ההשראה: ד"ר מרדית' גריי מ"האנטומיה של גריי"
רוני פוסטן־קורן (29) מרמת־גן, סטאז'רית בבית החולים ברזילי, נשואה ואמא לתאומות
"נולדתי למהנדס מחשבים ולעורכת דין. כשהייתי ילדה כל פעם חלמתי לעסוק במשהו אחר. הייתה תקופה שרציתי להיות כמו אמא שלי, אבל היא מיד הורידה אותי מזה. אחרי כן חשבתי להיות וטרינרית, בהמשך מדענית, ובתיכון, במשך תקופה ארוכה החלטתי שאני רוצה להיות שחקנית. הצטרפתי למגמת תיאטרון, נרשמתי לסדנת תיאטרון ב'בית צבי', וממש התאהבתי בעולם הזה. את ההורים שלי, אגב, זה ממש הטריד, כי מה שהם הבינו מזה הוא שהילדה שלהם עומדת להפוך למלצרית".
עד שצפית ב"האנטומיה של גריי".
"הייתי אז בת 19. התחלתי לצפות בסדרה ומיד התחברתי לדמות של מרדית'. ממש ראיתי את עצמי בתוכה. אחד הדברים שאהבתי בה מאוד הוא שהיא מורכבת מאוד, שרוטה אפילו, כזו שדברים לא הולכים לה בקלות, ודווקא כמישהי שלא הולך לה בקלות ואפילו קשה לה נפשית לפעמים, היא מצליחה להתגבר ולעשות דברים מדהימים. בשלב מסוים בסדרה, מרדית כינתה את עצמה 'דארק אנד טוויסטד', ובאופן מסוים גם אני חוויתי את עצמי כך בגיל ההתבגרות.
"בנוסף, תמיד רציתי לעשות דברים משמעותיים עבור אחרים. הסיבה שהחלטתי להיות שחקנית הייתה משום שבגיל 16 ראיתי הצגה שמאוד השפיעה עליי. חשבתי שאם אהיה שחקנית, גם אני אוכל לגעת בלבבות של אנשים ולהשפיע עליהם. אבל אז ראיתי איך מרדית משנה חיים של אנשים כרופאה, וזו נראתה לי דרך משמעותית יותר. בסוף החודש אני מסיימת סטאז' בבית החולים ברזילי באשקלון ומתחילה התמחות בבית החולים תל־השומר בניתוחי לב. רציתי לגעת בלבבות, ויצא שממש אתקן אותם".
נקודות דמיון בין הסדרה למציאות: "גם בחיים האמיתיים עובדים קשה ומסביב לשעון. הסדרה די הכינה אותי לעובדה שרוב החיים מתנהלים בבית החולים. גם החברויות הן כמו שרואים בסדרה. בשנת הסטאז' יצרתי קשרים שאין לי ספק שילוו אותי לאורך חיי. יש משהו בלעבור יחד חוויות כל כך אינטנסיביות, שמייצר קשר מסוג אחר, והדרמות הרפואיות שרואים בסדרה, באמת מתרחשות בחיים".
פוסטן־קורן: "אחד הדברים שאהבתי במרדית שהיא מורכבת מאוד, שרוטה אפילו, כזו שדברים לא הולכים לה בקלות. היא כינתה את עצמה 'דארק אנד טוויסטד', ובאופן מסוים גם אני חוויתי את עצמי כך בגיל ההתבגרות"
הבדלים בין הסדרה למציאות: "ב'האנטומיה' קצת מתפזרים עם תחומי ההתמחות של הרופאים. יש אמנם מנתחת לב, מנתח טראומה וכירורגית כללית, אבל מדי פעם תראי במהלך הסדרה שהם עושים כל מיני ניתוחים שלא קשורים לתחום ההתמחות שלהם. דבר כזה לא קורה במציאות. מנתחת לב לא יכולה לשמש פתאום כמנתחת כבד.
הבדל נוסף: בסדרה כולם מנהלים רומנים ועושים סקס בחדר התורנים. זה לא מה שקורה במציאות, וברור גם שלא כולם כאלה יפים. יש ויש, כמו בחיים".
שורה תחתונה: "אין לנו רופאים במשפחה ואף פעם לא סבלתי ממחלה כרונית, כך שבילדותי מעולם לא הכרתי את תחום הרפואה מקרוב. אם לא הייתי רואה את 'האנטומיה', בכלל לא הייתי חושבת על המקצוע הזה. מרדית לגמרי שימשה עבורי מודל חיקוי. זו אגב אחת הסיבות שלפני ארבע שנים הקמתי עם בן זוגי את עמותת 'שוות', שמטרתה להפגיש נערות עם מודלים לחיקוי ולעורר בהן השראה וביטחון שהן יכולות להיות כל מה שירצו. הרי לא תמיד אפשר להסתמך רק על סדרות טלוויזיה".
ההשראה: מרורי מ"בנות גילמור"
אנטוניה ימין (33), כתבת חדשות אירופה של "כאן 11" בברלין, נשואה ואמא לתינוקת
5 צפייה בגלריה
אנטוניה ימין. עם רורי מ"בנות גילמור". "רורי הזכירה לי את עצמי"
(צילום: בועז ארד, יח"צ)
"נולדתי בגרמניה לאמא גרמנייה שעבדה בהייטק ולאבא ישראלי שעבד ביבוא ויצוא. כשהייתי בת שנה הגענו לארץ. כשהייתי ילדה היה לי חלום ילדות מאוד מביך להיות דוגמנית. בהמשך היה לי חלום להיות מבקרת בתי מלון. חשבתי שאוכל להיות מצוינת בזה, רק שלצערי עוד לא היה מקצוע כזה.
"בגיל 12, כשהתחלתי את חטיבת הביניים, עלתה הסדרה 'בנות גילמור' ומיד הזדהיתי עם רורי, בתה של לורליי. רורי הזכירה לי את עצמי בהרבה מובנים. בלימודים היו לה ציונים טובים מאוד והיא הייתה סוג של חננה, אבל מצד שני הייתה מאוד מגניבה והיו לה חיי חברה מעניינים. לאורך כל הסדרה רורי חלמה להיות עיתונאית. היא כתבה וערכה בעיתון בית הספר ובהמשך גם עבדה במערכת עיתון של ממש.
"לפני שצפיתי בסדרה בכלל לא חשבתי על מקצוע העיתונות, ורק בזכותה התוודעתי אליו. הבנתי שעיתונות זה קצת דומה ל'מבקרת מלונות': את מגיעה לאירועים שונים ומסקרת אותם, לעיתים את מגיעה למקומות שונים בעולם. יש גם עיתונאים מסוימים שזוכים להישלח למדינות אחרות, בדיוק כפי שאני עושה היום בתפקידי הנוכחי ככתבת חדשות אירופה של תאגיד כאן".
אז כבר בחטיבה היית סגורה על מקצוע העיתונות?
"זה היה הכיוון, אבל כנראה שלא הייתי סגורה על זה עד הסוף. בצבא לא ניסיתי להתקבל לגל"צ או ל'במחנה' ושֵירתי כמש"קית חינוך בחיל האוויר. במהלך השירות יצא לי לארגן אירוע לזכר יצחק רבין, ואיתן הבר ז"ל שהיה עיתונאי, בא להרצות. ההרצאה שלו הייתה מעניינת כל כך. חשבתי לעצמי 'איזה כיף לו שהוא היה קרוב לכל כך הרבה אנשים מעניינים'. אחרי כן יצא לי לשבת ולשוחח איתו והמפגש הזה חיזק בי סופית את ההחלטה להפוך לעיתונאית. זכרתי שרורי בסדרה למדה עיתונות באוניברסיטת 'ייל' ובהתחלה גם אני רציתי ללמוד שם. אבל ככל שבדקתי הבנתי שדווקא החוג לעיתונות באוניברסיטת קולומביה נחשב. הגשתי מועמדות והתקבלתי לקולומביה, אבל בסוף בחרתי ללמוד בארץ בבית ספר 'כותרת' של אוניברסיטת תל־אביב, כי הייתי מאוהבת בבן הזוג שלי ולא רציתי להיפרד ממנו. לפחות זה לא היה לחינם: בהמשך הוא הפך לבעלי".
ימין: "רורי הזכירה לי את עצמי בהרבה מובנים. בלימודים היו לה ציונים טובים מאוד והיא הייתה סוג של חננה, אבל מצד שני, הייתה מאוד מגניבה והיו לה חיי חברה מעניינים"
מה היה התפקיד הראשון שלך כעיתונאית?
"במקביל ללימודים באוניברסיטה הייתי כתבת קריירה באתר 'און לייף'. בסיום הלימודים עשיתי התמחות בעיתון בגרמניה. כשחזרתי לארץ התחלתי לעבוד בערוץ 10, בהתחלה כתחקירנית ובהמשך ככתבת. משם עברתי לעבוד בערוץ הציבורי הגרמני ZDF כעיתונאית שלהם בישראל. לפני חמש שנים הגיעה ההצעה מתאגיד כאן לתפקיד שלי היום - כתבת חדשות אירופה".
נקודות דמיון בין הסדרה למציאות: "בדומה למציאות שבה רורי התנהלה, עיתונות זו סביבה מאוד תחרותית, למרות שבאופן אישי אני מרגישה שאני בעיקר מתחרה עם עצמי. אם כתב של ערוץ 12 יביא סקופ מטורף שאני לא הבאתי, אתבאס קשות. כמו לרורי, גם לי היה קשה להיכנס לתחום ולהצליח בו, התחלתי מאוד בקטן. עשיתי את כל דרך החתחתים - התחלתי כתחקירנית ובהמשך ככתבת כללית שעושה כל מה שבא ליד, עד שבסוף הגעתי למה שרציתי".
הבדלים בין הסדרה למציאות: "רורי עבדה בפרינט, ורוב הקריירה שלי היא בטלוויזיה, אבל אני יכולה להשוות לסדרות אחרות שרואים בהן כתבי חדשות, ויש בהחלט הבדלים, בעיקר כשרואים את כתבי הטלוויזיה מסתובבים עם צוותי צילום שכוללים צלם, מקליט, תאורן, מאפרת, סטייליסט ומה לא. במציאות, לפחות בערוצים ישראליים, אנחנו עובדים עם צוות הרבה יותר מצומצם. בנוגע אליי אישית, ככתבת באירופה, זה בכלל 'מופע של אישה אחת'. אני מתחקרת, מפיקה ומצלמת כמעט את כל הכתבות שלי לגמרי לבד".
שורה תחתונה: "רורי גילמור לא רק חלמה להיות עיתונאית, אלא להגיע לטופ ולראיין את האנשים המעניינים ביותר בעולם. הסדרה הסתיימה בשלב שעוד לא היה ברור אם היא הצליחה להגשים את חלומה (כך גם במיני סדרה החדשה), אבל בזכותה זה הפך גם לחלום שלי, ואני יכולה להגיד שלשמחתי אני כן הצלחתי להגשים את החלום".
ההשראה: ראובן וגילה מ"בטיפול"
מרב שגיא (50) מאבן־יהודה, פסיכותרפיסטית, אמא לארבעה, בזוגיות פרק ב'
"כשהייתי קטנה רקדתי בלט שנים רבות, והחלום שלי היה בכלל להיות רקדנית, אבל בתיכון הבנתי שזה כבר לא יקרה. לאבא שלי הייתה חברה לייעוץ ארגוני, ואחרי הצבא החלטתי ללכת בעקבותיו. עשיתי תואר ראשון בחוג המשולב למדעי החברה והמשכתי לתואר שני בהתנהגות ארגונית. אחר כך עבדתי במשך שנים בחברות הייטק בתחום של משאבי אנוש וניהול הדרכה".
עד ש"בטיפול" הורידה לך את האסימון?
"בדיוק. לפני 14 שנים הייתי בהיריון עם הבת הרביעית שלי. לקראת סוף ההיריון כבר לא הצלחתי להירדם בלילות והתיישבתי מול הטלוויזיה. הסדרה 'בטיפול' עלתה שנתיים קודם לכן, אבל לא יצא לי לראות אותה בזמן אמת. ראיתי ששתי העונות שלה זמינות לצפייה ב־VOD, התחלתי לצפות, ופשוט נשאבתי אליה. הוקסמתי מאיך שאנשים שנמצאים בצומת דרכים מגיעים לטיפול, ופתאום אדם זר שבכלל לא מכיר אותם, מצליח לחדור לנבכי הנפש שלהם ולעזור להם לשוב לחוף מבטחים.
"אהבתי מאוד את שלוות הנפש של ראובן הפסיכולוג (בגילומו של אסי דיין ז"ל. י"מ), שיושב בביטחון מול המטופלים גם כשהם נסערים מאוד. אהבתי את החדות שלו ואת התובנות שלו. וגם אהבתי מאוד את הדמות שגילמה גילה אלמגור, כפסיכולוגית ומדריכה שלו.
"בחשיבה שלי מטפל תמיד היה סוג של קוסם, בעל תכונות לא אנושיות. הסדרה הראתה שגם מטפל הוא בן אדם שנקלע למשברים וזקוק לעזרה ולהנחיה. הייתי מוקסמת מהישירות של גילה, ובעיקר אהבתי שלמרות שהיא מבוגרת, המקצוע שלה רלוונטי מתמיד. חשבתי שיהיה נהדר לעסוק במקצוע שהוא גם מרתק וגם יש בו אינספור כיוונים להתפתח, ובניגוד לרוב המקצועות האחרים, את נחשבת מבוקשת יותר ככל שאת מתבגרת, כי יש לך יותר ניסיון".
שגיא: "התחלתי לצפות ונשאבתי לסדרה. הוקסמתי מאיך שאנשים שנמצאים בצומת דרכים מגיעים לטיפול, ופתאום אדם זר שבכלל לא מכיר אותם, מצליח לחדור לנבכי הנפש שלהם ולעזור להם לשוב לחוף מבטחים"
בטח לא היה פשוט לקבל החלטה כזו על הסבה מקצועית באמצע החיים.
"בהתחלה הייתה לי התלבטות כמובן. כבר הייתי אז בת 36 ואמא לארבעה. ידעתי שלימודי פסיכולוגיה דורשים מסלול מאוד ארוך. אבל בסופו של דבר הרגשתי שאני ממצה את עולם ההייטק והבנתי שלא חייבים בהכרח ללמוד את כל המסלול הארוך של הפסיכולוגיה כדי להיות מטפלת. עשיתי מסלול מקוצר: שלוש שנים של לימודי פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית בסמינר הקיבוצים ובנוסף למדתי את גישת EMDR לטיפול בטראומה. את ההתמחות עשיתי במחלקת בריאות הנפש בבית החולים לב השרון, והיום אני מטפלת בקליניקה פרטית בטראומות, חרדות ומשברי חיים".
נקודות דמיון בין הסדרה למציאות: "הסדרה לגמרי מייצגת תהליכים שקורים בטיפול פסיכולוגי. זו הייתה הפעם הראשונה בטלוויזיה הישראלית שעולם הטיפול נחשף בצורה כה עמוקה. למשל, מצבים שבהם אנשים מגיעים עם הרבה התנגדויות לטיפול ומעמידים את המטפל במבחן: בודקים אם הוא יילחם או יוותר עליהם ומשליכים עליו הרבה מההתנהגויות והדפוסים שלהם. וזה חלק חשוב מתהליך הריפוי שמתרחש בסופו של דבר בחדר הטיפולים".
הבדלים בין הסדרה למציאות: "הבדלים מהותיים. למשל, כשפסיכולוג נכנס לקשר רומנטי עם מטופלת זה כמובן מצב שאסור שיקרה במציאות. ראובן מייצג דמות של מטפל מאוד ישיר ובוטה, מה שיוצר המון מתח ועניין בסדרה, אבל בחיים הטיפול לרוב יותר מכיל ואמפתי".
שורה תחתונה: "לפני שצפיתי ב'בטיפול' היו לי כמה ניסיונות אישיים עם מטפלים שלא התחברתי אליהם, כך שלא חשבתי ללכת בכיוון הזה כלל. הסדרה פתחה לי צוהר לעולם מרתק של נפש האדם. ראיתי שתהליך טיפולי עשוי להיות משנה חיים ושמטפל יכול להיות אנושי, אמיץ ומשפיע. יש לי לא מעט מטופלים שסיימו אצלי תהליך, שבעקבותיו בחרו גם הם לשנות את המקצוע שלהם למקצוע טיפולי, כך שזו ממש סגירת מעגל מבחינתי".
ההשראה: "אלי מקביל"
עו"ד אווה דור (46), מיבנה, נשואה ואמא לשניים
5 צפייה בגלריה
עו"ד אווה דרור עם אלי מקביל. "ראיתי אשה שנהנית מהמקצוע שלה"
(צילום: אביגיל עוזי, יח"צ)
"נולדתי וגדלתי בוורשה שבפולין לשני הורים מורים. אחי הבכור פנה ללימודי רפואה. בנעוריי חשבתי ללכת בעקבותיו, ובתיכון נרשמתי למגמה ביולוגית. אבל עם סיום לימודיי בתיכון, פולין השתחררה מהשלטון הקומוניסטי, והכל התחיל להשתנות. ראיתי שאפיקים חדשים נפתחים, והתחלתי לחשוב פעמיים אם באמת מתאים לי להיות רופאה. אחי למד ועבד קשה, והרגשתי שזה פחות מתאים לי. בסופו של דבר החלטתי להירשם ללימודי משפטים, אבל לא במטרה להפוך לעורכת דין. בפולין לומדים חמש שנים משפטים, ובהמשך, אם רוצים לעבוד בעריכת דין, כלומר, להיות תובע או סנגור, צריכים לעבור מבחני קבלה וללמוד שלוש שנים וחצי נוספות. התואר במשפטים היה מבחינתי תואר כללי. ידעתי שהוא יוכל לאפשר לי למצוא עבודה בארגונים גדולים, כמו למשל בחברות ביטוח".
דור: "גדלתי בפולין ושם ראיתי רק עורכי דין גברים שעושים תפקיד רציני ומשעמם. ואז פתאום התוודעתי לעורכת דין אישה, שהיא גם מבריקה וגם נראה שהיא נהנית מאוד מהמקצוע שלה"
אבל אז "אלי מקביל" נכנסה לפריים?
"כן. הסדרה עלתה ב־1997, כשהייתי בת 22, בשנה הרביעית שלי לתואר. לפני המהפכה לא שודרו אצלנו דברים מערביים. אחת הסיבות שלא רציתי לעבוד בעריכת דין הייתה שבכל הסרטים שהוצגו אצלנו בנושא, היו רק עורכי דין גברים שעושים תפקיד רציני ומשעמם. ואז פתאום התוודעתי לעורכת דין אישה, שהיא גם חכמה, גם מבריקה וגם נראה שהיא נהנית מאוד מהמקצוע שלה. תמיד הייתי טיפוס שאוהב מאוד לדבר ולהתעמת, להוכיח לכולם את עמדתי. והמקצוע שבו את עומדת מול קבוצת אנשים וצריכה לשכנע אותם בטיעונייך, הרגיש מושלם עבורי.
"בנוסף, ראיתי בסדרה שהעבודה כעורכת דין היא מצד אחד קשה ורצינית, אבל מצד שני לא תובענית מדי, כזו שיכולה גם לאפשר לנהל חיים פרטיים, להשתטות, לצאת לדייטים. אז בסיום התואר המשכתי ללמוד שלוש שנים וחצי נוספות. בפולין עבדתי כעורכת דין שמתמחה בתחום המשפט התאגידי. לפני תשע שנים עליתי לישראל בעקבות בעלי, והיום אני מעניקה שירותים משפטיים בנושאי אזרחות והגירה ומשמשת כיועצת לחברות ולאנשים פרטיים שמעוניינים לבצע עסקאות בפולין".
נקודות דמיון בין הסדרה למציאות: "את נתקלת בהרבה תיקים מעניינים".
הבדלים בין הסדרה למציאות: "השוני הגדול הוא שבניגוד לסדרה, בחיים האמיתיים הדברים לא נפתרים כל כך מהר. ב'אלי מקביל' רואים אותה מקבלת יום אחד תיק, למחרת היא כבר מתנצחת בבית המשפט ויום אחרי זה היא זוכה. במציאות, הכרעות יכולות לקחת חודשים ארוכים ואפילו שנים. חוץ מזה, ידעתי מראש שבניגוד לסדרה אני לא ארקוד עם עמיתיי למשרד בשירותים".
שורה תחתונה: "לשמחתי, גם כשעליתי לישראל, ואחרי שעברתי מבחנים מסוימים, יכולתי להמשיך לעבוד במקצוע שלי, כך שלא רק שאני מאוד נהנית ממנו, הוא גם התגלה כמקצוע שיכול לשמש אותי במדינה חדשה. עד היום אני מודה על כך לאלי מקביל".
