חיה גלבוע מאמינה שאפשר למצוא מזור לנפש באמצעות טקסטים תלמודיים. גלבוע היא מורה לתלמוד ומנחת קבוצות לימוד בשם "חדר משלנו", שהמידע עליהן עובר מפה לאוזן והן מתמלאות חודשים מראש. השיחה בשיעורים שלה נודדת הלוך וחזור בין הטקסט הנלמד ובין חוויות החיים של הלומדות. "השיעורים שאני מעבירה עכשיו, במלחמה, נועדו לתת תקווה וכוח", היא אומרת. "לאחרונה העברתי שיעור פתוח בזום לקבוצה של 70 נשים, ובהן מפונות מעוטף עזה. הן דיברו על חוסר אונים, על עבר שעלה באש ונשרף, העלו זיכרונות וגעגוע, דיברו על הזהות הישנה של מי שהן היו ועל העתיד שכבר לא כל כך ברור".
העברת גם שיעור לנשות לוחמים בעזה.
"הן דיברו על כך שהן לא מבינות את מה שבני הזוג שלהן עוברים. עזה היא מקום שמי שלא היה בו לא יכול לדמיין אותו. מישהי דיברה על הנתק, על שבועיים שבהם לא דיברה עם בן זוגה שבהם היא רק מקבלת הודעות שהוא בסדר. היא סיפרה שהוא חווה דברים שהיא לא חלק מהם ושכשהוא יחזור, כאוב, אולי בטראומה, היא לא תדע איך לתת לו יד ולחלץ אותו מתוך הזיכרונות.
"אחרות דיברו על אשמה - הן הולכות ללוויות ושבעות, מנחמות נשים שהתאלמנו, בעוד שבני זוגן בסדר. אחרות מדברות על אשמה על כך שבני זוגן נמצאים במקום שהוא יחסית פחות מסוכן.
"היו גם כאלה שדיברו על הרצון להביא עוד ילדים לעולם, ובצד זה, היו קולות של 'אנחנו רוצות לראות קודם מה זה העולם הזה שאנחנו פתאום פוגשות, כדי לדעת בכלל אם להביא אליו חיים'".
גלבוע לא מסתפקת במפגש חד־פעמי. החודש היא מתכננת לפתוח קבוצת לימוד לנשים בירושלים יחד עם היוצרת רננה רז (שגם למדה אצלה), ובה ישתתפו מפונות מהדרום ונשות מילואימניקים. כל קבוצה עושה איתה מסע של כחצי שנה, וגם אחרי שסדרת המפגשים נגמרת, גלבוע מכנסת אותן אחת לתקופה למפגש ולימוד. בין תלמידותיה בעבר ובהווה יש נשים שונות מתחום התרבות והאמנות, ובהן נעמי לבוב, יובל שרף, דאנה איבגי, מירי מיכאלי, אריאלה ורטהיימר, דניאלה ספקטור, מיה טבת דיין, שי־לי ליפא וסיון טלמור - רשימה חלקית.
לאן הולך השיעור כשעולים תכנים קשים?
"לפני 7 באוקטובר רציתי להטיל ספק, לעורר אי־נחת, לגרום לוויכוח, זה כלי חשוב. עכשיו אני מביאה טקסט שאפשר לנוח בתוכו והוא מחבק אותנו. היום, למשל, למדנו מדרשים על ספר בראשית, על תחושת התוהו ובוהו. נשים הביאו לשיעור את המצב המנטלי של בהייה ותהייה, תחושת קיפאון וחוסר התמצאות, דיסאוריינטציה. העולם כפי שהכרתי אותו השתנה ברגע, ואני צריכה למצוא כלים חדשים כדי לתפקד. בטקסטים אנחנו רואות שכשנברא העולם, נברא האור, החושך וגם התוהו ובוהו. אני לא צריכה לכעוס על עצמי שאני בקיפאון או בתוהו ובוהו. יש הרבה אשמה ובדידות - אמנית שלא רצה בין מלונות מפונים כדי לשיר להם או מי שברחה ליוון בשבועיים הראשונים מרגישות אשמה. דיברנו על זה שכל תגובה היא אנושית. אם תוהו ובוהו נברא עם העולם, זה לא שיבוש, זה מצב לגיטימי להיות בו. סיימנו את השיעור עם 'ויהי אור'.
"היהדות התהוותה בחורבן, היצירה הכי מעניינת נוצרה כשנחרב הבית והיה צריך לנסח אותנו מחדש. יש בזה משהו מנחם, אחרי השבר יש יצירה מחודשת"
"הבאתי גם, למשל, טקסט ממסכת פסחים שנכתב במאה השלישית, ובו נאמר שישנם שבעה דברים שאנחנו, בני אדם, רוצים לקבל עליהם ודאות, אבל הם מכוסים מפנינו. יום המיתה (מתי ואיך נמות, בנחת או בסבל); יום הנחמה (מתי נהיה בהווה ולא במרדף להשיג); עומק הדין (מה אמת ומה תעתוע); ואין אדם יודע מה בלבו של חברו (מה באמת הסביבה חושבת עליי?); ואין יודע במה משתכר (האם הפעולה שלנו בעולם מיטיבה?); מה בעיבורה (מי יהיה האדם שאישה מגדלת בתוכה) ומלכות בית דוד מתי תחזור (מתי שלטון רע יתחלף בשלטון טוב)".
עד כמה הטקסטים העתיקים האלה רלוונטיים לנו היום?
"המחשבות מתערערות בימים אלה, וכשהתשתית של השיחה הוא טקסט עתיק, החוויה וההצפה הרגשית הופכות למווסתות יותר. את עוברת מהחוויה הפרטית למשהו כלל אנושי. המחשבות מסתדרות, את אומרת, 'איזה קטע, כמו במאה השלישית, גם בשנת 2023, בני אדם צריכים ודאות'. נפתחה שיחה מרגשת עם הקבוצה, יש כאלה שלא רוצות לדעת מתי הן ימותו כי זה ישבש את חייהן. יש כאלה שרוצות לדעת, להספיק לבקש סליחה, למחוק מהווטסאפ שיחות שלא רוצות שימצאו. המשפט האחרון בסוגיה 'מתי מלכות הרשעה נופלת', בתרגום להיום, זה הרצון לדעת מתי כל הדבר החיצוני הזה שמשבש את חיינו יסתיים".
וברקע העובדה שאנחנו, העם היהודי, כבר ידענו מצבי חורבן מפוארים בהיסטוריה שלנו.
"היהדות התהוותה בחורבן. כל היצירה הכי פורה והכי מעניינת נוצרה כשנחרב הבית והיה צריך לנסח אותנו מחדש. אנחנו אומרות ללומדות שאנחנו מכירים חורבן ויודעים ליצור בתוך חורבן. זו התודעה והסיפור של העם היהודי. יש בזה משהו מנחם, שכבר יש שפה לשבר וישנה גם הידיעה שיש את אחרי השבר, יש יצירה מחודשת. את עושה קונטרול F במקורות וזה לא נגמר. יש טקסטים שמדברים על ריפוי אישי וריפוי קהילתי, על אחריות חברית וגם על ההסכמה לקרוס".
3 צפייה בגלריה
תלמידות של גלבוע. מימין: נעמי לבוב, יובל שרף, מירי מיכאלי
(צילום: ענת מוסברג, לירן מור, עדי אורני)
הקשר עם התלמידות נמשך מעבר לשיעור? הן מתייעצות איתך בימים אלה?
"כן, ויש לי קונפליקט מול זה. אני סולדת מגורואיזם ואני לא מורה רוחנית. הייתי לאחרונה בלוויות של בני משפחה של תלמידים ותלמידות שלי, והם התייעצו איתי איך לעשות שבעה. העדיפו לפנות אליי על פני רב, ועזרתי לייצר טקסיות של אבל יהודי שאינו דתי, שמחזיק את הכאב. אני גם מחתנת והייתי אמורה לחתן זוג במסיבה גדולה בדרום. הם רצו לדחות, ושכנעתי אותם להתחתן בכל זאת. החברים של החתן הגיעו ישר מעזה".
חברותא עם אבא
גלבוע (40) מתגוררת בירושלים, נשואה לד"ר מריק שטרן (בנו של חבר הכנסת לשעבר יורי שטרן ז"ל), גיאוגרף פוליטי וחוקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, והם הורים למיכאל (9), אבשלום (6) ואימרי (בת שלוש, "קראתי לה כך כדי שתאמר, שתיקח מקום"). כשייפתחו האוניברסיטאות, בתקווה בקרוב, גלבוע תתחיל ללמוד לדוקטורט בחוג ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית.
היא בעלת תואר ראשון בתלמוד והיסטוריה מאוניברסיטת בן־גוריון ותואר שני בתוכנית מצטיינים במדיניות ציבורית מהאוניברסיטה העברית (את עבודת התזה שלה עשתה על נשים חרדיות בהייטק), ויש לה גם הסמכה לרבנות ממכון הרטמן. היא הייתה מיוזמי רפורמת כשרות פרטית, בשם "השגחה אישית", שעברה מאוחר יותר לידי "צוהר". "זה האקזיט היחיד שעשיתי", היא צוחקת. הקריירה שלה נטועה עמוק בעולמות התוכן היהודיים. היא הייתה שליחה של הסוכנות היהודית ברוסיה ואוקראינה, ניהלה תוכניות בארגון בית הלל ולימדה בפיידיאה, מכון אירופי ללימודי יהדות. עד לאחרונה כיהנה כמנכ"לית לישטג, קרן פילנתרופית יהודית, ולאחרונה יצאה לדרך עצמאית. היא מרצה במסגרות שונות, מנחה פאנלים, כתבה והגישה בסדרה על פרשת השבוע, "קול התור" בערוץ 11. בתנור: סדרה על סוגיות תלמודיות במבט עכשווי.
בניסיון שלה בעולם הפילנתרופיה השתמשה כשהשתלבה בחמ"ל הירושלמי, עוד גוף בחברה האזרחית שהוקם בבהילות כדי לסייע ליישובי הדרום. "אני יודעת לגייס כסף. כשהחליטו לפנות תושבים שגרים במרחק של קילומטרים ספורים מהגדר, רצינו לתת מענה גם למי שגרים רחוק יותר. הצוות שלי גייס שני מיליון שקל שמימנו שהייה של מינימום שלושה ימים במלונות עבור 2,000 משפחות. זה אִפשר למשפחות משדרות, נתיבות, אופקים ומושבים קטנים רגע להתאוורר מהתופת. מישהו שלא הכיר אותי שלח לי בווטסאפ את פרטי האשראי שלו ואמר לי, 'תכניסי מאה משפחות למלון'. ההתנדבות הצילה גם אותי, לא לשקוע. זה גם החזיר לי את האמון בבני אדם, משהו שקצת אבד לכולנו".
"בעקבות הרפורמה היו קריאות לפיצול של יהודה וישראל. אמרתי לעצמי 'לאן אני הולכת?'. ההורים יהודה, הילדים שלי כבר ישראל. לאן הולכים הדתל"שים? הקוטביות הזו איימה להפוך אותי להומלסית"
גלבוע גדלה בבית שנע על הציר שבין חרד"לי לחרדי. "משהו שבין אורית סטרוק ליהדות התורה", היא מתארת בהומור. "משפחה אורתודקסית שמרנית שפתוחה לידע ולהשכלה. אמא שלי ד"ר לפיזיקה. אבא שלי כותב ספרי לימוד כלליים לתלמודי תורה חרדיים. ההורים שלי הגיעו מבתים דתיים של המפד"ל והתחזקו. נולדתי פגה, ואמא שלי קיבלה על עצמה שאם אשרוד, היא תחבוש כיסוי ראש. מדהים שבגללי הם התחזקו, ודווקא אני היחידה, מתוך חמישה ילדים, שחזרה בשאלה".
לאילו בתי ספר שלחו אותך?
"חרד"ליים, מאוד תורניים וגם מאוד פוליטיים. נסענו למאחזים, היה שילוט בבית הספר של 'העם עם הגולן'. בגיל 17 עישנתי את הסיגריה הראשונה בשבת. נסעתי עם חברה בטרמפים לבית ספר שדה עין־גדי. חיכיתי לשקיעה, וידאתי שהשבת נכנסת, ואז הדלקתי את הסיגריה. השמיים לא נפלו. בקושי סיימתי את האולפנה, הייתי צריכה להשלים אחרי כן בגרויות. התקוממתי, הייתי חתרנית, עשיתי קרחת. לא סבלו אותי. החלומות שלי לא היו מותאמים לציפיות הקהילתיות. הרגשתי שהעולם הדתי מגביל אותי. כבר אז ראיתי את עצמי מדברת, בקול צלול, מול קהל. בקהילה שגדלתי בה, הגבר דיבר ואנחנו כתבנו".
איך המשפחה קיבלה את היציאה שלך בשאלה?
"היו שנים לא פשוטות. כשרואים אותי בכיכר ציון עם מכנסיים, המעמד של אבא שלי בבית הכנסת מתערער. הבחירות הפרטיות שלי חוזרות להורים. כל דבר זה משבר, זה לא רק מכנסיים, קעקוע ולצאת עם גברים חילוניים. גם הסיפור הפוליטי הוא משבר. אני באה מבית ימני אידיאולוגי, יש לי אחות שגרה בשומרון, ואני נטועה בשמאל. הם כעסו ואני הרגשתי אשמה. הייתה תקופה שהגעתי פחות הביתה, אבל לא רציתי להיות במאבק מתמיד, וגם להורים ולאחים שלי היה חשוב שלא יהיה קרע. כשיצאתי בשאלה, ידעתי שאני רוצה להתעסק ברעיונות שגדלתי עליהם ממקום של בעלות ויצירה. הלכתי ללמוד תלמוד, ומשהו ביחסים עם המשפחה נפתח. הרגשתי שחזרתי הביתה. גם המשפחה ראתה שלא התנתקתי מהשורש והתחלתי ללמוד בחברותא עם אבא שלי שזו חוויה מדהימה".
השוליים של השבט
אם יש משהו שהמלחמה הארורה הזאת יצרה זה אחדות, אפילו זמנית. לפני כן גלבוע הרגישה שהיא נקרעת. "סביב ההפגנות נגד הרפורמה היו קריאות לפיצול של יהודה וישראל. אמרתי לעצמי 'לאן אני הולכת?'. ההורים יהודה, אני אוהבת אותם ומחוברת אליהם. אני לא מתכחשת לעולם שבאתי ממנו. כל ערב שבת אני בהר נוף אצל ההורים שלי. אני מתלבשת אחרת, מסננת תפיסות פוליטיות שלי או את העובדה שאני מלמדת תלמוד. זו לא מחיקת זהות, זו הבנה שאני לא צריכה להיכנס כל כולי לחדר כדי להיות שם. מצד שני, הילדים שלי כבר ישראל ואני אחוזה בהם. לאן הולכים הדתל"שים? הקוטביות הזאת איימה להפוך אותי להומלסית".
גלבוע עשתה שירות לאומי בבית ספר שדה במעלות ("רציתי לעשות צבא, אבל ההורים לקחו אותי להצהיר"). אחר כך עשתה סמסטר אחד במכינה למשחק של "ניסן נתיב", למדה קצת בימוי בסמינר הקיבוצים ורקדה שנה ב"ורטיגו", אבל הרגישה שזו לא באמת היא. "כשהגעתי לאוניברסיטה, הכול הסתדר לי".
בגיל 28 הכירה את בן זוגה, שהתנדב ב"השגחה פרטית", הארגון שהקימה. "לפני כן היה לי חבר שהיה החותמת ש'עשיתי את זה' - חתיך, מושבניק. היה לי קשה לצאת עם חילונים. הרגשתי נחיתות, תחושה שאני לא מדברת את השפה הישראלית־חילונית. הייתי מגיעה אליהם הביתה ומרגישה מבוכה מול ההורים. מצד שני, לא רציתי לצאת עם דתל"ש. הרגשתי שאני מספיק בשבר מול הדבר הזה, שלא יעבוד עוד אחד כמוני. מריק עלה מרוסיה בגיל שנתיים, שנינו בשוליים של השבט. הרגשתי איתו נינוחה ולא מתאמצת. אף אחד מאיתנו לא מרגיש בעלות על הישראליות. אנחנו רוצים להיות חלק, אבל עדיין מרגישים אורחים".
הם ערכו חופה מסורתית־יהודית, אך לא עברו ברבנות. "כשאבא שלי הבין שאנחנו לא מתכננים להירשם ברבנות, הוא הודיע שלא יבוא. זה היה כואב. במקום לחגוג את העובדה שבתו בת ה־30 מתחתנת, זה הפך לנושא כואב, למי שייכת החתונה. אני רציתי שרבה תחתן אותנו, אבל זה היה פרובוקטיבי מדי. רציתי את ההורים שלי שם. בסוף אבא שלי הגיע, ויש לנו תמונה מרגשת שהוא מברך את מריק ואותי לפני שהחופה מתחילה".
"אנשי תרבות הם סוכני שינוי, הם יכולים לנסח לנו מה חשוב, לתת השראה. יש להם פלטפורמות ליצור שיח, והוא יכול להיות מעמיק או משטח"
את עדיין מרגישה שלא התערית בחילוניות?
"פחות, אבל זה מבצבץ לפעמים, וזה בסדר, זו כבר איכות יסודית בתוכי".
את קבוצת הלימוד הראשונה שלה לנשים פתחה בתקופת הקורונה. "בקורונה, סצנת התרבות נעלמה ביום. הם היו הראשונים להיות מושבתים והאחרונים לחזור לעבודה. עלה בי רצון להחזיק אותם באיזשהו אופן. הבנתי שאני רוצה מרחב נשי שמאפשר פתיחות ואינטימיות. גיליתי נשים שצמאות ללמוד. עלמה זוהר ואני חברות כבר שנים, והתלבטתי איתה. היא אמרה לי, 'לכי על זה'".
איך את מסבירה את העובדה שהפכת לשם חם בברנז'ה? שיוצרות, שחקניות, תסריטאיות וכותבות באות ללמוד אצלך?
"מבחינתי, האנשים הכי חשובים בחברה הם אנשי תרבות. הם סוכני שינוי, הם יכולים לנסח לנו מה חשוב, לתת השראה וגובה, להעיר אותנו ואפילו להביא לריפוי בחברה הישראלית. יש להם גם פלטפורמות ליצור שיח והוא יכול להיות מעמיק או משטח.
"אנשים יוצרים תמיד יראו בטקסט מקור השראה. במקורות יש בופה של רעיונות, וכל אחת יכולה לקחת מה שמתחבר אליה. במקומות אקדמיים המרצה לא יודע איך קוראים לתלמידים, ובמקומות אלטרנטיביים מדברים על רגשות. אותי מעניין לעשות אינטגרציה: ללמוד תורה, אבל לא להשאיר את חוויית החיים מחוץ לחדר. אגב, יש גם נשות טיפול בקבוצות שלי, פסיכולוגיות, עו"סיות ורופאות. אני מרגישה שזה מפגש מעניין ומאזן כשתרבות פוגשת נפש".
איך הן מגיעות אלייך?
"נשים שלמדו אצלי מספרות לחברות ולקולגות, וככה זה עובר. אני לא מפרסמת, יש לי באינסטגרם אולי מאתיים חברים, אני לא איזו דמות. שלא יישמע שמדובר רק במשהו אליטיסטי. יש לי גם קבוצה של אמהות בשיתוף עיריית ירושלים ויש לי קבוצה של מורות.
"בשנה האחרונה שמתי לב שכשאני מדברת עם אנשים על לימוד טקסטים יהודיים אני מיד מרגיעה אותם שאני לא מחזירה בתשובה, אני חילונית בעצמי. זה מבאס, כי וואללה, אפשר ליצור מרחבים שיש בהם לימוד מסורתי מעמיק עם פתיחות, ביקורתיות והטלת ספק. אבל זה השתנה מאז 7 באוקטובר, אני מקבלת עוד יותר פניות מקודם. עברנו משבר גדול ואיתו הגיע צמא לרוח. עם זאת, זה מקום מסוכן, כשאדם במשבר, קל לאדם כריזמטי להציע גאולה. אני נורא נזהרת שלא יתפסו אותי ככזו".
פורסם לראשונה: 08:59, 12.12.23
