"סבתא, תגידי, נכון שפעם לא היו לך קמטים?", שאלה אותי נכדתי מיקה כשהייתה בת 12. אני מודה שהשאלה הפתיעה אותי כיוון שחשבתי שהקמטים שלי הם עניין די חדש ושהיא אמורה לזכור שלפני זמן מה הם עוד לא היו. "בטח שלא היו לי קמטים", אני עונה לה, "מה, את לא זוכרת אותי בלי קמטים?".
"לא", היא אומרת, "תמיד היו לך".
חד וחלק (כלומר, כנראה שכבר לא כזה חלק).
אני זוכרת היטב את הסבא הייקה שלי מצד אבי ואת סבתי הבוכרית מצד אמי. לגמרי במקרה, שניהם היו רקדנים בצעירותם, לפני שהגיעו לארץ. הוא בגרמניה, היא באוזבקיסטן. אבל אני, נכדתם, הכרתי אותם מן הסתם רק כאנשים זקנים.
אמי נהגה לספר לי על סבתי, סבתא אונה, שהייתה בנעוריה יפהפייה דקיקה, עם צמות שחורות ארוכות עד המותניים, מתופפת בחסד ומבוקשת מאוד כרקדנית בחתונות.
יפהפייה? דקיקה? סבתא שלי?
"חליק, אמא", הייתי אומרת לה. "אל תגזימי".
סבתא הייתה אישה נפלאה, חכמה וטובת לב. השתגעתי עליה. אבל בואו נאמר שהיופי לא היה הצד החזק שלה. היא הייתה לבושה תמיד במעין חלוק־שמלה פרחוני, נמוכת קומה, בטן גדולה, רגליים כבדות. פניה חרושות הקמטים היו מלאות בכתמים כהים. עבורי היא הייתה תמיד יצוקה בדמותה האחת: קשישה מופלגת.
לא יכולתי להעלות בדמיוני את האפשרות שפעם היא הייתה אישה צעירה ובטח שלא רקדנית. הגם שלא פעם ראיתי אותה מתופפת בכישרון בתוף הבוכרי העגול הגדול שהיה תלוי אצלה על הקיר דרך קבע (היום הוא נמצא אצל בתי רוני, שמיטיבה גם היא לתופף ולרקוד). הסיפור על היותה רקדנית קלת רגליים היה מבחינתי סוג של אגדה שלא התחברה בשום אופן למציאות.
היה לשתינו משחק שהצחיק אותנו מאוד. הייתי בת חמש או שש, יושבת על ברכיה, נוטלת את ידה בכף ידי, ממששת ובודקת בסקרנות את עור הקלף המקומט והיבש שבגב כף ידה, תופסת בעדינות את אחד הקמטים, מרימה אותו קלות ומתבוננת בהשתאות איך הוא נשאר גבוה ויציב באוויר ולא חוזר למקומו. לא הייתה בו שמץ מהגמישות שמאפיינת עור צעיר. שתינו היינו מתבוננות בקמט היציב הזה, בודקות כמה זמן לוקח לו לחזור למקומו ומתפוצצות מצחוק.
לפני כחמש שנים נסענו לטיול מאורגן לבוכרה עם קבוצת חברים. באחד הערבים הלכנו למסעדה במרכז מסחרי גדול. בעודנו ממתינים לאוכל, שמעתי קול נגינה ושירה מאולם סמוך. מסוקרנת הלכתי בעקבות הקול לראות מה קורה שם. זו הייתה חתונה רבת משתתפים. החתן בחליפה מהודרת והכלה בשמלה לבנה מפוארת ישבו במרכז מעגל גדול. הייתה שם גם תזמורת שניגנה. עיני כולם היו נעוצות ברקדנית שתופפה על תוף ענק והפליאה לרקוד. היה לה גוף דקיק מושלם, כובע רקום ברקמה מעודנת וממנו גלשו צמות שחורות על מותניה הגמישים. היא הייתה כה יפה. פתאום הכתה בי ההכרה: הרי היא בת דמותה של סבתא שלי. בדיוק כמו בסיפורים של אמא. כן, כן. כנראה שככה נראתה סבתא.
דמעות, דמעות, דמעות.
עכשיו אני מבינה, לא רק סבתא שלי הייתה יצוקה בדמותה הקשישה. כך גם אני לנכדיי. מתקבל על הדעת והגיוני לחלוטין. הם לא היו כאן כאשר הייתי צעירה, וזו הדמות האחת שהם מכירים, שזה בסדר, בסדר גמור. רק ההכרה, הבנת הדבר - הייתי זקוקה לזמן לעכל ולהפנים אותן.
דברים שאני כבר יודעת: העובדה שסבתא שלי התגלגלה מצחוק ממשחק הקמטים מלמדת אותי שהיא לא פחדה להזדקן. אני מייחלת לכך שהצחוק שלה יעזור גם לי לפחד פחות.
>> לטור הקודם: כתבו שאני האישה הראשונה שסירבה לריצ'רד גיר. אז כתבו
