סיפורה של חסידה בוכסווילר, בת 91, אלמנה, אם לארבעה בנים, 14 נכדים ו־8 נינים. במשך שנים הייתה מורה ומחנכת בקיבוץ בארי, לאחרונה עברה ל"בית בלב" ברמת־השרון:
"אני פליטה בארצי. הייתי בבארי בשבת השחורה, קרה לי נס וניצלתי. ארבעת בניי עזבו את הקיבוץ שבו נולדו וגדלו, כל אחד מסיבותיו, אבל שניים מנכדיי הבוגרים גרים בקיבוץ ועברו את הגיהינום הזה כמוני. שמונה מהנכדים שלי משרתים כעת בצבא, חמישה מהם לוחמים.
כשהחלה המתקפה הייתי בממ"ד עם המטפלת הפיליפינית שלי, מיילין, והמחבלים היו אצלי בתוך הבית וניסו לפרוץ לממ"ד. הנכדה הגדולה שלי עדכנה שצריך להחזיק את הידית, אז מיילין ואני החזקנו אותה בכוח. לא היינו מצליחות להחזיק ככה לאורך זמן, מזל שהגיעה לבית כיתת הכוננות של הקיבוץ, כולל האלוף יוסי בכר, בן בארי שהייתי הגננת שלו לפני 55 שנה. הם באו כדי לחלץ את אחד מחברי יחידת הכוננות שנפצע על סף ביתי. לצערי זה היה מאוחר מדי בשבילו.
חברי כיתת הכוננות החליטו שזה מקום אסטרטגי והתמקמו בכניסה לבית שלי, כי ממנה רואים את הכביש שדרכו חדרו חלק מהמחבלים לקיבוץ. הם הקיפו את עצמם בהרבה עציצים שהיו לי שם, כך שהייתה להם הסוואה טובה והם הצליחו לבלום אותם. המחבלים עברו לשכונה שמולי, הציתו כמעט את כל הבתים, ורוב האנשים היקרים שגרו שם נרצחו, אבל הבית שלי נשאר עומד על תילו. מזל שמיילין המטפלת הייתה איתי, אני לא יודעת איך הייתי עוברת את היום הזה בלעדיה. היא עברה איתי את כל הסיוט, 13 שעות היינו סגורות ביחד ושמענו בחוץ את הקולות הנוראיים, היריות והכול.
התפנינו משם תחת אש, בחושך מוחלט, כי מהצהריים כבר ניתקו את החשמל. יצאתי עירום ועריה, רק עם כותונת וכפכפים, אמרו לי שאני לא יכולה לקחת שום דבר כי קבוצה שלמה של מתפנים מחכה ואין דקה זמן. הגענו לאיזה קטע של כביש, נסענו בדרכים עקלקלות, ולתדהמתנו ראינו ערימות של גופות, אני לא יודעת אם אלה היו מחבלים או אזרחים.
בשלב הזה מיילין נשברה לחלוטין, היא הייתה מבוהלת, כמעט התמוטטה לנו. היא צלצלה לכלתי ואמרה שהיא לא נשארת, שהיא רוצה לחזור לפיליפינים. היא הייתה אצלי שנה, בקיבוץ נהוג שמי שחוגג 90 מגיעה לו מטפלת, ובסופו של דבר הסכמתי להיות איתה כי רציתי שהבנים שלי יהיו יותר רגועים, שידעו שאני לא לבד. יצאנו בלי הדרכון שלה, אז בהמשך ביקשתי רשות להביא לה אותו והסכימו.
מיילין חזרה לפיליפינים, ואני התפניתי לבית של הבן שלי, ליד אשקלון. אחר כך עברתי לביתו של בני הצעיר ביהוד, שיהיה בטוח יותר. לא רציתי לרדת לים המלח עם כל הקיבוץ, אני אישה מבוגרת ולא התאים לי לגור בבית מלון. לאט־לאט התחלתי להבין מה קרה בקיבוץ שלי, כל רגע גיליתי שעוד מישהו נהרג ועוד בית נשרף, הקהילה הנפלאה שלנו, שהייתי אחת מבוניה, נהרסה.
נולדתי בחיפה, למדתי בבית הספר הריאלי, הייתי בצופים והצטרפתי לגרעין נח"ל שיצא להכשרה בקיבוץ מעגן־מיכאל. זה היה בתקופת הפילוג בתנועה הקיבוצית, גם הגרעין שלנו התפלג לתומכי מפא"י ותומכי מפ"ם, כך שהיה לנו ברור שלא נקים יישוב חדש אלא נשלים קיבוצים קיימים. הגרעין התפצל: המפא"יניקים הלכו לחצרים, המפ"מניקים הלכו לפלמחים, ואני הלכתי לבד לבארי בעקבות האהבה למי שהפך לבעלי, מאיר בוכסווילר ז"ל, שנפטר לפני 12 שנה. הכרתי אותו כשהוא הגיע להדריך את הגרעין מטעם התנועה הקיבוצית. הוא היה חבר בארי, לפני הגיוס התכתבנו, עם הזמן נעשינו זוג, וכשהצטרפתי אליו לקיבוץ התחתנו ונולדו לנו ארבעה בנים (היום בני 70, 66, 61 ו־55). באותה תקופה לא היה מקובל ללכת לגור עם בחור בלי חתונה, גם ככה להורים שלי לא היה פשוט שהילדה שלהם הולכת למדבר.
לא הייתה פה טיפה אחת של ירק, לא עץ ולא מדרכות, היינו חלוצים אמיתיים. כשהגעתי התחלתי לעבוד בחינוך עם קבוצת הגיל הרך, ואחרי כמה שנים - כשכבר היו לי שני בנים - למדתי הוראה. 23 שנים הייתי גננת, ואחרי זה עשיתי הסבה להוראה. חינכתי שתי כיתות נעורים, לימדתי 12 שנים את תורת הגן בסמינר הקיבוצים בתל־אביב, וגם ניהלתי בית ספר.
בגיל 70 פרשתי כי הרגשתי שאני הולכת ונעשית מבוגרת יותר והילדים תמיד באותו גיל, פער הגילים התחיל להפריע לי. התחלתי לעסוק ביצירה, דבר שרציתי תמיד אבל לא יכולתי, כי בקיבוץ עושים מה שהקיבוץ צריך. תחילה הצטרפתי לסדנת ויטראז', אחר כך לסדנת קרמיקה, ואז הרגשתי שאני מוכרחה למצוא משהו מיוחד שאוכל להתעלות איתו, ונרשמתי לסדנת מוזאיקה באשקלון. למדתי את הטכניקה הבסיסית והתחלתי לקשט את כל הקיבוץ במוזאיקות שלי, חלקן היו בבתים שנהרסו, חלקן עדיין עומדות וקיימות. כשאחד הבנים שלי עסק בשיקום בתים באי לפקדה ביוון, הוא לקח ממני מוזאיקות, ועכשיו בלפקדה יש 12 עבודות שלי בכניסות לבתים.
לפני כמה שבועות הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך להיות פליטה אצל הבן שלי, בין היתר כי יש לו מדרגות בתוך הבית והיה לי קשה, אז ביקשתי שימצאו לי פינה משלי, וכך הגעתי ל'בית בלב', דיור מוגן ברמת־השרון. כשנכפה על אדם בגילי, ביום בהיר אחד, לשנות את חייו וכל העבר שלו נמחק, זה לא פשוט, בטח לא בגיל 91. בהתחלה היה לי מוזר מאוד, חייתי 72 שנה בקיבוץ ופתאום אני בלב העיר, אני לא יודעת איך לחיות בעיר. זה עולם אחר ממה שאני מכירה, והייתי צריכה לבנות לעצמי מסביב את כל המערכת שאני קשורה אליה: רופאים, פיזיותרפיה. באתי לבד, לא הכרתי פה אף אחד, אבל ידעתי שאין לי ברירה, קרה מה שקרה, ואם אני רוצה להמשיך לחיות, אני חייבת להתאקלם.
"את הבית בבארי טיפחתי כל כך הרבה שנים, הוא היה מלא ביצירות שלי ובכל מיני אוספים ודברי אמנות, ופתאום אין לי כלום. אז ברגע שהיה אפשר להיכנס לבארי, הילדים הביאו לי כמה דברים שהורידו מהקירות, אבל החדר פה קטן בהרבה, אין מקום להכול. אני מוצאת נחמה בחברותא שפגשתי, שהיא מאוד נחמדה ונעימה. יש לי קונצרטים, הרצאות, חוגים, הילדים גרים די קרוב ובאים אליי, ועדיין נותרו לי כמה חברי ילדות שגרים בסביבה וקופצים לבקר. אני מבלה הרבה בלובי, אז אני לא מרגישה משבר קשה, המשבר הוא בעיקר בגלל האסון שקרה לנו כקיבוץ. יחסית אני חושבת שהגעתי למקום שמתאים לי מבחינת ההרכב האנושי והאופי. אפילו אמרתי שאני מוכנה ללמד אנשים מוזאיקה, והבטיחו למצוא לי מקום לזה.
לא מזמן נסעתי עם אחד הילדים לכיכר החטופים. פגשתי שם חברים יקרים, היו חיבוקים, נשיקות ודמעות, היה קשה לראות את כל אלה שאיבדו את יקיריהם. הלב שלי עדיין בבארי. ניגשו אליי המון חבר'ה צעירים בכיכר, אמרו לי, 'חסידה, אנחנו מבטיחים לך שקיבוץ בארי יקום מחדש, ואולי אפילו תזכי לראות את זה ולהיות איתנו'. הלוואי, זו תפילתי. אומרים שייקח שלוש שנים לבנות את הקיבוץ מחדש. נו, אדם בגילי כבר לא יכול לעשות תוכניות לעוד שלוש שנים, אז בינתיים אני פה ברמת־השרון, נהנית מהקונצרטים".
שורה תחתונה: "את העבר היפה שלנו הרסו, העתיד לא ידוע, ומה שנשאר זה לחיות את הרגע".
