לפני כשנתיים, בדצמבר 2022, הדהימה הבמאית ומייסדת קבוצת התיאטרון "פומבי" אוריין ליפשיץ (47) את עוקביה בפייסבוק והודיעה: "אני מחליפה את שמי". זה היה השלב האחרון, לדבריה, של ההתנתקות מהדמות הקודמת שלה – שעד אז כולם קראו לה ברכי. "בחרתי בשם אוריין כי הוא התחבר לי לאוריינות, לשפה, לתקשורת, כי מאסתי בסודות", היא אומרת. "גם לקבוצת התיאטרון שהקמתי לפני שלוש שנים קראתי 'פומבי' מאותה הסיבה. קשה להחליף שם פתאום באמצע החיים, אבל הופתעתי לגלות שאנשים קיבלו את זה יפה מאוד. בכל פעם שקוראים לי אוריין אני מרגישה שאני מקבלת מתנה, אנשים עושים את המאמץ ובעצם משתתפים איתי בתהליך השחרור שלי ממי שהייתי".
ב־14 בנובמבר תועלה בפסטיבל ירושלים לאמנויות הצגת הילדים "אבא שלי הוא ציפור", בבימויה של ליפשיץ, המבוססת על מחזה וספר ילדים מצליח באותו שם של הסופר הבריטי דיוויד אלמונד. בלב הסיפור ליזי, הנשאבת לתוך חלומו של אביה לעוף, בתקווה שזה יעזור לו להתמודד עם האבל ועם הגעגועים לאשתו המנוחה האהובה, אמה של ליזי. הדודה הדאגנית מאיימת להוציא את ליזי מחזקתו של האב החולמני, אך ליזי בוחרת להצטרף לחלומו של אביה ולהירשם לתחרות יחד איתו. ככל שעלילת ההצגה מתפתחת כך הפנטזיה הופכת למציאות: החברה שסובבת אותם משתפת פעולה עם החלום ואפילו הדודה המקובעת משתכנעת לבסוף שחלומות צריך להגשים. וכך היחסים בתוך המשפחה ויציבות הבית שהתערערה נבנים מחדש ומוכיחים שהאהבה תמיד מנצחת.
הבחירה של ליפשיץ במחזה של אלמונד לא מקרית, ומאחוריה עומד סיפור ילדותה הלא פשוט: בסביבות גיל שבע – היא לא זוכרת בדיוק מתי זה התחיל - עברה התעללות מינית ממושכת. במשך שנים הסתירה את הסוד הנורא, וכשסוף־סוף אזרה אומץ לספר להוריה, ביקש אביה להשתיקה ולהסתיר את הסוד.
"בעולם שבו גדלתי, עדות של אישה לא נחשבת. לא יכולתי לסבול את זה שמה שחוויתי לא יכול לשמש כעדות נגד הבחור הזה. הרי רק אני הייתי שם, ואם לי אין תוקף כאדם, באיזה עולם מוסרי אני חיה?"
נגדי במקום איתי
ליפשיץ התמלאה קנאה כאשר קראה את הספר ואת המחזה ונחשפה לקשר המיוחד של ליזי עם אביה. "הקשר הזה הוא סוג של חלום עבורי, הרצון של ליזי לקרבה עם אביה והחלום המשותף של שניהם לעוף ביחד, זה משהו שלא היה לי, להפך", היא אומרת.
מה להפך?
"בתחושתי, במקום שאבא שלי יהיה איתי, הוא היה נגדי. לא הבנתי איך אבא מסוגל שלא להגן על הבת הקטנה שלו. הסיפור הזה תפס אותי לא רק בגלל הקשר המיוחד שנרקם בין הבת לאבא, אלא גם בגלל התקופה הקשה שאנחנו נמצאים בה. זו תקופה מורכבת שיש בה שבר, וכהורה אני מרגישה שהייתי רוצה להיות כל יכולה, אולי אפילו לעוף, בשביל שהילדים שלי ירגישו בטוחים יותר".
אי־אפשר לתת לילדים ביטחון בימים אלה בלי לעוף?
"אפשר, אבל אין ספק שנוצר פה מצב חדש במערכת היחסים בין הורים לילדים, מצב שהוא שוויוני יותר, כי פתאום הילדים רואים שגם ההורים שלהם עצובים וחסרי אונים. יש נטייה לצבוע את הילדות בצורה תמימה ולא מודעת, אבל הילדים יודעים איפה הם חיים. אין דרך להסתיר את זה, אנחנו לא יכולים לייצר מציאות הרמטית עבורם, אז הם צריכים להתמודד יחד איתנו כי האירועים פלשו לחיים של כולנו.
"ב'אבא שלי ציפור', ליזי ואבא שלה מתמודדים עם אובדן קשה של האם. הם עוברים ביחד חוויה שמעשירה ומחברת אותם וחוזרים לחיים הרבה יותר מחוזקים. בסופו של דבר גם הדודה, שמביאה בסיפור את הקול השפוי והרציונלי, נדבקת בהתלהבות שלהם ובסוף גם היא מתעופפת על הבמה. בתקופה כזאת לפעמים אין ברירה אלא לחלום, ואולי גם להתעופף קצת לפעמים".
מנעול בדלת
ליפשיץ נולדה בקהילה חרדית בירושלים, בת זקונים מבין חמשת ילדיהם של חנה ויהושע אייכנשטיין. אביה הוא רב מוערך בקהילה ואמה סופרת שכתבה תחת השם הבדוי חנה בת שחר ספרים חתרניים בנושאים שבעולם החרדי נהוג לטאטא מתחת לשטיח. "תמיד היה מתח בבית בין אבא שלי, שהיה רב חשוב, ובין אמא שלי הסופרת, כי לא מקובל לכתוב ספרים בחברה החרדית", היא אומרת. "הסתרנו את העובדה שהיא סופרת, כי היא כתבה ספרים על מקומה של האישה בחברה, שלא תמיד הלמו את התפיסה החרדית. הנשים אצלה מתמודדות עם מאוויים ורצונות כמוסים, מבקשות לצאת מהמעגל שסוגר עליהן. מגיל צעיר קראתי את הספרים שלה, חוויתי את זה כסוד שמוסיף לי גאווה, חגגתי את זה שיש לאמא שלי משהו שהוא שלה והוא משמעותי לה".
כשחשפה בפני הוריה כי תלמיד נבחר של אביה, שהיה גם קרוב משפחה, התעלל בה בלילות, הופתעה לגלות שאביה לא ממהר להגן עליה. מעבר לכך, הוא המשיך לקדם בקהילה את הפוגע. "עברתי תקיפה סדרתית על ידי תלמיד נבחר של אבא שלי שהתארח בבית שלנו באופן קבוע", היא מספרת. "הרבה זמן חשבתי שאני לא יכולה לספר כי זה עלול לפגוע בהמון אנשים, אבל אחרי כמה שנים כבר לא יכולתי לשאת את זה לבד. בדקתי שמותר לי לספר לפי הלכות לשון רע, הבנתי שזה בסדר כי צריך למנוע מאותו אדם להמשיך במעשיו, ובאיזשהו שלב באתי וסיפרתי לאמא שלי והיא סיפרה לאבא".
מה סיפרת לה?
"יש לי בראש סיפור לא רציף עם המון חלקים מחוקים. אני זוכרת את האדם הזה מגיע לחדר שלי בלילות ונוגע בי במקומות אינטימיים. יכול להיות שהוא רק נגע בי ויכול להיות שזה היה יותר מזה. הייתי נערה צעירה ותמימה, האפשרות שמישהו יפגע בי בתוך הבית שלי לא עלתה על דעתי. קראתי על דמויות רעות, אבל חשבתי שזה רק בספרים. לא היה מצב שאדם קרוב, שכלפי חוץ נחשב מוערך וטוב, יעשה דברים כל כך רעים. בלילות הייתי מתעוררת ומוצאת אותו לידי, ידעתי שמשהו רע קורה לי, אבל בבוקר הייתי שוכחת ממה שקרה ומתנהלת כרגיל. חייתי בתוך עולם שהיו בו חוקי צניעות מוקפדים, המרחק בין בנים לבנות היה גדול, והאפקט של הפגיעה צבע עבורי את כל הגברים בצבעים שליליים".
איך אמא שלך הגיבה?
"אני לא ממש זוכרת. אני זוכרת שואב אבק ברקע שמושתק, אחר כך היא הלכה וסיפרה לאבא שלי. שמו לי מנעול בחדר, ואבא שלי המשיך לקדם את אותו בחור והוא המשיך להתארח אצלנו. זה היה כמו המשך הפגיעה מבחינתי, הרגשתי שהסיפור שלי לא מקבל הד וזה לא כל כך חשוב שנפגעתי. הייתי קרועה מבפנים, אבל לא היו לזה השלכות מבחוץ. הרגשתי שבגלל שאני בת אני פחות נחשבת. בעולם שבו גדלתי, עדות של אישה לא נחשבת. לא יכולתי לסבול את זה שמה שחוויתי לא יכול לשמש כעדות נגד הבחור הזה. הרי רק אני הייתי שם, ואם לי אין תוקף כאדם, באיזה עולם מוסרי אני חיה?".
איך המשכת להתנהל מולו?
"כאילו כלום לא קרה, גם אני שיתפתי פעולה והמשכתי את ההצגה. עד היום יש לי נטייה להמשיך להתנהג כרגיל גם עם משהו שבור בפנים".
על אמה הסופרת חנה בת שחר (שם בדוי): "חוויתי את זה כסוד שמוסיף לי גאווה, חגגתי את זה שיש לאמא שלי משהו שהוא שלה והוא משמעותי לה"
איך זה השפיע עלייך?
"הפכתי להיות ילדה יותר בעייתית ומרדנית, מצאתי את עצמי בהרבה עימותים בבית הספר ולא פעם סילקו אותי משם. הייתי במקום לא טוב נפשית, שנאתי את עצמי, האשמתי את עצמי, נמנעתי ממגע, חייתי בעולם פנימי משלי אבל כלפי חוץ תפקדתי בסדר, היו לי חברות, וכאילו התגברתי. במובן הרחב יותר זה ערער את עולמי הערכי והאמוני, איבדתי את האמון בעולם הדתי ובחוקים שלו. העולם שבו יש טוב ורע נשבר עבורי, ולאט־לאט התחלתי להתנתק גם מהדת".
מפתיע לגלות שליפשיץ, שבין היתר מרצה ליצירה בבית הספר למשחק ניסן נתיב, ראתה את ההצגה הראשונה בחייה רק בגיל 20. "לא חוויתי את עולם הבמה והתיאטרון בילדותי, אבל מאז ומתמיד נשאבתי לעולמות של משחק ודמיון", היא מספרת. "בבית היינו עושים הצגות כחלק מההווי המשפחתי, ואני זוכרת את זה כמשהו מאוד חזק ומשמעותי. בבית הספר ניצלתי כל הזדמנות לעשות הצגות סוף חודש וסוף שנה, והיה לי עולם ספרותי עשיר. אמא שלי הייתה לוקחת אותנו לספרייה הציבורית, זה היה חריג בעולם החרדי. תמיד הרגשתי שהתיאטרון הוא סוג של מרפא בשבילי, הוא פתח בפניי עולם שבו יכולתי להמשיך להתנתק, לחיות חיים אחרים ולהשיל מעצמי את מה שקרה לי.
"אחרי שסיימתי תיכון בסמינר בית יעקב, הלכתי ללמוד תיאטרון בסתר במכללת אמונה, שהיא מכללה דתית לא חרדית. קיבלתי אישור של רב ללמוד שם. מכאן ואילך עברתי המון תהליכים עם עצמי שגרמו לי להתרחק לאט־לאט מאורח החיים החרדי. ההורים לא ידעו, ועד עכשיו הם לא ממש יודעים, זה פשוט לא מדובר. בהתחלה התלבשתי כחרדית כשבאתי לבקר אותם, והיום הם רואים אותי לובשת בגדים יותר מתירנים, אני לא מתלבשת לפי כללי החברה החרדית".
לב פתוח
את בעלה, יאיר ליפשיץ (47), חוקר ומרצה לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, הכירה בתיכון פלך בירושלים כששניהם לימדו בו תיאטרון. היום הם הורים לשני בנים (22, 16), הגדול גדל בבית דתי ועשה איתם את הדרך החוצה, הקטן עבר מבית ספר דתי לדמוקרטי שבו לומדים תלמידים דתיים וחילוניים. הוא התחיל ללמוד שם בתור דתי ולאט־לאט התחלן עם משפחתו.
"כשהתחתנו עדיין הייתי חרדית, יאיר בא מהעולם הדתי־לאומי, וביחד חזרנו בשאלה", היא מספרת. "הוא אחת המתנות שקיבלתי בחיים, הוא הלך איתי את כל הדרך ויש לו לב רחב ופתוח להכיל את הסיפור שלי".
איך גישרתם על הפער בין העולם החרדי לדתי־לאומי?
"זה היה מעניין, למדנו להבין אחד את השני למרות הפער, התיאטרון חיבר בינינו ואיפשר קרקע משותפת לצמוח ממנה. ברגע שהיה לנו בית משלנו יכולנו לבחור איך לחיות. בהתחלה קיימנו בית דתי ולאט־לאט יצאנו מהדת. הבנו שאנחנו שומרים על תכתיבים שלא מותאמים לנו, באיזשהו שלב היינו חצי־חצי, עד שהחלטנו לשחרר".
כיצד ההורים הגיבו כשהבאת להם דתי־לאומי בתור חתן?
"הייתי כבר בת 25, בשבילם זה נחשב לרווקה זקנה. הם היו מוכנים ללכת לקראתו, העיקר שהוא גבר דתי".
איך הקשר שלך עם המשפחה היום?
"עם חלק מהאחים שלי יש לי קשר ועם חלק לא. ברגע שבחרתי חיים שונים, זה הפריד בינינו. אני באה לבקר את ההורים, אבל הקשר מורכב, בעיקר עם אבא שלי. יש מרחק ויש גם כעס. אני לא רוצה להיות שיפוטית מדי, אני יודעת שאנשים עושים טעויות ואולי גם היו לו סיבות לא לסלק את הבחור מהבית, אבל הייתה לו אפשרות לכעוס עליו, ואני לא ראיתי כעס. הייתה סלחנות כלפי המעשה ולא הייתה הבנה לרמת הפגיעה שלי. אחרי שחשפתי אותו הוא נבחר לשליח ציבור וקיבל את הכבוד לשאת את תפילת הנעילה בישיבה של אבא שלי. באיזה עולם זה קורה? תעניש אותו בסתר, תמנע ממנו כיבודים, אבל זה לא קרה".
אחרי כל כך הרבה שנים, סלחת לו?
"יש חמלה מסוימת, אני לא רק עם הכעס, כי אני רואה את המורכבות אבל אין איחוי. אין סליחה מלאה כי אין הכרה בפגיעה. הוא מעולם לא ביקש סליחה, אז איך אני יכולה לסלוח?".
