סיפורה של סיגל חליפה (54) מקריית אונו, נשואה לאבי ואם לעידו (29), גאיה (שנרצחה בגיל 23) ונוגה (18), עובדת בבית הספר הדמוקרטי בקריית אונו: "ב־6 באוקטובר 2023 נסענו לארוחת שישי אצל חברים. חזרנו ב־1:00 בלילה, ובשעה 3:30 גאיה, הבת האמצעית שלנו, יצאה למסיבת 'נובה' עם רומי גונן. הן הכירו כששתיהן עבדו כבודקות קורונה בנתב"ג, נהיו חברות טובות וטיילו יחד בדרום אמריקה.
ב־4:40 גאיה שלחה הודעה: 'הגענו, הכול בסדר', וב־6:30 התקשרה ואמרה שיש מתקפת טילים. אבי, בעלי, הנחה אותה לרוץ למיגונית. בווטסאפ נוסף היא דיווחה על יריות, ואבי אמר לה שייכנסו לרכב וייסעו משם. כך הן עשו, עד שנעצרו על ידי שוטרים שיעצו להן לעזוב את הרכב. ב־10:00 היא שלחה הודעה שבן שמעוני, שעבד איתה במסעדה שבה מלצרה, בא לאסוף אותן. אבי יצא לקחת אותה, וכשהיה בדרך היא התקשרה אליו, צרחה שיורים עליהם, ואבי שמע את הנשימות האחרונות שלה.
כשאבי חזר הביתה, כבר ידעתי ממנו שירו בה. נסענו לחפש אותה בסורוקה, וכשלא הייתה ברשומות המשכנו למתחם המשטרתי ונתנו דגימות DNA. ביום רביעי אחר הצהריים הודיעו לנו שזיהו אותה. היא נקברה ביום חמישי.
בן שמעוני נרצח יחד איתה, אופיר צרפתי שגם היה איתם נחטף פצוע לעזה, וגופתו הוחזרה לאחר כמה חודשים, ורומי גונן עדיין חטופה ואנחנו כל כך מחכים לשובה. מאז, בין המשפחות של כולם יש קשר אמיץ.
גאיה שלנו נולדה ב־23 בנובמבר 1999 ונרצחה בגיל 23 ו־11 חודשים. היא הייתה חייכנית, טובת לב, צנועה ומלאת חמלה לבני אדם ולבעלי חיים. בתיכון למדה במגמת אדריכלות והייתה מצטיינת, ובצבא שירתה כחובשת קרבית בדובדבן. היא הייתה אמורה להתחיל ללמוד מינהל עסקים בקריה האקדמית אונו ועבדה כמלצרית במסעדה בפתח תקווה.
כמה חודשים לפני האסון גאיה קעקעה על הירך גרמופון ובתוכו לב אדם. בדיעבד, מצמרר שלבה נדם בפסטיבל מוזיקה. ביום שקמנו מהשבעה הלכנו ארבעתנו לאותה מקעקעת וקעקענו את אותו קעקוע – כל אחד במקום שבחר בגופו. אבי ואני הוספנו גם את התאריך 7 באוקטובר. עכשיו היא חקוקה לא רק על לוח לבנו, אלא גם על גופנו.
3 צפייה בגלריה
משפחת חליפה והקעקוע הזהה, גרמופון ולב. "מצמרר שלבה של גאיה נדם בפסטיבל מוזיקה"
(צילום: אלבום פרטי)
לא היה פשוט לחזור לשגרה אחרי שהחיים התהפכו. שום דבר כבר לא אותו דבר. אבי, שהוא רואה חשבון, חזר לעבודה, אני חזרתי טיפין־טיפין. יש ימים שבהם אני מרגישה שאין לי כוח לאסוף את עצמי. עם זאת, החלטנו יחד שאנחנו בוחרים בחיים.
במהלך השנה שחלפה מאז שגאיה איננה אנחנו עסוקים בהנצחתה. הקמנו את עמותת 'האביב של גאיה' ואנחנו עושים פעולות שונות לטובת הקהילה. למשל, ארגנו יריד שבועות, ומאחר שהייתה חובשת קרבית, העמדנו בו ניידת התרמת דם של מד"א. לזכר אהבתה לבעלי חיים יצרנו פינת אימוץ כלבים, וכיוון שהיא אהבה לאפות, מכרנו מאפים של סבתה. מכרנו גם תיקים, מחזיקי מפתחות וחולצות עם האיור שעל הקעקוע, ובני נוער שפעילים במועדון העירוני "הצוללת האדומה" ניגנו שירים מהפלייליסט של גאיה. כל דוכן הקדיש 2% מההכנסות לעמותה, ואנחנו הוספנו סכום מסוים ורכשנו כלי נגינה לחבר'ה מ'הצוללת האדומה'. אנחנו מתכננים להפוך את היריד למסורת שנתית. בחודש שעבר הקרינו בקריה האקדמית אונו סרט על גאיה. אף עין לא נשארה יבשה.
עידו, הבכור שלנו, בחר להנציח את אחותו בדרך מיוחדת: הוא נרשם לתחרות 'איירון מן' בדנמרק אחרי תשעה חודשי אימון בלבד, כשבדרך כלל נדרשים אימונים של שנתיים. את התחרות, שכוללת ריצה, שחייה ורכיבת אופניים, הוא צלח בזמן של 11 שעות – שעתיים פחות מהזמן שניבאו לו. כולנו נסענו איתו לתחרות, לבושים בחולצות עם תמונתה של גאיה. הייתה לנו עוד נסיעה השנה: במסגרת ההחלטה שלנו לבחור בחיים, בפסח נסענו ארבעתנו עם יעל, בת זוגו של עידו, לטיול בווינה. עידו הציע נישואים ליעל ואנחנו מצפים לחתונתם בחודש מאי.
גם נוגה מנציחה את אחותה בדרך משלה. היא סיימה את התיכון בהצטיינות, ובימים אלה התקבלה לקורס פרמדיקים בצבא. אני נבחרתי לאחרונה ליו"רית פורום משפחות שכולות של נפגעי פעולות איבה בקריית אונו, ובאיזשהו מקום זה חלק מהשיקום שלי. אני מרגישה שבנתינה לאחרים אני בעצם מעניקה לעצמי".
שורה תחתונה: "לכולנו ברור שהכאב לא יעזוב אותנו לעולם וגאיה תמיד תהיה חלק מאיתנו, אבל אנחנו לומדים לחיות לצד הכאב, כי אין ברירה אחרת".
