"הרעב הוא התבלין הטוב ביותר בעולם", כתב מיגל דה סרוואנטס ב"דון קישוט". ואכן, אין כמו לאכול ארוחה טובה כשהגוף באמת דורש וזקוק לה. אלא שרבים מאיתנו בחיים המודרניים כבר פחות מחוברים לאותו מנגנון בסיסי וטבעי של רעב ושובע. במטרה לרדת לשורשי התופעה נעשו בעולם מחקרים שונים. שלושה מהם שפורסמו לאחרונה חושפים כמה זוויות מפתיעות על הרעב ועל הדרך שבה הוא מושפע בצורה מהותית מאורח החיים שלנו.
מולקולה ייחודית והשפעתה על התיאבון
האם אתן חוזרות משחייה בבריכה או מהליכת הערב רעבות יותר או פחות? איך קשורה הפעילות הגופנית שלנו, שלה השפעות מיטיבות על כל כך הרבה אספקטים בריאותיים, להחלטה כמה נאכל עכשיו? חוקרים מבית הספר לרפואה באוניברסיטת סטנפורד ומאוניברסיטת קופנהגן גילו לאחרונה, במחקר שפורסם בביטאון המדעי Nature, כי הסוד להשפעת הספורט על הרעב טמון בחלקו במולקולה ייחודית (lac-phe) שדווקא מקהה את תחושת הרעב. אבל היא אפקטיבית רק אחרי פעילות מאומצת של הגוף ולא אחרי פעילות קלה.
מהלך המחקר: השלב הראשוני בחן את הנושא על עכברים, שהורצו במהירויות הולכות וגוברות. בדיקות הדם שלהם לפני ואחרי המאמץ גילו מולקולה חדשה - שילוב של לקטאט וחומצת אמינו - שנוצרה בתגובה לרמות גבוהות של מאמץ. כאשר הוחדרה המולקולה לעכברים בעלי משקל יתר מצאו שרמת התיאבון שלהם ירדה ב־30%.
יש מולקולה ייחודית שעשויה להקהות את תחושת הרעב, אך היא מופרשת רק אחרי פעילות ספורטיבית מאומצת. במהלך פעילות קלה ההורמון מדכא התיאבון כמעט שלא מופרש
בשלב השני בחנו זאת גם על סוסי מרוץ, וגם אצלם נמצאה המולקולה אצל אלה מהם שהשתתפו במרוצים הקשים יותר. בשלב האחרון אף נבחן הנושא בצורה ראשונית אצל גברים צעירים שהתבקשו להתאמן שלוש פעמים: ברכיבת אופניים איטית של 90 דקות, בהרמת משקולות ובכמה ספרינטים של 30 שניות כל אחד, באופניים נייחים. רמת המולקולה בגופם של הספורטאים הייתה הגבוהה ביותר אחרי הספרינטים.
משמעות הממצאים: "תמיד ידענו שהתפריט הנוכחי של המולקולות שידועות כמסדירות את מערך הרעב והשובע שלנו, כמו הלפטין והגרלין, אינו שלם", אומרים החוקרים, "המולקולה המטבולית החדשה הזו היא תוספת פוטנציאלית חשובה לרשימה ומלמדת כי לרמת המאמץ הגופני יש השפעה רבה. יש לכך גם הסבר אבולוציוני: כשאבות אבותינו ברחו מקרנפים או מכל איום אחר, מערכת העצבים האוטומטית צעקה למוח לסגור את מערכת העיכול ואת כל התהליכים הלא נחוצים הנוספים".
מה למדנו: בפעם הבאה שאתן יוצאות להליכה, נסו להוסיף כמה מסלולים מאומצים יותר בעלייה או להוסיף כמה ספרינטים של ריצה.
רעב והשפעתו על תחושות של לחץ ומתח
באנגלית כבר יש מילה שמתארת אדם שכועס כשהוא רעב: Hangry (שילוב של Hungry ו־Angry), אולם המחקר המדעי לא בחן לעומק עד כמה חזק הקשר בין רעב לרגשות שליליים, כמו כעס. צוות חוקרים בינלאומי בראשות וירן סוואמי, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת אנגליה רסקין בקיימברידג', שמעיד על עצמו שהתחיל לחקור זאת אחרי שאשתו כינתה אותו Hangry שוב ושוב, ביקש לבדוק את הנושא באמצעות דיווחים שוטפים של אנשים על תחושותיהם. המחקר, שפורסם בביטאון המדעי PLOS One, הביא נתוני אמת מהשטח עם ממצא אחד בולט: רעב קשור לעלייה של מעל 30% בנרגנות ובכעס.
מהלך המחקר: 64 מבוגרים בני 60-18 מכמה מדינות אירופאיות, תיעדו באופן שוטף, חמש פעמים ביום, את רמות הרעב שלהם ואת רמת הרגשות השונים ותחושת ה־well-being שלהם. המחקר התנהל לאורך שלושה שבועות רצופים. המטרה המרכזית, מסבירים החוקרים, הייתה לנטר את התחושות במהלך הרוטיני של היומיום שלנו על מנת לקבל תוצאות מהימנות.
באנגלית כבר יש מילה שמתארת אדם שכועס כשהוא רעב: Hangry - שילוב המילים Hungry ו־Angry. גם המחקר המדעי מאמת שרעב קשור לעלייה של כ־30% בתחושות של נרגנות וכעס
משמעות הממצאים: "לביטוי Hangry יש ביסוס מדעי", אומרים החוקרים. "ייתכן שיש לכך קשר עם רמות סוכר נמוכות בגוף שמעוררות את הרגשות השליליים. בכל מקרה, עצם היכולת להכיר ולזהות את הרגש שמתעורר בנו בזמן רעב יכול לכשעצמו לעזור". זווית מעניינת לנושא מספק גם מחקר שנערך באוניברסיטת גרונינגן ההולנדית בתחילת השנה, שהתמקד יותר בהשפעת הרעב על נשים, כאלה שמועדות יותר להתחיל בדיאטות חריפות. גם המחקר הזה מצא קשר ישיר בין רעב לעלייה ברמת הרגשות השליליים (מתח, כעס, עייפות, בלבול) וירידה ברגשות החיוביים (מרץ, הערכה עצמית).
כדאי לציין, אגב, כי מחקרים שנעשו על אנשים הנמצאים בצום ממושך, דוגמת צום הרמדאן, גילו כי לאחר שהגוף מתרגל למהלך הצום ולתחושת הרעב הכרוכה בו, נרשמת ירידה ברגשות השליליים ואפילו עלייה ברגשות חיוביים כמו תחושת שלווה וביטחון.
מה למדנו: בפעם הבאה שאתן כועסות מאוד שווה לבדוק מה מצב הרעב שלכן והאם הכעס קשור בעצם לדילוג על ארוחה בגלל יום לחוץ מדי.
האסטרוגן והשפעתו על מנגנון השובע
קצב חילוף החומרים, רמת מלאוּת הקיבה והריכוז של הורמונים מסוימים בדם (בעיקר גרלין ולפטין) משפיעים על תחושת הרעב ועל הצורך במזון. אבל, כך מתברר, גם גורמים סביבתיים יכולים להיות אחראים לכך. מחקר חדש שנערך באוניברסיטת תל־אביב ושפורסם בכתב העת Nature Metabolism, מגלה כי לעור שלנו יש תפקיד מהותי בוויסות התהליכים המטבוליים בגוף. החדשות הרעות: חשיפה של העור לשמש מעוררת תחושת רעב מוגברת. החדשות המעודדות יותר - התופעה אופיינית רק למחצית מהאוכלוסייה - לגברים בלבד.
מהלך המחקר: עכברי מעבדה נחשפו לקרינה עדינה של קרני UV (אולטרה־סגולים). נמצא כי הזכרים היו הרבה יותר רעבים בעקבות החשיפה, ואילו בקרב הנקבות לא חל שינוי במנגנון הרעב והשובע. בהמשך לכך, נערך מחקר אפידמיולוגי שנמשך שנה בקרב 3,000 גברים ונשים בגילאי 64-25. המשתתפים ענו על שאלונים בנוגע לרמות התיאבון והרגלי האכילה שלהם ביחס לחשיפה לשמש ולעונות השנה. במחקר נמצא כי בקרב גברים התיאבון היה גבוה ב־22% באוגוסט לעומת ינואר. גם במחקרים מצומצמים יותר שהתבצעו בהמשך, בקרב אנשים שנחשפו לשמש באופן מבוקר או בקרב אנשים שטופלו בפוטו־תרפיה (טיפול בחשיפה לקרינת UV) נמצאה פעילות מטבולית מוגברת בקרב גברים בלבד.
משמעות הממצאים: ההסבר המדעי שנותנים החוקרים לתופעה הוא שהחשיפה לשמש מפעילה חלבון בשם p53, שמכונה "שומר הגנום" ולו תפקיד משמעותי בתיקון נזקי DNA בתאים. לדברי החוקרים, אחת מתגובות השרשרת של חלבון זה היא הפרשה מוגברת של הורמון הגרלין, שמגביר את תחושת הרעב. אצל נשים, ככל הנראה, רמות האסטרוגן בולמות תהליך זה. גם כאן מעלים החוקרים הסברים אבולוציוניים שמסתמכים על הגדרת הגברים כ"ציידים" והנשים כ"לַקָטיות". ההבדל בתגובה לחשיפה ישירה לשמש, אומרים החוקרים, יכול לנבוע מכך ש"ציידים" חוו חשיפה ישירה לשמש יותר מאשר ה"לקטיות" ואולי הוציאו יותר אנרגיה במסעותיהם ולפיכך נזקקו ליותר מזון.
מה למדנו: הגנה מקרינה ממושכת של השמש מומלצת תמיד, לגברים ולנשים כאחד. המודעות לתפקיד העור בוויסות תהליכים מטבוליים בגוף יכולה רק לתרום לנו.
מנגנון פרימיטיבי וחשוב
"מערכת הרעב והשובע בגוף, שנראית פשוטה לכאורה, היא מורכבת מאוד והמדע הולך ומגלה עוד ועוד דברים שמשפיעים עליה. חשוב תמיד לזכור שיש שונות גדולה בין אנשים, וכל אחד צריך לראות מה מתוך ממצאי המחקרים השונים מתאים לו", אומרת הדר ישראלי, דוקטורנטית וסטודנטית לרפואה באוניברסיטה העברית, שהייתה בין יוזמות מחקר פורץ דרך שפורסם בשנה שעברה. במחקר זוהה קולטן ייחודי במוח בשם MC4 שפגיעה בפעילותו גורמת לאנשים לתחושת רעב תמידית ובעקבות זאת להשמנת יתר קיצונית.
הדר ישראליצילום: אלבום פרטיהמחקר, שערכו מדענים ממכון ויצמן, בשיתוף מדענים מאוניברסיטת קווין מרי בלונדון ומהאוניברסיטה העברית ושפורסם בכתב העת המדעי Science, כבר מוביל לעבודת פיתוח של תרופות ייעודיות נגד השמנת יתר. "המחקרים הרבים בתחום", אומרת ישראלי, "מוסיפים בכל פעם עוד נדבך חשוב למורכבות של המערכת הממש פרימיטיבית של רעב ושובע".
למה פרימיטיבית?
"כי זה עניין אבולוציוני. כל חיה בטבע, ודאי בני האדם, צריכה להרגיש רעב ולצאת ולחפש אוכל על מנת לשרוד. כלומר, צריך להיות כאן מנגנון שעובד טוב מאוד, שלא יכולים להיות בו פגמים, כי אלו עלולים להוביל לתוצאות קשות. המוטציות שמצאנו במחקר שלנו, למשל, גורמות להשמנת יתר מוקדמת מאוד וחולנית מאוד שאין לה עדיין תרופה של ממש. מדובר באנשים שלא יוצאים מהבית. לכן המחקרים חשובים למציאת הגורמים והפתרונות האפשריים לבעיות אלה ואחרות".
בשנים האחרונות נכנסו למערכת גם זריקות שמדכאות מנגנוני רעב.
"בגדול, הכיוון חיובי ונראה שהן עובדות טוב. כשהמנגנון הטבעי של אנשים לא מתפקד במיטבו, צריך לעזור לו. כמובן שזה עדיין חדש יחסית כך שאי־אפשר לבדוק השפעות לטווח הארוך, אבל לפי שעה נראה כי התועלות עולות על נזקים אפשריים".
