טיפול מיני הוא לפעמים שיעור באנטומיה. לרבים מהגברים ומהנשים שאני פוגש במרפאה, אין מושג ירוק על מבנה הפות. ממש לפני זמן לא רב, שיתף אותי בחור צעיר בתסכולו נוכח חוסר יכולתו למצוא את הדגדגן של חברתו. משיחות עם חבריו הוא הבין שהאיבר הזה אוהב בעיקר לשחק במחבואים.
"והחברה שלך?" שאלתי, "היא לא יכולה לעזור לך למצוא אותו?" הבחור התאבן ולא ענה. בהמשך הוא הוסיף ושאל אם נכון ״מה שמספרים״, שהדגדגן נראה כמו איבר מין גברי מוקטן, ואם כך איך זה שהוא לא מוצא אותו. הבחור המבולבל, הבנתן מן הסתם, חי משמועות. נתתי לו שיעור קצר על מבנה הפות וגם עודדתי אותו לטפח תקשורת מינית עם חברתו, כדי שהנעדר יצא ממחבואו.
הקליינט הזה אינו חריג אצלי, ולמרבה הצער, גם נשים רבות בעולם היו נכשלות במבחן על האנטומיה של הדגדגן, וזה לא מפתיע. מחצית מהאנושות מצוידת באיבר הזה, המרושת בכ־8,000 עד 12,000 קצות עצבים וכל ייעודו הוא הסבת עונג, ועם זאת, ההתייחסות אליו דלה למדי, ורק בשנים האחרונות המבנה שלו נחקר לעומק.
מי שכן עשו היכרות עם הדגדגן, מזהות ומזהים כמובן את החלק החיצוני שלו, אותה בליטה קטנה מעל השופכה, במקום שבו שפתי הפות מתחברות. אבל מה שרובנו לא יודעות ולא יודעים הוא שמכיפת הדגדגן מסתעפות שתי שלוחות אל פנים הנרתיק, ופה רלוונטי הדמיון לפין הגברי: החלק החיצוני מקביל לכיפת איבר המין של הגבר, ואילו שתי השלוחות הנעלמות מקבילות לשני הגופים המחילתיים, שיוצרים את גוף הפין.
פרויד האמין, שקיימים שני סוגים של אורגזמה: זה שמקורו בדגדגן וזה שמגיע מעומק הנרתיק. אבל פרויד לא היה מודע לממצאים העדכניים על מבנה הדגדגן. כיום אנחנו מייחסים את שתי האורגזמות לגירוי החיצוני (הכיפה החשופה), לעומת הגירוי הפנימי (בחלק הפנימי של הנרתיק). הפציינט הצעיר שלי, שחבריו סיפרו לו שהדגדגן משחק במחבואים, יודע כיום שהאיבר הזה מכוסה בקפל עור, מעין עורלה קטנה. הוא גם למד, שבזמן עוררות מינית ראש הדגדגן מתנפח ונסוג קצת פנימה לנרתיק, וזו הסיבה שבעת גירוי מיני צריך לעבור ממגע חיצוני עם הדגדגן למגע פנימי יותר, של מבוא הנרתיק.
נשים שעורלת הדגדגן מקשה על המגע עמו, יכולות למשוך אותה לצדדים, כדי לאפשר גירוי אופטימלי. מנגד, יש נשים שדווקא הכיסוי הזה, שמונע גירוי ישיר, הוא זה שמענג אותן. הן נהנות להתגרות מהמגע הלא ישיר, גם אם עודן בתחתונים או שהן מחככות עצמן כנגד כרית. פיזור הגירוי מענג אותן יותר מאשר מיקודו.
לצערי, אין התייחסות מעמיקה דיה לדגדגן, כשזה מגיע לטיפול רפואי. מיני ניתוחים או פרוצדורות רפואיות אחרות עלולים לפגוע בעצבוב של הדגדגן, אם לא באיבר עצמו. גם מי שבוחרות בפירסינג באזור הרגיש הזה, וסיפרו בין היתר כי זה תורם להנאה שלהן, כדאי שיתעדכנו: מחקרים בנושא מצביעים על אפס תרומה, בתוספת פוטנציאל פגיעה בהנאה עקב היווצרות רקמה צלקתית באזור העגיל.
אם כבר אתן מעוניינות במקדמי עונג, קיימים ויברטורים מצוינים המשמשים לגירוי הדגדגן. בניגוד למכשירים הרוטטים המיועדים לנרתיק, אלה מבצעים פעולת יניקה־מציצה שמתאימה יותר.
אז עם או בלי ויברטור, אם אנחנו רוצות ורוצים למצות הרבה יותר את המתנה הלא כל כך מוכרת ומדוברת שסיפקה לנו הביולוגיה, מתבקש להעמיק את ההיכרות עמה. רק כך נוכל להעניק לדגדגן את הגירוי שיחולל פלאות ליחסי המין שלנו. בהצלחה למגששים ולמגששות.
- ד"ר יצחק (צחי) בן־ציון, מנהל המרפאה לבריאות מינית בבית החולים "סורוקה" ופסיכיאטר מחוז הדרום, שירותי בריאות כללית
