רק שצעקנו אחד על השני קודם. חשבתי שחייבת להיות קורלציה בין הרגעים שאדם מצלם ובין הזיכרונות. אצלי הם היו בדיסוננס מושלם, ואז הבנתי שאני לא יכול להישאר בבית, כי כל התמונות היו עצובות ואני רק רציתי לצלם תמונות שמחות.
"אני לא מתאמץ לשחק את המשחק שהכל מושלם, אני יודע שהכל דפוק. אני רואה את החופשה המשפחתית שלכם מתאילנד ואת הילד הרביעי ואומר, 'באיזה משבר בזוגיות אתם נמצאים עכשיו? מאיזו מצוקה הדבר הזה בא?'. אז בסדר, יאללה, די, כולנו דפוקים, וככל שנקדים להודות בזה החיים של כולנו יהיו טובים".
וזו מסקנת־העל שלך?
"כשאומרים לאמא שלי, 'את לא גאה? הרי הבן שלך סופר׳, יש לה משפט קבוע לומר: ׳עומר עשה קריירה מלצחוק על אמא שלו׳. זה קצת מעליב, אבל גם נכון. מטרתו הראשונית של הספר, בגרסתו הקודמת, הייתה לרדת קצת על המשפחה שלי, לחסל חשבונות, משהו ילדותי מאוד. הספר הקודם וגם הסדרה הלעיגה אותם. ואז היו הגירושים שלי, ששברו את לבם מהרבה בחינות וריסקו אותם. מבחינתם זה היה עוד מהלך לא צפוי, כי גם לא הלכתי לאוניברסיטה, גם לא עבדתי בהייטק ועכשיו גם התגרשתי. הם בטח אמרו לעצמם, 'מה, לא יכולת למרוד בנעורים שלך ולגמור עם זה? חייבים עכשיו בגילך?'. הם לא הסתירו את הכעס ואת שיברון הלב, אבל הם כן היו שם, וזה שינה את כל הספר.
"לא הייתי לבד. ברגע האמת הם הרימו אותי מהרצפה. זה גם נתן את הפרופורציה הנכונה לספר. שברתי להורים שלי את הלב הרבה יותר ממה שמותר, והם עדיין אמרו, ׳אתה הילד שלנו, תגיד מה אתה צריך׳".
