אמא ובת עומדות במטבח ומכינות לזניה. הבת חותכת עגבניות, האמא מטגנת בצל. "יש לי הרגשה שהיום אבא חוזר", אומרת האם בנחרצות. "הוא יחזור והוא יאכל את הלזניה הזו שהוא כל כך אוהב".
המטבח נמצא בדירה זמנית בתל אביב. עמלות בו שיר סיגל ואמא שלה אביבה. הן מכינות את הלזניה שקית' אוהב. קצת יותר משנה עברה מאז שאביבה חזרה משבי חמאס, כבר יותר מ־430 ימים שקית', בן 65, עדיין שם. כבר יותר מ־430 ימים ששיר עושה כל מה שהיא יכולה כדי להשיב אותו הביתה. "כל דקה שאני לא פועלת בשבילו היא דקה שיש בה אשמה", היא אומרת.
שיר סיגל על המאבק להחזיר את אבא
(כתבת וידאו: גלית הראלי)
ב־7 באוקטובר נחטפו הוריה מביתם בכפר עזה. רק הבכור מבין ארבעת ילדיהם היה אז בקיבוץ, והוא ומשפחתו ניצלו. שיר (28), הבת הצעירה במשפחה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, הייתה בחיפה עם בן זוגה יובל בר־און, סטודנט לרפואה. חודש קודם לכן הם התארסו. החתונה נדחתה עד שאפשר יהיה לשמוח. כשהכול התחיל היא הספיקה לכתוב להוריה "אתם הכי חזקים בעולם ובערב כבר נתחבק", אבל בשעה עשר בבוקר נותק הקשר.
אביבה חזרה אחרי 51 ימים. כששוחררה, החוטפים אמרו לה שבעלה יצטרף אליה למחרת. מאז היא מחכה ושיר מחכה יחד איתה. "לפעמים יש תחרות בין האשמה לייאוש ולתקווה", אומרת שיר. "מה שמנצח בדרך כלל זו התקווה, הידיעה שבסוף הם יהיו בבית ושיש לי השפעה על כמה זמן זה ייקח".
הפעילות שלה מתמקדת ביצירת תוכן ברשתות החברתיות, במפגשים שהיא עורכת עם אמה בפני קבוצות ברחבי הארץ, בטיסות לפגישות בחו"ל, פגישות בארץ עם מקבלי החלטות בכנסת ומחוצה לה ומאות ראיונות שהעניקה לכלי תקשורת בארץ ובעולם. "אגיע לכל מקום שיפתחו לי את הדלת", היא אומרת.
4 צפייה בגלריה
"האוכל חיבר בינינו כמשפחה". קית', הנכדים והפנקייקס, לפני שהכול קרה
(צילום מהאלבום הפרטי)
מאיפה הכוחות?
"רוב הזמן אני בהכחשה, אבל יש רגעים שאני מפנימה. הבוקר, כשהתעוררתי, דמיינתי את אבא קם שם לעוד בוקר והציף אותי גל של ייאוש, לא הצלחתי לקום מהמיטה. אמרתי לעצמי, נכון שבלב בא לי להיות איתו אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה והעובדה שהוא שם לא אומרת שאני צריכה להיות איתו בקושי ובסבל. להפך, אני צריכה לעזור לו לצאת משם. לעזור לו ולחברה הטובה שלי אמילי (דמארי, החטופה גם היא בעזה. ג"ה)".
"אתן יודעות כמה קשה להיות אישה בעולם הזה, כמה מפחיד זה יכול להיות, אז תחשבו על הנשים שמוחזקות בידיים של מחבלים. איך אנחנו שותקות?"
כשאת פוגשת אנשים, את מרגישה שהקריאה לשחרור החטופים מעסיקה אותם?
"פחות ופחות. יש פיקים, כמו אחרי הרצח של ששת החטופים, אבל בשגרה אנשים פחות מתרגשים. לבני אדם יש יכולת להסתגל גם לדברים הגרועים ביותר, ואני מרגישה שבאיזה מקום הסתגלנו. אני אומרת 'הסתגלנו' ברבים, כי גם אני הרבה פחות בכאוס ממה שהיה בהתחלה. בהתחלה לא יכולתי לנשום, לאכול או לחשוב על ישיבה מול מצלמה, והיום זו השגרה שלי - לדבר על אבא שלי שנמצא בשבי, אבל אני בחיים לא אתרגל לעובדה שהוא שם".
האוכל חיבר בינינו
אחרי 7 באוקטובר שינתה שיר את שם חשבון האינסטגרם הפרטי שלה ל"מחזירים את קית' סיגל הביתה". היא מפרסמת שם באופן יומיומי פוסטים עליו ועל המאבק לשחרורו. הפוסט האחרון לפני אותה שבת מציע לרכישה בגטים ללא גלוטן שאפתה. קודמות לו תמונות צבעוניות שמחות ומשובבות לב של מאפים שהכינה, עוגות יום הולדת, עוגות בחושות. זה היה עסק ביתי קטן שפתחה בקיבוץ לאחר שסיימה קורס קונדיטוריה. היא סגרה אותו במהלך הלימודים לתואר בעבודה סוציאלית, כשהבינה שהעומס גדול מדי והיא לא תוכל להשקיע בו את כל כולה, כמו שרצתה. אוכל הוא חלק בלתי נפרד גם מהמאבק שלה להחזרת אביה. לקראת פורים בשנה שעברה יצאה החוברת "טעם של בית", שבה אוגדו מתכונים של המאכלים שהחטופים הכי אהבו להכין או לאכול. בין המתכונים נמצא גם הפנקייק של קית'. "זה לא רק הפנקייק שאהוב עליו", אומרת שיר, "זו האווירה של שבת בבוקר, כשכולם יוצאים מהחדרים ויש ריח של חמאה מומסת באוויר. יש בזה משהו אמריקאי שהזכיר את הבית שבו הוא גדל".
4 צפייה בגלריה
שיר עם אמה אביבה, אחותה אילן והנכדים, בחנוכה 2023, לאחר שובה של האם מהשבי
(צילום: אלעד גרשגורן)
בהרבה בתים מכינים אותו עכשיו כל שבת ומתייגים אותך. בלוגריות מובילות הכינו אותו וסיפרו על אבא שלך.
"זה מרגש אותי מאוד. אני מבינה שהמון אנשים, בלי להכיר את אבא באופן אישי, מתגעגעים אליו ומחכים לרגע שהוא יחזור הביתה, ואני יודעת שאבא שלי מרגיש את האהבה.
"אין דבר אנושי, משמח ומחבר יותר מאוכל. זה מאפשר לדמיין את האדם שמאחורי הפוסטר, וזה אחד הדברים החשובים שאפשר לעשות בתקופה הזו. אפשר לדמיין את אבא שלי חוזר הביתה ואוכל פנקייקים עם הילדים והנכדים, זו תמונה שנותנת תקווה. לאו דווקא לדמיין את רגע החזרה, רגע הכניסה לבית החולים או החיבוק הראשון, אלא את החטופים האהובים שלנו יושבים בבית, אוכלים, מתפנקים ומתנחמים, אחרי שהיו רעבים שם במשך יותר משנה".
מאיפה האהבה שלך לאוכל, לאפייה?
"מהבית. האוכל חיבר בינינו כמשפחה. ההנאה שלנו הייתה לשבת יחד סביב השולחן ולאכול. אמא הייתה תמיד במטבח, תמיד מבשלת, תמיד מאכילה. בשבי היא הייתה מאוד רעבה, רוב הזמן הם אכלו רק חצי פיתה ביום. מהרגע שחזרה, הפינוק שלה הוא אוכל. לא מזמן עשיתי לה שיחת נזיפה, אמרתי לה שאי־אפשר שהכול יהיה סביב אוכל".
פרסמת גם מתכון של עוגת שמרים לאמילי, חברתך הטובה.
"ברגעים הקשים שלי אני מכינה בצק שמרים, לשה אותו במשך זמן ומרגישה איך הרגשות משתחררים. תמיד ראיתי בזה משהו טיפולי, ללוש, לאפות, לראות את התהליך קורה מול העיניים", היא אומרת ומספרת שהיה לה חלום לפתח קונספט של תרפיה בבצק. "בצק הוא אחד הדברים המרפאים ביותר, הוא יודע להכיל".
סיפורים מזעזעים בלתי נגמרים
קית' סיגל עלה מארצות הברית כשהיה בן 21. "ממניעים ציוניים", אומרת שיר ומוסיפה: "כמה אנשים בני 21 מוותרים על הקולג', עוזבים את המשפחה ועולים למדינה הזו בידיעה שזה יהיה קשה, שצריך ללמוד שפה, להשיג כסף, למצוא בית?". לפני כשבועיים נפטרה אמו בארצות הברית. "לא האמנתי שאבא שלי לא יחזור לפני מותה. אמא שלי מספרת שאבא אמר לה שכשהוא יחזור מהשבי דבר ראשון שהוא יעשה זה לטוס לבקר אותה. סבתא הייתה בת 97 וכל התקופה הזו לא נסענו לבקר אותה, כי פחדנו שהיא תראה אותנו ולא תבין איפה הבן שלה. לא סיפרנו לה. רמת הצלילות שלה לא גבוהה, והיא לא יודעת מה קרה לו. קיווינו שהוא יחזור ויספיק לנסוע אליה".
את מצליחה לדמיין את המפגש עם אבא?
"בהתחלה חשבתי שזה ייראה כמו המפגש עם אמא, אני כבר לא חושבת ככה. שנה בשבי מול 51 ימים זה הבדל תהומי. אני יודעת כמה ההורים שלי נתנו כוחות אחד לשנייה. אבא הוא אדם שיודע להקשיב, יודע לאהוב. הוא היה מבקש בכל ערב מהחטופות שהיו לצידו למצוא משהו אחד להגיד עליו תודה. זה אומר עליו הרבה כאדם. אני לא יודעת מה הוא חושב לעצמו עכשיו. מה נותן לו תקווה ואמונה אחרי שעברה שנה מאז שאמא יצאה והוא נשאר לבד.
"אמא סיפרה שכשהיו מצלמים אותם בשבי הוא היה אומר לה: 'את לא בוכה, הילדים יראו את זה ואת צריכה להראות להם שאת חזקה'. כשאמא הלכה כבר לא היה לו בשביל מי להיות חזק והוא לא היה צריך יותר להחזיק את הדמעות. בסרטון שהחמאס הוציא באפריל ראינו את זה, הוא בכה. הרגשתי שזו הדרך שלו להראות לנו שקשה לו ולבקש מאיתנו שנוציא אותו כבר. זה אבא שלי והוא שעה וחצי נסיעה מכאן, הוא בוכה וקשה לו ואין לי מה לעשות".
היו כמה פעמים במהלך התקופה הזו שנראה שיש עסקה בדרך.
"בהתחלה בכלל לא הייתי מעודכנת באקטואליה, אחר כך התחלתי לצרוך חדשות וזו הייתה רכבת הרים ממכרת. ברגע שהבנתי שדיבורים על עסקה שלא קורית בסוף גומרים אותי כל פעם מחדש, החלטתי שאני לא נכנסת לקרוא חדשות. גם מתוך הזדהות עם אבא. כששאלתי את עצמי ממה אבא שלי מקבל אופטימיות, כשהוא לא יודע אם תהיה עסקה, החלטתי לנסות למצוא את החיוביות מתוכי, כמו שהוא מוצא מתוכו. אמא שלי לעומת זאת צמודה לחדשות ובכל פעם שעולה משהו היא בטוחה שזהו, הוא בבית. אני צריכה להסביר לה שזה לא עובד ככה. אני הקול שמאזן ומרגיע".
איך היה רגע המפגש עם אמא?
"בכינו וצחקנו והתרגשנו ופחדנו, כל הרגשות האפשריים היו במפגש. מן הסתם אני לא מאחלת לאף אחד לחוות את מה שאנחנו חווים, אבל אם יש משהו שאני מאחלת לאנשים זה לחוות את התחושה שהרגשתי כשאמא שלי חזרה. בן הזוג שלי אומר שזו הייתה תחיית המתים. במשך 51 ימים ההורים שלי נשלפו מהעולם, לא ידעתי אפילו אם הם בחיים, ויום בהיר אחד אמא שלי בבית. כשהיא חזרה הייתה לי תקווה שתוך כמה ימים אבא גם חוזר הביתה. לא רק בגלל מה שאמרו לה, אלא כי הוכיחו לנו שזה אפשרי, שאפשר להחזיר אותם הביתה. אז למה הם מחכים?".
כמה אתן מדברות על מה שהיה שם?
"כל הזמן, לפעמים אני כבר לא יכולה לשמוע. יש לה סיפורים מזעזעים בלתי נגמרים. כמעט כל יום היא מספרת לי משהו חדש. וכשהיא מספרת, אני רואה לנגד עיניי את אבא שלי ומדמיינת אותו עובר את אותם דברים. אם הוא היה פה היה לי הרבה יותר קל לשמוע אותה ולהכיל. אני מבינה שהיא רוצה לפרוק, אבל כמה אני יכולה להכיל כשאני יודעת שאבא שלי עדיין שם?
"אנשים לא מבינים מה זה לחזור מהשבי בעזה, אחרי שהיית בידיים של מחבלים ואת צריכה להיות הקול של מי שעוד נמצא שם. לא היה לה רגע אחד לנוח, להרגיש בטוחה, להרגיש שהיא יכולה לנשום, ללכת לטיפול, להתחיל לעבד את הטראומה. היא חזרה ובעלה עדיין שם, זה מעבר לכל דמיון".
"בשבי אמא שלי הייתה מאוד רעבה, מהרגע שחזרה, הפינוק שלה הוא אוכל. לא מזמן עשיתי לה שיחת נזיפה, אמרתי לה שאי־אפשר שהכול יהיה סביב אוכל"
היא חזרה, אבל בעצם היא עוד שם.
"לא באמת קיבלתי בחזרה את אמא. במובן מסוים אני הפכתי להיות האמא שצריכה להכיל, ללוות, לתמוך, להרים. אנשים מרחמים על מה שאנחנו עוברים עכשיו, אני מרחמת על עצמי בהמשך החיים. אני מרגישה כמו בלון שמנפחים ומנפחים והוא יתפוצץ ברגע שאבא שלי יחזור הביתה. אז תתחיל ההתמודדות האמיתית עם כל מה שחוויתי ב־7 באוקטובר, עם מה שקרה להורים שלי, החברים שאיבדתי, עשרות האנשים מהקהילה שלי שנרצחו.
"אני מדמיינת את עצמי כאישה בוגרת שחיה במדינה הזו, חושבת על הילדים שלי ועל הנכדים שלי, ואני שואלת את עצמי איך אביא לפה ילדים, איך אקים פה בית, איך אוכל לחיות פה בידיעה שמהמדינה הזו חטפו את ההורים שלי לעזה והמדינה לא עשתה הכול כדי להחזיר את אבא שלי הכי מהר שאפשר. זו ידיעה ששוברת את כל הערכים שגדלתי עליהם, את כל המוסכמות שלנו כחברה ישראלית, כעם יהודי".
זה הרבה להחזיק על הכתפיים. את מטופלת?
"לא, וזה מוזר, כי אני מבינה את המשמעות של טיפול ודוחפת אנשים מהמשפחה ללכת לטיפול. במובן מסוים אני עדיין ב־7 באוקטובר, בלשרוד, לתפעל, להכחיש. אני עדיין בטראומה, במנגנוני הגנה. ניסיתי ללכת לטיפול כמה פעמים אבל לא משנה כמה המטפלת הייתה מדהימה, שום דבר לא יכול לעזור לי להירפא כשהם עדיין שם.
"אתחיל טיפול כשאבא שלי יתחיל טיפול, כשלא ארגיש כל כך הרבה אשמה שאני בטיפול בזמן שהוא סובל שם. כרגע אני בשביל אבא שלי ובשביל אמילי ובשביל כל מי שצריך שאהיה הקול שלו, כי אבא שלי ואמילי ושאר החטופים לא יכולים להשמיע את הקול שלהם. אם הם היו יכולים, הם היו צורחים.
"אנשים מרחמים על מה שאנחנו עוברים עכשיו, אני מרחמת על עצמי בהמשך החיים. כשאבא שלי יחזור הביתה, תתחיל ההתמודדות האמיתית עם כל מה שחוויתי, עם כל מה שקרה"
"בינתיים אני מוצאת דרכים לטפל בעצמי, הולכת לים, כותבת, מרשה לעצמי לראות סדרה מטופשת. זה בדברים הקטנים. לבשל ליום שישי זו תרפיה בשבילי. אלו דברים שלא עשיתי עד לפני כמה חודשים. בהתחלה סירבתי להיות במטבח, לא הצלחתי לאכול. לא הבנתי איך מכניסים משהו לפה כשההורים שלי שם".
נשים, תשמיעו קול
לבית הוריה בכפר עזה היא לא חזרה עדיין, היא לא מסוגלת. "יכולתי להיות שם, בדיוק איפה שאמילי הייתה כשהיא נחטפה. כשהתכתבתי איתה באותו בוקר אמרתי לה 'עוד שנייה הצבא מגיע, אל תדאגי'. היא אמרה 'שיר, הצבא לא פה'. אמילי כבר יותר משנה נמצאת בעזה ועדיין שואלת איפה הצבא, איך אין אף אחד שבא להציל אותה".
גדלת בקיבוץ שנמצא בקו הראשון לעזה. פחדת?
"מאוד. בגיל 12 חזרתי מבת מצווה של חברה טובה מהקיבוץ וברגע שהגענו לחנייה של הבית היה מטח של פצמ"רים ואחד מהם הרג את השכן שלנו, ג'ימי קדושים. ראיתי את זה מול העיניים. מאותו רגע לא הייתי אותה שיר. לא הייתי מסתובבת לבד בקיבוץ, לא הייתי ישנה לבד בבית, דברים שילדה בקיבוץ צריכה להרגיש בטוחה לעשות. הרבה פעמים ניסיתי לשכנע את ההורים שלי לעזוב את הקיבוץ. 'זה הבית שלי', אבא היה אומר, 'איך אפשר לעזוב את הבית, את הקהילה? לאן אני אלך?'. בית זה בית וקשה לעזוב אותו, לא משנה כמה מפחיד ומסוכן בו.
"עד היום יש בי פחדים. אני יכולה להסתובב בתל אביב, לראות אדם זר מולי ברחוב ולבקש מבן הזוג שלי לחזור הביתה. כמוני יש הרבה אנשים במדינה שמסתובבים עם אותם פחדים. כולנו חווינו פיגועים, מבצעים ומלחמות. אצלנו מתווספת גם התחושה של הנטישה. הרגשתי כל החיים וגם כיום אני מרגישה שנטשו אותנו, שהחיים שלנו חשובים פחות מאלה של אחרים".
את הבמה הזו היא מבקשת לנצל לקריאה לנשים. "תשמיעו קול", היא מפצירה. "אתן יודעות כמה קשה להיות אישה בעולם הזה, כמה מפחיד זה יכול להיות, אז תחשבו על הנשים שמוחזקות בידיים של מחבלים שיכולים לעשות בהן הכול בכל רגע נתון. איך אנחנו שותקות? יש כל כך הרבה נשים בעלות השפעה שלא אומרות מילה. צריך כל יום להילחם למען החזרה שלהן, כאילו הבת שלכן או החברה הכי טובה נמצאות במנהרה חשוכה, זועקות שנעזור להן, שנוציא אותן משם".
