קארי בר־כהן (51) מבית־שמש, נשואה ואם לארבעה. ד"ר לכירופרקטיקה ומשתתפת ב"בואו לאכול איתי" בכאן 11
בית כנסת ושרימפס: "נולדתי בארצות־הברית באורלנדו, פלורידה, בשם קארי פרידה אמונה, הבת הצעירה במשפחה רפורמית בת שלושה ילדים. אבא שלי היה בעלים של בית דפוס, ואמא שלי הייתה עקרת בית. בשבת, פעם בחודש, נהגנו לנסוע לבית הכנסת. אחרי התפילה אכלנו שרימפס במסעדה. למדתי גם בסאנדיי סקול של בית הכנסת. הזהות היהודית הייתה חזקה והיינו ציוניים, הייתה לנו תמונה של בן גוריון על הקיר. כשהייתי בת 15 ההורים שלי התגרשו. אבא שלי התחתן שוב ונולדו לו עוד ילדים. לא היינו בקשר 21 שנה, רק בגיל 36 הקשר חודש.
מניו־יורק לגדנ"ע: עברתי עם אמא שלי לניו־יורק ולמדתי ב'היי סקול אוף פרפורמינג ארט', תיכון נחשב לאמנויות. רציתי להיות כוכבת בברודוויי. בסוף התיכון הגעתי לארץ והשתתפתי בקורס גדנ"ע. רציתי לעשות עלייה, אבל אמא שלי ביקשה שאחזור ללמוד באוניברסיטה. למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטת מישיגן ובמקביל למדתי עברית והשתתפתי במפגשים של סטודנטים יהודים.
חזרה בתשובה ועלייה: בגיל 20, באמצע התואר, הגעתי שוב לישראל והשתתפתי בתוכנית לימודים לבעלי תשובה. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי מקרוב עם הקהילה הדתית, ואהבתי את זה. רציתי להיות חלק מהשרשרת ההיסטורית. פגשתי את בעלי, דוד, בתוכנית הזו. גיליתי שיש לנו את אותו הומור מוזר. כיום הוא מנהל תפעול של כתב עת לחקר המקרא ('התורה'). טסתי לסיים את הלימודים והתרחקתי מהדת. בהמשך, בגיל 22, חזרתי לישראל בשביל דוד. הגעתי בהפתעה, דפקתי בדלת של דירת השותפים שלו, באתי במכנסיים, גופייה וחבילת הרשי'ז קיסס. חזרתי בתשובה בשבילו, כי רציתי שנתחתן. מצחיק, היום אני יותר דתייה ממנו. התחתנו כשהייתי בת 24. גרנו בשכונת הר נוף בירושלים ולמדתי הוראת אירובי. בהמשך עברנו לשש שנים בלוס־אנג'לס, למדתי שם והיום אני ד"ר לכירופרקטיקה (DC). כשחזרנו לארץ הצטרפו אליי אמא שלי וסבא שלי והשתקענו ברמת בית־שמש א', שכונה של דתיים אמריקאים.
להיות חרדית אמריקאית: זה שונה מלהיות מיינסטרים חרדי ישראלי. אנחנו גם ציונים וגם מעריכים עבודה קשה לצד לימוד תורה וחיים יהודיים. שני הבנים שלי שירתו בצבא, השלישי עשה שירות לאומי. הבן הקטן רוצה להיות לוחם.
בחזרה ליצירה: במשך שנים טיפלתי באמא שלי. היו לנו משכנתה והלוואות שלקחנו, והתרכזתי בעבודה. אחרי שאמי נפטרה התפנה לי זמן ורציתי לחזור לצד היצירתי שבי. עכשיו אני משחקת בהצגות שאנחנו מעלים ברמת בית־שמש. שיחקתי במחזמר 'אנני', שהופעתי בו בילדותי, הפעם כמיס האניגן. הוצאתי די־וי־די באנגלית עם שירים וסיפורים יהודיים שדוד כתב, ושם אני מספרת ורוקדת סטפס. מכרנו אלפי עותקים. השתתפתי לפני חמש שנים בתוכנית 'ישראל גוט טאלנט', באישור של רב. אחרי זה השתתפתי בקליפ של נטע ברזילי וסטפן.
כוכבת רשת: הקמתי את קבוצת הפייסבוק "קול אישה" המונה 7,000 נשים שמעלות סרטונים אמנותיים שונים. בהמשך עברתי לטיקטוק, עשיתי גרסאות שלי לריקודים ויראליים כשאני רוקדת עם חלות. זה טוויסט, פרופס יהודי. לסרטונים יש חצי מיליון צפיות, יש גם סרטון עם מיליון צפיות. אני מסתובבת עם חלה שאפיתי בתיק, וכשילדים בקניון מבקשים להצטלם איתי, אני שולפת אותה. בחודשים האחרונים הגעתי לשטחי כינוס עם אוכל, רקדתי לצד החיילים והעליתי לטיקטוק. העליתי גם פינת שידוכים עם החיילים, ומאות בנות כתבו לי. אני יודעת שזה לא שגרתי שחרדית נמצאת בטיקטוק, אבל אני רוצה להיות חלק מהתרבות הישראלית".
איזה הרגל אמריקאי כדאי לישראלים לאמץ? "לענות לטלפון בעדינות ובחיוך. כאן אנשים עונים בנהימות".
למה את הכי מתגעגעת? "לתה קריסטל לייט, שמגיע באבקה שאני מביאה איתי בכמויות כשאני טסה".
מה המקום האהוב עלייך בישראל? "שביל ישראל. בעלי ואני כבר סיימנו 20% ממנו".
