לפני כארבעה חודשים טסו איילה ואופק אברהם לפסטיבל אוזורה בהונגריה. לכאורה בילוי של אמא ובת, חובבות מסיבות טראנס שמצאו אהבה משותפת למוזיקה. למעשה, מדובר בניצחון גדול על השכול והטראומה.
ב־7 באוקטובר, איילה ובעלה אילן, שזכה לכינוי "ראש השבט של משפחת הטראנס בישראל", הגיעו לנובה רגע לפני שהכול התפוצץ. יחד איתם הייתה חברתם שני. "קניתי לו כרטיס למסיבה במתנה ליום ההולדת כי ניגן שם די־ג'יי שהוא אהב", אומרת איילה. "יצאנו מהבית בבית אריה ב־4:00 בבוקר והגענו לשם ממש בזריחה. אילן לא אהב מסיבות לילה, הוא לא אהב את העלטה, את זה שהוא לא רואה את מי שרוקד לידו ואת העייפות שהיה סוחב למחרת".
כשהתחילו האזעקות הם עדיין היו מחוץ לשטח המסיבה. הם נכנסו לאוטו והחלו לברוח. במהלך המנוסה נתקלו בטנדר עם מחבלים שירה לעברם. הם המשיכו בנסיעה, אך היריות שפגעו בצמיגים לא אפשרו להם להמשיך. הם נכנסו למיגונית סמוך למושב יכיני. בניסיון להגן על איילה ושני יצא אילן אל המחבלים. הם תפסו אותו ונכנסו למושב. מחבל אחד נותר סמוך למיגונית. כשהבחין בשתיים, הוציא אותן באיומי נשק. הן הצליחו לחמוק והסתתרו בבגאז' של רכב שהיה במקום. קצין וחיילת שקלטו את המתרחש חיסלו את המחבל.
ב־7 באוקטובר, אופק, ילדה של אבא, הייתה בחופשה בכרתים. "קמתי לתופת", היא אומרת. "ידעתי שההורים אמורים להיות במסיבה, אז כתבתי להם בקבוצה, 'אני מקווה שאתם בסדר'. אחר כך ניסיתי להשיג אותם בטלפון ואף אחד לא ענה לי. תחושת אבדון, תסכול מוחלט. פתחתי חמ"ל עם האחים שלי וניסינו להבין מה קורה, ובמקביל ניסיתי לבדוק איך אני חוזרת מהר לארץ. בערב אמא התקשרה מבית החולים. היא אמרה שהיא בסדר. לאחים שלי היא אמרה שאבא נעדר, לי היא המציאה סיפור שהצבא לקח אותו, כדי שלא אהיה בחרדה. למחרת חזרתי לארץ".
במשך 18 ימים אילן היה מוגדר נעדר, עד שזוהתה גופתו. חודשיים אחרי תחילת המלחמה חזרה איילה לרקוד. "עמדתי בפעם הראשונה ברחבה לבד. בכיתי", היא אומרת. "הייתי חייבת להחזיר את עצמי למסיבות. הכי נורא בשבילי היה לשבת בבית. עד היום זה קשה לי. עכשיו, כשאני מגיעה למסיבות, אני כמעט לא רוקדת, יושבת בצד ונהנית מהאווירה".
"לקח לי הרבה זמן לחזור לשמוע מוזיקה", אומרת אופק. "במסיבה הראשונה שלי אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שמה שמאחד את כולם הוא שלכולם נשבר הלב לרסיסים. המסיבה מלאה באנשים שאיבדו מישהו קרוב, וכולם לא יכולים לשבת בבית. אני מרגישה מוקפת ומוגנת שם. כשאני נמצאת במקומות שאבא אהב, אני ממשיכה להנציח אותו, זו הצוואה שלו".
מסיבות טבע לא מתאימות למתבגרים
אילן ואיילה אברהם הכירו במסיבה. "לא מסיבת טראנס", היא מחדדת בחיוך. היא הייתה בת 15, הוא בן 17. מאז לא נפרדו. שלושת הילדים שלהם, אופק (31, מנהלת לקוחות בסטארט־אפ), ארד (27) ואגם (20), נולדו וגדלו לבית ששומע טראנס. "כשאבא היה חוזר הביתה מהעבודה, הוא היה שם מוזיקה בפול ווליום בגינה, וכל השכנים היו רוקדים איתנו", מספרת אופק. "הוא התחיל ללכת למסיבות כשהייתי ילדה, בהתחלה ליד הבית. אחר כך אמא הצטרפה אליו. כל שבת הם היו הולכים לרקוד. הייתי אומרת להם, 'איזה כיף שיש לכם כל כך הרבה כוח לזה'".
"הזוגיות שלנו הייתה מאוד מיוחדת", אומרת איילה (55). "אנחנו אנשי משפחה, אנשים עובדים". לאילן היה עסק של גינון שכיום בנם ארד מפעיל. היא עסקה בחינוך, ואחרי השבת ההיא היא לקחה חופש מהעבודה, עד שתתאושש. "המסיבות היו הכיף שלנו, האוויר. כל השבוע עובדים קשה, צריך להיות משהו בסופ"ש שתצפי לו, אור כזה", היא אומרת. "לא היינו הולכים לסרטים, למסעדות או לבתי קפה. מי שמגיע לאירועים האלה מבין, זה שקט נפשי מכל הרעש שיש מסביב וחיבור לעצמך ולאנשים שהפכו להיות ממש כמו משפחה רחבה שהיא בית. זה היה בית התפילה שלי".
איילה: "אילן ואני היינו עושים את האוזורה כל שנה במשך עשר שנים, זה היה הטופ, הדובדבן שלנו. היינו מחכים לזה כל השנה"
בהתחלה לילדים לא הייתה כניסה לבית התפילה. "כשאגם היה קטן, היינו לוקחים אותו איתנו למסיבות טבע שמיועדות למשפחות. שמים לו אוזניות חוסמות רעש על האוזניים ורוקדים", אומרת איילה. "כשהוא גדל קצת הוא אמר שזה רעש ולא רצה לבוא. ארד מעולם לא היה ברחבה, הוא ממש לא בכיוון. אופק הייתה מגיעה מדי פעם אבל לא כשהייתה מתבגרת. מתבגרים לא צריכים להיות במסיבת טבע, למרות שאנחנו פוגשים הרבה צעירים ברחבה".
"כנערה בכלל לא חשבתי להצטרף אליהם. לא עניין אותי, היו לי החיים שלי", אומרת אופק. "אבל זה גם לא נראה לי מוזר. הם רוקדים בטבע כמו שיש הורים שהולכים לשתות בעגלות קפה".
מתי החלטת להצטרף אליהם?
"אחרי שעברתי לתל אביב התחלתי לצאת לבלות עם חברים, ואז הבנתי שההורים הולכים להפקות שוות. כשהייתי בת 25 רציתי ללכת לפסטיבל באילת והבנתי שהם הולכים לאותו אירוע. אמרתי 'בואו נלך יחד', וככה זה התחיל. לפעמים פגשתי אותם במסיבות שבהן עבדתי כברמנית. אבא היה מסתכל מהצד, ואני הייתי מאושרת, יודעת שאחרי המשמרת יש לי אותם ואני בידיים טובות. הייתה לנו שגרה: הם היו באים אליי בכל שבת בבוקר, מביאים לי אוכל, שותים קפה ואז הולכים למסיבה, לפעמים איתי, לפעמים בלעדיי.
"כשהייתי איתם במסיבה הראשונה הרגשתי שהגעתי למקום שבו הם מכירים את כולם. הם דאגו שאני שותה ואוכלת, שיש לי צל ומקום לשבת ושאני נהנית. הרגשתי שאני מוגנת, ולא בקטע מעיק. אהבתי לראות אותם נהנים. הם עבדו כל כך קשה כל השבוע, ויום שבת היה הכיף שלהם. שם הם היו בשיא שלהם. הייתי מסתכלת על אמא רוקדת ואומרת לעצמי שהיא במקום הכי מאושר שלה".
אופק: "החברים שלי תמיד אמרו איזה כיף לי שאני הולכת עם ההורים למסיבות ורואה את הצדדים האחרים שלהם, זה עשה אותי הילדה הכי גאה בעולם. עד היום אני הולכת כמו טווס במסיבות"
איילה: "השווצנו באופק כל הזמן. הייתי גאה בה והיא הייתה גאה בנו, והיה ממש כיף לראות אותה איתנו. הרבה היו באים לראות מי זו הבת של אילן ואיילה, מרימים לה ודואגים לה".
אופק: "ההורים היו הולכים למסיבה כל שבוע וטסים כל שנה לפסטיבל 'אוזורה'. ככה במשך שנים. אני הייתי מצטרפת אליהם מדי פעם, אבל לא הרבה כי לא היה לי כוח. לא הבנתי מאיפה האנרגיות שלהם".
איילה: "ידענו על כל מסיבה שמתקיימת. אם לא באופן ישיר, חברים היו שולחים לנו והיינו בוחרים מתוך ההיצע את מה שהכי מעניין אותנו. ככה היינו מתוכננים חודש קדימה. כיום אני כבר לא מתכננת כל כך הרבה זמן מראש. עם אילן הייתי משתוללת ברחבה, עושה בלגן, היום פחות. העובדה שאופק נמצאת לא הפריעה לי לרקוד ולהשתולל, אני לא מהאנשים שמסתירים משהו מהילדים שלהם, ואותה זה לא הביך. היא ידעה בדיוק למה לצפות, ידעה שאני כזאת משוגעת".
אופק, מה אמרו החברים שלך על זה שאת יוצאת עם ההורים למסיבות?
"החברים שלי תמיד אמרו איזה כיף לי שאני הולכת עם ההורים למסיבות ורואה את הצדדים האחרים שלהם, זה עשה אותי הילדה הכי גאה בעולם. עד היום אני הולכת כמו טווס במסיבות. אני הבת של איילה ואילן, וכולם יודעים מי אני".
הבילוי המשותף תרם לקשר שלכם?
איילה: "כמשפחה מאוד התלכדנו. תמיד היינו משפחה מלוכדת, אבל היינו הרבה יותר אחד בשביל השנייה".
אופק: "תמיד אמרתי שאני רוצה להיות הם כשאהיה גדולה. הם חיו בהרמוניה והצליחו אחרי 30 שנות זוגיות לעשות משהו ששניהם נהנים ממנו. להסתכל ולקנא".
איילה: "אילן היה עמוד התווך של המשפחה, היה עושה הכול ועוזר לכולם. גם במסיבות הוא היה כזה, עם הצניעות והשקט שלו הוא כבש את הלבבות של כולם, היה כמו אבא של מלא אנשים, והוא איננו".
אופק: "הוא ואמא עטפו את כולם. כל הזמן מגיעות אליי המון בחורות, חלק אומרות לי, 'הם היו כמו ההורים שלי', חלק אומרות שהוא לא הפסיק לדבר עליי. ראיתי את האהבה כלפיהם, אבל לא ידעתי עד כמה הם היו אהובים".
קהילת הטראנס מלווה אותנו
כאמור, בכל שנה נסעו בני הזוג אברהם לפסטיבל אוזורה, שמתקיים בהונגריה בכפר הנושא את שמו, ונחשב לאחד מפסטיבלי המוזיקה הגדולים והחשובים בעולם, בין היתר משום שהליין־אפ של הפסטיבל כולל את השמות הכי גדולים של סצנת הטראנס. פרט לבמות מוזיקה יש בו גם סדנאות, מופעים, דוכנים ומיצבים ועשרות אלפי מבלים במגוון גילים, שמגיעים אליו מכל העולם. הקהילה הישראלית היא אחת הגדולות והחזקות בו.
"אילן ואני היינו עושים את האוזורה כל שנה במשך עשר שנים", אומרת איילה. "זה היה הטופ, הדובדבן שלנו. היינו מחכים לזה כל השנה".
אילן רצה כל כך שאופק תצטרף אליהם, הציע לשלם לה את כל ההוצאות. בכל פעם היא אמרה לו לא. "הייתי אומרת, 'תעזבו אותי מהשטויות שלכם'. זה נראה לי רחוק מדי, ארוך מדי, עמוס מדי", אומרת אופק. "השנה לא היה לי ספק שאני מגיעה, זו הייתה הצוואה שלו".
איילה: "הייתי חייבת להחזיר את עצמי למסיבות. הכי נורא בשבילי היה לשבת בבית. עד היום זה קשה לי. עכשיו, כשאני מגיעה למסיבות, אני כמעט לא רוקדת, יושבת בצד ונהנית מהאווירה"
תסבירי.
"מדי פעם אבא היה זורק לנו, 'אם אני אמות, אל תפסיקו לרקוד. תטוסו לאוזורה, תלכו לרחבה הראשית ותזרקו נצנצים לזכרי'. לקחתי את הצוואה שלו בשתי ידיים. מאוקטובר ועד הטיסה באוגוסט, זה היה הדבר הכי חשוב לי בעולם. במשך חצי שנה חשבתי מה אני לוקחת איתי, איך אני ממתגת לזכרו את הקנטה (מתחם זולה. ג"ה). זו הייתה מטרת חיי, להגשים את הצוואה שלו, וזה היה מסע מטורף, ארוך, קשה, עצוב ושמח, והכול בעוצמות גבוהות".
באוגוסט הן יצאו לדרך עם כרטיס הטיסה שהיה על שמו של אילן, והתגוררו בחדר שהזמינו עבור שניהם. "להגיע לשם זה מסע, והפעם עשיתי את זה בעצמי", אומרת איילה. "עשיתי דברים שבמשך 40 שנותיי איתו לא הייתי צריכה לעשות. התעסקתי עם הביורוקרטיה, שכרתי רכב, נהגתי לפסטיבל. למדתי לעשות דברים לבד".
כשהגיעו, הקימו את הקנטה, תלו שלטי בד עם תמונתו של אילן ושלט עם עץ הסוכריות, מחווה לממתקים שנהג לחלק ברחבה. "הרגשתי שאני נמצאת באנדרטה", אומרת אופק. "אנשים מכל העולם באו לקנטה שלנו, הראו לנו תמונות שלהם עם אבא. זה היה מטורף. אני חושבת שרוב הזמן הייתי בהלם, בהלם מהמקום ומהעוצמות המטורפות שחוויתי".
איילה: "נסענו קבוצה גדולה, היינו מוקפים בחברים טובים. בלעדיהם זה היה אפילו קשה יותר. היה כואב בבטן וקשוח, אבל עשינו את זה. אני לא יכולה להגיד שהייתי לבד, אבל הייתי בלעדיו".
ומה יקרה בשנה הבאה?
איילה: "כבר יש לי כרטיסים לאוזורה ואחר כך אסע עם אופק לפסטיבל ביוון, שגם אליו הייתי הולכת מדי פעם עם אילן".
אופק: "אני מרגישה קרובה יותר לאבא כשאני הולכת במקומו עם אמא לכל המסיבות שהוא הלך אליהן. קהילת הטראנס ליוותה אותנו מהיום הראשון בתהליך של האבל, ואני יודעת שהם ילוו אותנו כל החיים".
איילה: "יש לנו צוואה מאילן, להמשיך לשמוח ולרקוד, לפזר צבע על הרחבות, וזה מה שאני משתדלת לעשות. כל עוד אני עומדת על הרגליים ויכולה וצלולה בראש, אני אמשיך לרקוד".
