לפני 12 שנה קיבלה המפיקה טליה קלינהנדלר (45) שיחת טלפון מסוכן האמנים אריק קנלר. הוא הזמין אותה לצפות במחזה ״סוף טוב״ של ענת גוב ז"ל, בבימויה של עדנה מזי"א בתיאטרון ״הקאמרי״. קנלר חשב שיש פה רעיון טוב לסרט קולנוע, ושהיא מוכרחה לבוא כדי להבין על מה מדובר. המחזה עוסק בשחקנית שמגלה כי היא חולה בסרטן סופני (בגרסה המקורית גילמה אותה ענת וקסמן), מגיעה למחלקה האונקולוגית ומבינה שהיא לא מעוניינת לעבור את הטיפולים הקשים.
״הייתי בהיריון בחודש שביעי והלכתי עם אמא שלי להצגה״, נזכרת קלינהנדלר, "כשהייתי בשירותים שמעתי שיחות בין נשים שורדות סרטן, שבאו לצפות במחזה בפעם השלישית והרביעית. זה ריגש אותי וגרם לי לחשוב שזה יכול להיות סיפור ששווה לספר בקולנוע. שבועיים אחר כך זכיתי לפגוש את ענת גוב. דיברנו קצת איך אפשר לעשות את זה. ענת הייתה בעניין ואמרה 'טוב, לכי תלדי קודם ואז נדבר'".
גוב נפטרה כשנה וחצי אחרי שעלתה ההצגה. החודש, כמעט 13 שנה אחרי מותה, יוצא בארץ הסרט ״סוף טוב״ בכיכובה של אנדי מקדואל. בארצות־הברית הוא יצא כבר בפברואר, ונקרא My Happy Ending. התסריטאית רונה תמיר כתבה אדפטציה מוצלחת למחזה, שרון מימון וטל גרניט ביימו. טליה רוט, גיבורת המחזה המקורי, הופכת כאן לג׳וליה רות׳ (מקדואל), כוכבת הוליוודית בת 58 שמאובחנת עם סרטן המעי. היא מגיעה לבית חולים באנגליה תחת מעטה חשאיות וננסי, המנהלת האישית שלה, שהיא גם אחותו של האקס שלה, מנהלת את המבצע החשאי ביד רמה. כמובן, תוך דקות הנשים במחלקה מזהות את הכוכבת תחת משקפי השמש והכובע ומזמינות אותה להצטרף לשיחות שהן עונג צרוף של תובנות על החיים.
שותפתה של קלינהנדלר בחברת ההפקות "פאי סרטים" היא אסנת הנדלסמן־קרן (45), שדווקא לא צפתה בהצגה בזמן אמת. ״בכוונה לא הלכתי, כדי שלא יהיה לי קשה להתנתק מההצגה. כבר חשבתי על הסרט העתידי", היא אומרת. "אבל כשקראתי את המחזה הרגשתי שיש פה משהו חזק שכל אישה יכולה להתחבר אליו. זה בעיקר סיפור אוניברסלי. כל הסרטים שלנו תמיד היו עם מבט החוצה, אבל בסרט הזה היה משהו שכמעט רצה לצאת מהארץ״.
למה זה התמהמה שנים?
״היו כל מיני עיכובים. התחלנו לגלגל את זה בראש, ואז ענת גוב נפטרה. הרגשנו שצריך לחכות רגע לפני שאנחנו חוזרות לעסקים כרגיל. אחר כך כל שלב דרש את הזמן שלו. בהתחלה חיפשנו תסריטאיות אמריקאיות. בסוף מצאנו את רונה, שכותבת באנגלית והבינה את ההומור ואת המחזה בצורה שמישהו לא ישראלי לא יכול היה להבין, והפכה אותו לבינלאומי עם התוספת של ננסי, המנהלת האישית, למשל. זו דמות שלא מופיעה במחזה. בהתחלה חשבתי על במאים מהעולם, עד שהחלטנו ששרון וטל שעשינו איתם את הסרט 'מיתה טובה' (שיצא ב־2014, בכיכובו של זאב רווח, אמ"ר) הם המתאימים לזה. אחר כך חיפשנו שחקניות, וכל מי שניסה לגייס שחקנית בחו״ל יודע שלוקח זמן עד שמוצאים את השחקנית הנכונה ועד שמגיעים אליה. אם לא מוותרים, בסוף הדברים קורים כמו שהם צריכים לקרות".
זן נדיר ומוזר
הדברים קרו בין היתר בזכות טמירה ירדני (75), שהחליטה להשקיע כסף ולהצטרף לפרויקטים הבינלאומיים של ״פאי סרטים״. ירדני, מפיקת־על ובעלת ״טדי הפקות״, מציינת 50 שנה לחברה שהקימה ב־1973 עם בעלה, דודו ז"ל. היא מוכרת כמי שהביאה אל הטלוויזיה הישראלית את ״קומדי סטור״, ״השיר שלנו״, ״כוכב נולד״, "השמינייה" ועוד ועוד. בשנת 2005 אובחנה עם סרטן שד, עברה כימותרפיה והחלימה. ״הייתי חברה של ענת גוב״, היא מספרת. ״זה סיפור היכרות משונה. היא הייתה מעריצה של 'השיר שלנו' ואמרה לי, ׳אני רוצה לעשות משהו כזה, אבל לנוער׳, ועשינו המון פגישות בבית קפה. ישבנו וחשבנו. היא ידעה שאני נשאית של BRCA, שאני בקבוצת סיכון לחלות בסרטן שד ושאני מקפידה על בדיקות, כי למה לי למות? כדאי לבדוק ולטפל בזמן. וכך היה - חליתי, טיפלתי והכול טוב. ענת אמרה לי, ׳לאמא שלי היה סרטן מעי, אבל אני לא אבדוק את זה, זה לא מעניין אותי׳.
"ואז יום אחד היא לקחה אותי לבית הקפה שלה ברמת־השרון ואמרה לי, ׳אז כן, חליתי׳. התחשק לי להרביץ לה. כל כך ידענו שזה יהיה, כמו שאני חליתי. ההורים שלנו נשאים ו'נדבקנו', מה שנקרא. היא אמרה, ׳אל תצטערי כל כך, אני עשיתי את שלי׳, אמרתי לה, ׳אבל יש לך עוד כל כך הרבה זמן לעשות׳. כשהיא התחילה פרוצדורות רפואיות, היא קבעה איתי פגישה ואמרה: ׳אני רוצה שגידי יטייל בעולם, את רוצה את הצוואה שלי? הנה: תעשי תוכנית עם גידי ואהרוני׳. ובאמת עשינו ב'טדי' תוכנית כזו".
איך הצטרפת ל״סוף טוב״?
"לאורך השנים היו לי פגישות עם משה אדרי ואחרים על כל מיני פרויקטים מסחריים בקולנוע ואמרתי, ׳דברים כאלה, כמו 'סברי מרנן', אני כבר יכולה לעשות בטלוויזיה'. לא היה משהו שהדליק אותי. אבל הסרט הזה, 'סוף טוב', הדליק אותי. אסנת וטליה הן זן נדיר ומוזר של מפיקות קולנוע, הן כל כך מצאו חן בעיניי כנשים חולמות ועושות סרטים. זכיתי. אני מכירה את התעשייה, והן לא דומות לשום דבר. לעשות סרטים בארץ, כך למדתי מהן - אף פעם אין לזה תקציב. אבל ראיתי שתמיד מתוך ה׳אין׳ הן יוצרות ׳יש׳ ויוצא תמיד סרט איכותי. יש להן טביעת אצבע. נפגשנו ואמרתי, ׳אוקיי, בצורה מוגבלת אני אצטרף אליכן ברמת הפרויקטים ואשקיע׳. בחיים שלי לא השקעתי בסרט לפני כן. איזה כיף לי שאני אוכל להצטרף לילדות האלה ואלמד לי קצת על קולנוע ואיך זה עובד".
אני רוצה להציע את הסיבה שבגללה את רוצה לעשות קולנוע: קולנוע נלחם בזמניות ובשבריריות של החיים. ייתכן שהבנת אחרי שחלית, שכדי להשאיר שריטה בעולם את צריכה לעשות סרטים חשובים?
"(צוחקת) לא חשבתי כל כך גדול. מה שאת אומרת זה יפה, זה מסר חזק על מה זה קולנוע, אבל אני לא חשבתי על נצחיותי בעולם. אני בכלל לא חושבת על נצחיות. אני כאן ועכשיו במובהק. אבל כן, בקולנוע יש משהו מיוחד".
5 צפייה בגלריה
טליה ואוסנת. "כמפיקה שאם מישהו אומר לך 'לא', את תמצאי דרך להגיע ל׳כן׳
(צילום: טל שחר)
ילדים בצילומים
הנדלסמן־קרן, נשואה ואם לשניים (17, 14), תושבת תל־אביב, נולדה בהרצליה וגדלה חלק מנעוריה בבריסל, בלגיה, במסגרת שליחות של אביה (״אני דוברת צרפתית וספרדית וזה עוזר לנו היום״). היא בעלת תואר בקולנוע מאוניברסיטת תל־אביב, וכבר בשנה האחרונה ללימודים החלה לעבוד בחברת ההפצה ״סרטי שפירא״.
קלינהנדלר, נשואה ואם לשלושה (14, 11, 6), גדלה בירושלים וגרה בתל־אביב. היא הייתה מפיקת קולנוע עצמאית, גם היא בוגרת החוג לקולנוע בתל־אביב. היא הפיקה בין היתר את ״עג׳מי״ ואת "העולם מצחיק״ וגם סרטי תעודה. הן הכירו בזכות חברה משותפת, מפיקת הקולנוע מאיה אמסלם, וב־2010 אכלו יחד צהריים, גילו שיש ביניהן כימיה והקימו את חברת ההפקות ״פאי סרטים״. ״פאי״ עומדת מאחורי לא מעט סרטים בעשור האחרון; "בית לחם" (שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ב־2013), ״המילים הטובות״, הלהיט ״ישמח חתני״ ועוד. סרטים בהפקתן הוצגו בפסטיבלים הנחשבים בעולם - קאן, טורונטו, ברלין וונציה.
אסנת: "היה ברור שהדמות הראשית צריכה להיות כוכבת הוליוודית. כמה כוכבות כאלה יש?"
הפריצה שלהן לקולנוע הבינלאומי החלה עם העיבוד האמריקאי לסרט ״הגננת״ של נדב לפיד - ב־2018, ארבע שנים אחרי שיצאה הגרסה העברית, יצאה גם גרסה באנגלית בכיכובה של מגי ג'ילנהול. "את 'סוף טוב' התחלנו במקביל ל'הגננת', מגלה קלינהנדלר, "לא ידענו מה עומד לצאת קודם, אבל זו כן הייתה החלטה עקרונית להתחיל לעשות סרטים באנגלית".
אין הרבה מפיקים ומפיקות ישראלים שעושים את זה.
"זו עבודה קשה ותמיד זה לוקח יותר זמן ממה שחושבים. יש לנו תחושה שאין גבול למה שאפשר לעשות גם בעולם. זה המקום שבו הרגשתי שיש לי ערך מוסף כמפיקה בארץ, הפן הבינלאומי. גם לפני שאסנת הצטרפה אליי ופתחתי בגיל 25 משרד לבד, עשיתי שותפויות עם מפיקים אחרים בארץ, ותמיד לקחתי על עצמי את הצד הבינלאומי. למשל, כשעשיתי את 'עג׳מי' עם מוש דנון. אני בעצמי הייתי צריכה ללמוד איך עושים קופרודוקציה והתחלתי להסתובב בפסטיבלים ולפגוש אנשים בעולם. הבינלאומיות תמיד הייתה הכיוון שלי ועם השנים זה התמקצע".
טליה: ״אנדי מזוהה עם השיער שלה, שגם היום, כשהוא אפור, היא יפה שאין לתאר. כשאת חושבת שהיא תאבד אותו, זה משמעותי"
איך נוצר הקשר עם מגי ג׳ילנהול?
"רצינו לעשות רימייק באנגלית ל'הגננת', חיפשנו יוצרים אמריקאים והגעתי לבמאית האמריקאית שרה קולאנג׳לו. דרכה פגשנו את מגי, ששיחקה בתפקיד הראשי. לבסוף היא הצטרפה גם כמפיקה, ונוצרה חברות אמיתית וחזקה בינינו. שאלנו אותה אם היא רוצה לביים סרט, והתגלגלנו לתוך 'הבת האפלה', ויחד רכשנו זכויות והפקנו יחד איתה".
״הבת האפלה״, עיבוד לרומן מאת אלנה פרנטה בכיכובה של זוכת האוסקר אוליביה קולמן (״הכתר״), יצא ב־2021 והיה מועמד לשלושה אוסקרים (תסריט, שחקנית ושחקנית משנה). ב״אינדיפנדנט ספיריט״, טקס פרסי הסרטים העצמאיים בקליפורניה, הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, בפרס הבימוי ובפרס התסריט. בטקס הודו הזוכות לילדיהן, ״שמקבלים את האימהות הפגומה שלנו מדי יום ולבעלים שלנו שתומכים בנו״.
בלי תמיכה מסביב אפשר לעשות קולנוע?
אסנת: "הייתה לי זכות גדולה לגדול עם הורים שאמרו לי שכל מה שאני רוצה לעשות - פשוט אעשה, ואז לחיות עם בעל שכשאני מספרת לו שיש לנו איזה רעיון לסרט, הוא אומר, 'איזה יופי, ומה אתן עושות עם זה?' ועם זאת, כשאנחנו לא בצילומים אני הכי נוכחת בבית ועובדת כנהגת מונית לילדים. הדבר היחידי שניסיתי הוא לא להתנצל כשהייתי על סט וקרה משהו בבית. היום טליה ואני מודעות למקום ולאחריות שלנו כנשים מול נשים אחרות, ובאג׳נדה שלי אנחנו שם ליוצרות צעירות ישראליות כשצריך לעזור ולתת עצה. הייתה במאית שהתקשרה אלינו כשהיינו עם הפנים לצאת לצילומים, ואמרה, 'תשמעו, אני לא יודעת איך לספר לכן, אני בהיריון'. אמרנו 'מדהים' וטליה אמרה, 'גם אני בהיריון', וככה דחינו את הצילומים. והייתה לנו מלהקת שילדה ואמרנו לה, 'מעולה, תביאי אותו איתך' ואז בכל ישיבות הליהוק היה איזה תינוק שהסתובב בין הידיים של כולנו. באותה מידה, גם אצל גברים שרוצים זמן עם הילדים, זה אותו הדבר".
טליה: "לא בדיוק, כי יש פה אספקט פיזי, שהופך את ההחלטה מתי ללדת לקשה יותר לבמאיות שצריכות למצוא את הרגע הזה בתוך החיים להיכנס להיריון. אם הן רוצות, לא כל אחת צריכה. כמפיקה היה לי יותר חופש בחירה, כי אני לא צריכה להיות 24 שעות על הסט".
אסנת: "כשצילמנו את 'הבת האפלה' בתחילת הקורונה, הילדים באו איתנו לאי ביוון והיו בבידוד בבית על החוף. ב'סוף טוב' היינו בצוות ארבעה הורים שרחוקים מהילדים לא מעט חודשים, וזה היה קשה. החוויה הזו לא הייתה שונה בין שרון, הבמאי, שהוא גבר ובין טל, הבמאית".
טליה: "לי יש שלושה ילדים ועשיתי אותם בזמן שעשיתי סרטים. המחיר הוא שמעולם לא לקחתי יותר משבוע חופש כשילדתי, אפילו פחות. כשהייתי באוטו בדרך ללדת את הבת שלי התכתבתי עם עורכת הדין שלי בלונדון. היא כתבה לי מייל: 'לכי תלדי, אני מנתקת אותך מהמייל. תפסיקי להתכתב איתי כשאת בדרך לבית החולים'".
אסנת: "והיא דיברה איתי גם מחדר הלידה אחרי הלידה, אוקיי? זה ברמה הזו".
טליה: "כשיצא 'הבת האפלה', עיתונאית בריטית שאלה אותנו בריאיון עם מגי ג׳ילנהול איך אנחנו מצליחות להסתדר, ושלושתנו אמרנו, 'אנחנו בקושי מצליחות'. זה אף פעם לא קל".
ליהוק קל
״סוף טוב״ הוא חלק ממגמה שתופסת תאוצה - להציב בתפקידים ראשיים נשים בוגרות. זה קורה כי יש יותר שחקניות שמפיקות את הפרויקטים שלהן בעצמן, כמו ניקול קידמן וריס ווית׳רספון. כבר לא צריך לחכות למפיק אמריקאי חזק שירים לך את הקריירה. "זו מגמה שצריכה לגדול", אומרת הנדלסמן־קרן. "יש היום הרבה שחקניות שהן סטורי־טלריות ורוצות להשפיע על מהלכים בתעשייה, והן אומרות, אם אין בנמצא סיפור שאני רוצה לספר, אני אצור אותו, ומה טוב יותר מזה שיהיו עוד נשים על המסך ועוד סיפורים?"
טמירה: "המגמה הזו קיימת גם בארץ, כולל אצל סטנדאפיסטיות. זה לא היה קיים כשהתחלתי".
כדי להפוך את המחזה המפורסם לתסריט גייסו המפיקות, כאמור, את רונה תמיר, שצללה לתחקיר וערכה שיחות עם רופאים, פסיכולוג וסוציולוג. ״גילינו שהשיער הוא אישיו אצל נשים״, אומרת הנדלסמן־קרן. ״היה ברור שהדמות הראשית צריכה להיות כוכבת הוליוודית במלוא מובן המילה, כמו ג׳וליה רוברטס או אנדי מקדואל. כמה כוכבות כאלה יש?"
טליה: ״כל הזמן חשבתי שמישהי כמו אנדי, שמזוהה עם השיער שלה - שגם היום, כשהוא אפור, היא יפה שאין לתאר - יכולה להתאים. כשאת חושבת שהיא תאבד אותו, יש בזה משהו משמעותי, יש לזה עוד משקל".
זה סרט על כוכבת בת 50 פלוס שמחפשת את מקומה בתעשייה שמקדשת נעורים.
"היא מובילה איזושהי תנועה של להגיד, 'אני בגיל שאני, וזה יפה'. וזו רק ההתחלה של התהליך הזה, שבו נשים ידברו על הגיל שלהן. אנדי הבינה את התפקיד יותר ממה שאנחנו הבנו אותו".
אסנת: "בשיחות המוקדמות שלנו וגם בצילומים, אנדי הביאה המון דברים שרק מישהי כמוה, מהמקום של הכוכבת, יכולה להגיד. היה לה משפט יפה. היא אמרה שבמפגש עם אנשים, תמיד היא שואלת אם רוצים להכיר אותה או את אנדי מקדואל השחקנית. ומה הם רוצים שהיא תיתן להם, את הכוכבת או את עצמה? את זה היא הביאה לתוך הסצנות. צילמנו בסיטואציה לא פשוטה ולא בתנאים של כוכבת הוליוודית, והיא פשוט הביאה את כל כולה".
כמה קשה היה ללהק אותה?
"קל יותר מהמצופה. היה משהו בתסריט שהיא התחברה אליו. כשאנחנו גדלנו היא הייתה הכוכבת הכי גדולה בעולם. היו שנים שהיא קצת נעלמה ולא עשתה סרטים גדולים, ועכשיו היא חזרה בגדול ולא רק אצלנו, אלא גם בסדרות המדהימות שהיא עושה (The Way Home, ״עוזרת בית") וקמפיין ללוריאל, עם כל הלוק של השיער שלה עכשיו. כשראיתי אותה בגיל 12 לא דמיינתי שאני אהיה פעם באותו החדר איתה״.
טליה: "מעבר לאנדי היה לנו קאסט מדהים, כולל מרים מרגוליס (בת 82), שעבדה כמו אחרון הצעירים וקרעה אותנו מצחוק בין הסצנות.
"בהקראה הראשונה, כשכולן קראו את התסריט סביב שולחן עם הבמאי והבמאית, רונה ואני ישבנו מאחור, והיה רגע באחד ה׳פינג־פונגים׳ של סאלי פיליפס ומרים סביב השולחן, שהסתכלתי על רונה והיא עליי ופשוט התמוגגנו. היינו יכולים לצלם את זה כבר בהקראה וזהו".
הצילומים התקיימו באוניברסיטה בוויילס בעיצומה של מגפת הקורונה, ״השחקניות נהיו קצת משפחה, טיפלו אחת בשנייה ודאגו למרים כל הזמן״, מחייכת קלינהנדלר. ״הן וידאו שהיא אף פעם לא תאכל לבד ויצרו משפחתיות ביניהן שעזרה מאוד, כי היינו מבודדים במקום קטן מאוד. כולן ידעו על ענת והסיפור היה חשוב להן".
טמירה: "בתור צופה מהצד נסעתי לוויילס בתוך הקורונה, שזה דבר שלא ייאמן בכלל. ראיתי אותן מגיעות כל בוקר, משחקות, ומילה לא שומעים מהן. ישבתי עם אוזניות וחשבתי, אין לתאר, אף אחת לא קיטרה. בתוך עמי אני יושבת ואני מכירה את כולם - שחקנים וזמרים - וואללה, תהיתי אם הייתי מצליחה להחזיק צוות שחקנים ישראלי בצורה כזו".
5 צפייה בגלריה
כבר לא צריך לחכות למפיק אמריקאי חזק שירים לך את הקריירה. מתוך הסרט "סוף טוב".
(מתוך הסרט "סוף טוב)
טליה: "בקורונה ראינו את ההבדל בינינו ובין מפיקים בעולם. בארץ הבינו את הקורונה מהר יחסית לשאר העולם והפעילו יצירתיות. לשתינו הייתה הבנה שצריך לנהוג באחריות ובבטיחות, אבל שאנחנו לא עוצרות ושאפשר למצוא פתרונות ולצלם. לא נבהלנו. את לומדת כמפיקה שאם מישהו אומר לך 'לא', את תמצאי דרך להגיע ל׳כן׳״.
הדמות הראשית, ג׳וליה רות׳ (מקדואל) אומרת בסרט שסרטן משנה לך את סדר העדיפויות.
טמירה: "אני היחידה שעברה את זה, אז כן, סרטן משנה את החשיבה ואת סדר העדיפויות. את פשוט חוטפת את הכאפה ומהרגע הזה את מבינה שרוב הדברים הם לא חשובים ושהמהות חשובה. היום אני חושבת שסרטן זה נהדר. אם את יוצאת ממנו בריאה ושלמה, זה חתיכת אקספירימנט לחיים".
אסנת: "כולנו, לצערנו, מכירים אנשים שחלו או שנפטרו. סרטן הוא המחלה הכי נוכחת היום. תוך כדי העבודה על התסריט חברה טובה שלי, עידית שץ ז״ל, שהייתה גם זו שעיצבה לנו את הפוסטרים לסרטים, סיפרה לי שהיא חולה. לצערי היא לא זכתה לראות את הסרט. היו עוד כמה אנשים שהיינו שמחות שיראו אותו, ולא זכו".
ובתוך כל זה, זה סרט עם הרבה הומור.
אסנת: "בעיניי זו הסיבה שקולנוע הוא אחת החוויות הכי מדהימות שיש. מלא אנשים יושבים באולם חשוך וצוחקים או מזילים דמעה ביחד. איזו עוד חוויה קולקטיבית כזו יש לנו בעולם?"
כוכבת הסרט לא מאמינה בניסים. חברותיה כן. אתן מאמינות בניסים?
"ג׳וליה מאמינה בכוחה לשנות את המציאות יותר מאשר משהו חיצוני כמו טיפול. התובנה הכי גדולה שלה היא לא לבזבז זמן לנסות להיות מישהי אחרת, וזה מה שגם אני מנסה. כולנו משקיעות כל כך הרבה אנרגיה באיך רואים אותנו מבחוץ, ובעצם הדבר האמיתי הוא להיות נאמנה למה שאת רוצה. זה הכי קשה בעולם כשיש סביבך המון רעש".
יהיו פרויקטים בינלאומיים נוספים בקרוב?
טליה: ״יהיה עוד סרט עם מגי. ואנחנו מקוות לעבוד שוב עם אנדי. המטרה שלנו היא לעשות גם סרטים בינלאומיים וגם ישראליים".
אסנת: ״גם 'סוף טוב', שהוא קופרודוקציה בריטית, הוא ישראלי מאוד בהוויה שלו".
טליה: "וזה הקול של ענת, שהייתה כמובן הכי ישראלית שיש".
