המונולוג של עינת גז, מייסדת שותפה של היוניקורן "פאפאיה גלובל"
נקודות ציון בקריירה
בעשור פלוס האחרון הקימה שתי חברות שירותים, "רילוקיישן סורס" ו"אקספרט סורס", המתמחות בנושאי העסקת עובדים גלובליים ורילוקיישן. היא שותפה להקמת "פאפאיה גלובל" - סטארט־אפ המפתח מערכת לניהול עובדים ושכר ב־140 מדינות בעולם.
בת 40, אמא לשלושה.
"בגיל שש נסעתי לבדי באוטובוס לקנות בגדים"
"בגיל ארבע המציאות הפגישה אותי עם המשפט "אם אין אני לי מי לי". אמא שלי הפכה בן רגע מהאמא שהייתה הביטחון והמציאות הבלתי מעורערת שלי, לחולה שהקשר שלה למציאות כמעט אפסי. בעקבות סדרה של שטפי דם במוח היא מצאה את עצמה באמצע שנות ה־30 לחייה משותקת ומחוסרת יכולות בסיסיות, כמעט במצב צמח, וכך העבירה את 18 השנים הבאות עד שנפטרה.
בתוך המציאות החדשה הזו שלנו כילדים קטנים, כשכולם היו עסוקים בה ובטרגדיה שלה ובבתי חולים, היה רגע שהבנתי שעליי לדאוג לעצמי, לדברים הבסיסיים שילדה רוצה שיהיו לה ואין כרגע ממי לבקש אותם. ביקשתי מאבא שלי שישאיר לי כסף מזומן לקניית בגדים ונסעתי לבדי באוטובוס לנתניה. הייתי בת חמש או שש - הרגע העצמאי האמיתי הראשון בחיי, כזה שמרכז פחד, התרגשות ורצון להצליח במשימה.
בגיל 16 ניהלתי את מאבק הצדק הראשון שלי. היינו חבורה של ילדות שמלצרה בבית קפה חדש בעיר, חלק מרשת מוכרת. ההבטחה לטיפים משמעותיים התפוגגה אחרי חודש בשל כמות המלצרים הגדולה בכל משמרת, ולא הגענו אפילו לשכר מינימום סביר. עזבנו אחרי חודש, אך לא הייתי מוכנה לעבור על הניצול הזה בשתיקה, ובעזרת נציג ההסתדרות כתבתי מכתב לבעלים של הרשת, עם דרישה לפיצוי ולתשלום על שעות העבודה שהשקענו. כמה ימים אחר כך זומנתי בטלפון לפגישה איתו בתל־אביב. נסעתי לבדי לפגישה, בטוחה בעמדתי ובצדקתי.
למביט מהצד מן הסתם זו נראתה פגישה סוריאליסטית. נערה צנומה בת 16 אל מול גבר ענק ומאיים, עצבני, שלא מבין בכלל איך מישהו מעז לאיים עליו. בסופו של דבר הוא נתן לי את הסכום המלא שדרשתי, ובמזומן. כל הדרך הביתה באוטובוס החזקתי את המעטפה חזק־חזק, כי מעולם לא היה ברשותי סכום כזה. ניצחון נאיבי ומתוק מאין כמותו.
אחרי הצבא הצטרפתי לחברת אחזקות שהתמחתה בפרויקטים רחבי היקף באפריקה. זו הייתה תקופה מאתגרת, מלאה בחדוות עשייה, ובשיאה נכללתי בצוות הקמה של חברה סלולרית בגינאה, מדינה שלעולם לא הייתי חושבת להגיע אליה. התקופה הזו שבה יצרנו מציאות יש מאין, עם הרבה תעוזה ישראלית ויצירתיות לצד תקציבים נמוכים בהרבה מהנדרש, הייתה בעיניי קרש הקפיצה הכי גדול לעולם היזמות שהגיע אחריו. היא הראתה לי שהכל אפשרי, בכל מדינה, שפה ותרבות.
בגיל 28 הקמתי את החברה הראשונה שלי, "רילוקיישן סורס". אחרי שבע שנות קריירה באפריקה בער בי הרצון להקים "משהו משלי". אמרתי לעצמי שאם זה לא קורה עכשיו, רגע לפני גיל 30, אולי זה כבר לא יקרה, ופחדתי לאבד את החלום לטובת עבודה מסודרת, משכנתה וילדים.
"משקיע ביקש להשקיע קרוב למיליון דולר, אבל בתמורה רצה 50% מהאחזקות, זכות וטו ועוד. סירוב להשקעה אדירה בשלב כזה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי"
התזמון היה הכי גרוע שיכול להיות, ערב המשבר הכלכלי של 2009-2008, בעודי במערכת יחסים שידעתי שלא יכולה להימשך. הרגשתי אבודה בעולם. הקמתי את הפעילות לבד, בתוך דירה נטולת רהיטים ששכרתי אחרי הפרידה ושלא מצאתי זמן לרהט. הצבתי לעצמי יעד - להרוויח 15,000 שקל בתוך שלושה חודשים כדי שאוכל להמשיך לכלכל את עצמי. זה דרש ממני מחויבות טוטלית לחברה שהקמתי - עבדתי 24/7, גם כשישנתי הראש לא נח, ולעתים תכופות מצאתי את עצמי מתעוררת עם רעיון שחייב להיכתב ולהתממש.
עם השנים החברה גדלה וצמחה. כשהרגשתי צמא לאתגר חדש, מיניתי לה מנכ"ל ומצאתי את עצמי מקימה פעילות חדשה בסין, "אקספרט סורס".
המסלול על קו אסיה היה מרתק. שוב מפגש עם תרבויות שונות כל כך, אבל לצד הבנה ברורה שאנשים הם אנשים, ותמיד אפשר למצוא מכנה משותף. בניגוד ל"רילוקיישן סורס", שבה כבר ניהלתי כ־20 עובדים ועשרות לקוחות, את החברה החדשה באסיה הקמתי לבד. בער בי הרצון לחזור לעשייה עצמאית, ללא ניהול עובדים ודברים שוטפים אחרים. נהניתי מהנדודים בין המדינות השונות, מפגישות עם שותפים עסקיים פוטנציאליים והקמה מחדש של פעילות, שתמיד מציתה בי את היצירתיות ומאפשרת לחלום ולהגשים.
שנתיים לאחר מכן הרגשתי מוכנה לאתגר גדול ומשמעותי. הפעם לא רציתי להתעסק במתן שירות אלא לייצר טכנולוגיה שתדע לשרת המון לקוחות בו זמנית ותגדל בצורה ניכרת. מתוך המחשבות האלה נולדה "פאפאיה גלובל". מפגישה לפגישה עם אנשים רלוונטיים התעצבו המחשבות שלי על הערך והמוצר. מצאתי את השותפים המתאימים, והרגשתי שאנחנו בדרך לבנות את הדבר הגדול הבא.
כמו כל סטארט־אפ, המשימה המהותית הראשונה היא למצוא משקיעים שיתמכו בך בדרך להגשמת החלום. קיימנו בטח מאה פגישות לפחות. ב־95% מהן התגובה הייתה שהבעיה לא מספיק גדולה, שאנחנו לא פותרים צורך אמיתי, שאיננו צוות חזק מספיק וכו'. מכל פגישה יצאתי עם צביטה בלב אך נחושה יותר להצליח.
"לפני שנה ילדתי את ילדי השלישי. בחישוב פשוט, חצי מהזמן שהחברה קיימת הייתי בהיריון. גייסנו יותר מ־190 מיליון דולר, והחברה משלשת את הכנסותיה בכל שנה"
במהלך מסע הגיוס נפגשנו עם משקיע שביקש להשקיע קרוב למיליון דולר, אבל בתמורה רצה 50% מהאחזקות, זכות וטו ועוד. ידעתי שאם ניענה לו בשלב הזה, לא נצליח להמשיך הלאה במסע. סירוב להשקעה אדירה בשלב כזה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי, אבל גם מה שבסופו של דבר תרם להצלחה. חייבים להיות נאמנים לדרך ולמטרה כדי להצליח.
כחצי שנה אחרי שיצאנו לדרך הצלחנו להשלים את סיבוב הגיוס הראשון, שהורכב מהרבה משקיעים קטנים (אנג'לים). חודשיים אחרי כן גיליתי שאני בהיריון ראשון. השמחה לוותה בהמון חרדה - איך אני יכולה להרשות לעצמי היריון עכשיו? מה יהיה עם החברה והשותפים שלי והמשקיעים? הרגשתי צורך להתנצל על כך. לעולם לא אשכח את השיחה עם אחד המשקיעים. כשסיפרתי לו בחצי התנצלות שאני בהיריון, הוא שאל אם יוכל להשקיע עוד בחברה. חשבתי שהוא לא הבין אותי, אבל הוא הבין מצוין. התחוור לי שהכי חשוב זה אנשים שרואים לטווח רחוק ולא חוששים מההווה.
״פאפאיה״ הוקמה לפני חמש שנים. היא כבר גייסה יותר מ־190 מיליון דולר, הפכה לחברת יוניקורן, ויש בה יותר מ־250 עובדים. אני מקווה שהצמיחה הזו תמשיך.
לפני כשנה ילדתי את ילדי השלישי. בחישוב פשוט, חצי מהזמן שהחברה קיימת הייתי בהיריון. גייסנו יותר־190 מיליון דולר, והחברה משלשת את הכנסותיה בכל שנה. הדרך מלאה בימים של 20 שעות עבודה, לחץ להספיק הכל ובו זמנית להיות שם עם הילדים, ומעט שעות שינה. יזמות זו מחויבות. טוטליות רגשית ששואבת ונותנת וממכרת, הן להצלחות והן לקשיים".
המונולוג של תמר איש־שלום, מגישת מהדורת חדשות 13
נקודות ציון בקריירה
החלה את דרכה בגלי צה״ל ככתבת משטרה, ככתבת בכנסת, עורכת יומן הבוקר בתחנה, ועורכת ומגישה של ״24 היום שהיה״.
בהמשך הצטרפה לחדשות 10 והגישה את תוכנית הבוקר. אז עברה לחו"ל ושימשה כתבת חדשות 2 באירופה. עם שובה לארץ התמקדה בכתבות מגזין לחדשות 2 והגישה את תוכנית הלילה ברשת. משנת 2011 היא מגישה את מהדורת החדשות של ערוץ 13 (לשעבר 10).
נשואה לנדב ואמא לזהר, הלל ונעמי.
בגיהינום שמור מקום מיוחד לנשים שלא עוזרות לנשים אחרות
"המשפט הזה, שטבעה שרת החוץ לשעבר של ארצות־הברית, מדליין אולברייט, מלווה אותי לאורך שנותיי בתקשורת כתזכורת למשימה המשותפת שלנו כנשים.
תמיד חשוב לחנוך כתבים ומבזקנים חדשים, גברים כנשים, ולסייע להם, אך לעתים קרובות נדרש חיזוק מיוחד כשמדובר בנשים שנכנסות למערכות גדולות ותובעניות. אני זוכרת את עצמי בתחילת הדרך כנערה בגל״צ ואחר כך כבחורה צעירה בחדשות 10. לא משנה כמה ביטחון פנימי היה לי ביכולות שלי, שרר פער עצום בין אותה ידיעה פנימית לחוסר הביטחון העצמי בהתנהלות מול העולם - הקולגות המבוגרים יותר והמנהלים.
בתחילת שנות האלפיים הייתה קליקת כתבי הכנסת קשוחה למדי. כשחבר כנסת חשוב יצא מוועדת כנסת שהתקיימה באותו יום, הכתבים התגודדו סביבו למסיבת עיתונאים מאולתרת, וכבחורה קטנה היה קשה לפעמים ״לחדור״ למעגל. לעולם לא אשכח את היום שבו אילה חסון, ברגע כזה, קראה לכל הכתבים לקחת צעד אחורה ולתת מקום לכתבת גל"צ הקטנטנה, שלא מצליחה לקרב את המיקרופון שלה לח״כ התורן. הצטלבות המבטים שלנו לא הותירה מקום לספק. זו לא הייתה עזרה מקרית אלא מחווה של עיתונאית מבוססת, שצברה קילומטרז', לעיתונאית צעירה בתחילת דרכה.
"לא אשכח את היום שבו אילה חסון קראה לכתבים לקחת צעד אחורה ולתת מקום לכתבת גל"צ הקטנטנה, שלא מצליחה לקרב את המיקרופון לח״כ התורן"
לאורך השנים נראה לי שהמגמה הזו הופכת לשגורה יותר. אני מוקפת בלא מעט נשים חזקות ומצליחות שמעודדות את הצעירות מהן, מסייעות בעצה או במילה טובה, ויודעות להילחם זו למען זו. המשפט של אולברייט רלוונטי מאוד לימינו, אבל אפשר להוסיף לו נדבך נוסף, קומה שנייה מעודדת יותר - לנשים שעוזרות לנשים אחרות שמור מקום בגן עדן. ואולי - נשים שעוזרות לנשים אחרות מזרזות את בניית גן העדן פה, בעולם הזה.
״אמא, זה נכון שאת מפורסמת?״: כשהבכורה שלנו הגיעה לגן חובה, היא חזרה יום אחד עם עיניים נוצצות ושאלה: 'זה נכון שאת ואבא מפורסמים?'. ילדים בגן שלה אמרו לה. עד אז היא פשוט ידעה שאנחנו עובדים בטלוויזיה, וזה נראה לה טבעי. אבל אבק הכוכבים (הדהוי, בכל זאת גבעתיים ולא הוליווד) פוזר רק באותו יום בחצר המשחקים של הגן. זה הוביל אותנו לדיונים זוגיים אינטנסיביים, כי חששנו מהדרך שבה הפרסום שלנו ישפיע עליה. ומאז, לאורך כמה שנים טובות, היא ואחיה שנולד בהמשך שמעו מאיתנו מסר אחד - העבודה של אבא ואמא לא שונה מעבודה של כל אחד אחר. העבודה של הגננת והמורה, השוטר והרופא חשובה לא פחות, ולפעמים הרבה יותר משלנו. העבודה שלנו פשוט הופכת אותנו למוּכּרים.
אחרי כמה שנים, כשלגדולה נעשה קשה עם ההיעדרות שלי מהבית במשך ערבים רבים בשבוע, היא שאלה למה אני עובדת בחדשות אם זה בכלל לא כזה חשוב. אז הבנתי שהצלחנו יותר מדי בהעברת המסר. מרוב רצון לגונן על הילדים שידרנו להם מסר לא נכון - שהעבודה שלנו לא חשובה. המסר הזה גם לא כן - כי שנינו אוהבים את העבודה שלנו וחושבים שהיא חשובה. מאותו יום שינינו את המסר, וככל שהם גדלים יוצא לנו לשוחח איתם גם למה בעינינו לעבודה שלנו יש משמעות, ואיך זה בא לידי ביטוי ביומיום בעבודת הדסק והאולפן. נראה שזה גם מסייע להם להתמודד עם שעות העבודה הלא שגרתיות שלנו.
"אני לא מאמינה שאפשר להגיע לאיזון מושלם בין עבודה קרייריסטית לחיי בית ומשפחה, כי אני לא מאמינה בנרטיב של אשת חיל / סופר־וומן"
סופר־וומן: אני לא מאמינה שאפשר להגיע לאיזון מושלם בין עבודה קרייריסטית לחיי בית ומשפחה, כי אני לא מאמינה בנרטיב של אשת חיל / סופר־וומן. נדרשו לי כמה שנים טובות להבין את הרתיעה האינסטינקטיבית שלי מהמושגים האלה. הרי לרוב הם מוצמדים לנשים מתוך כוונה להחמיא ולהאדיר - אשת הקריירה שמצליחה לשלב עבודה מצליחה עם משפחה גדולה ומאושרת. הכוונה אכן טובה, אין לי ספק, אבל המסר שמוטמע בה הוא שהצלחה שלנו כנשים משמעה להצליח לג'נגל באוויר את כל הכדורים באופן מושלם ולהצטיין בכל, לתחזק איזון מושלם.
אבל החיים מורכבים יותר, והצבתה של סופר־וומן כמודל אולטימטיבי נידונה להוביל נשים לתסכול ולרגשות אשם.
יש אולי יחידות סגולה (עם עזרה מסיבית משפחתית או אחרת, מן הסתם) שאכן מתאימות לתבנית, אבל נראה שרובנו מתמודדות עם תמונה מורכבת יותר, דינמית ומשתנה. יש תקופות, לעתים חודשים, לעתים שנים, שבהן העבודה תובעת מאיתנו הרבה שעות ואנרגיה משמעותית, והיא באה במידה מסוימת על חשבון המשפחה. עשוי להיות לכך, כמובן, מחיר משפחתי מסוים. השאלה היא אם אנחנו מוכנות לשלם אותו, ואם גם נדע במועד מתי לשנות כיוון, אם יהיה צורך. בתקופות שהבית זקוק לנו יותר, ייתכן שמעבר לעבודה השוטפת נרשה לעצמנו להגיד לא לפרויקט חיצוני מפתה. גם לכך יש מחיר, וזה בסדר.
האיזון היחיד שאני מאמינה בו ושואפת אליו הוא האיזון הנפשי, היכולת להכיל את חוסר השלמות סביבנו בהבנה ובסלחנות - בעיקר סלחנות לעצמנו".
המונולוג של פרופ' רבקה כרמי, מומחית ברפואת ילדים, לשעבר נשיאת אוניברסיטת בן גוריון
נקודות ציון בקריירה
פרופ' רבקה כרמי, בוגרת בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. מומחית ברפואת ילדים, פגים ותינוקות וגנטיקה רפואית. ניהלה את המכון הגנטי במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, כיהנה בתפקיד דיקנית הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון, ויו״ר איגוד דיקני בתי הספר לרפואה בישראל.
נשיאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב במשך 13 שנים. כיום יועצת וחברה בוועדות ובארגונים ציבוריים, ומכהנת כיו"ר המועצה הציבורית של נט"ל.
אם לשירה, סבתא למקס ותיאו.
4 צפייה בגלריה
פרופ' רבקה כרמי. "ההחלטה לבקש מאמי לעבור לגור איתנו ולגדל את שירה הייתה ברורה לי"
(צילום: עמית שעל)
שירה אהובה, צאי מהחדר
"ישבתי מסוגרת בחדר ולמדתי לבחינת ההתמחות בניאונטולוגיה כשנפתחה הדלת, ושירה - בתי בת השש שחזרה מבית הספר - הופתעה למצוא אותי בבית באמצע היום. אחרי כמה דקות יחד קראה לה אמי לארוחת הצהריים, ואני המשכתי בלימודיי. עד מהרה שירה חזרה לחדר, נרגשת מנוכחותי הלא מובנת והלא צפויה. אחרי הכל, בשש שנות חייה התרגלה לראות אותי מוקדם בבוקר ומאוחר בערב בימים שבהם לא היו לי תורנויות, כי בימי התורנויות לא התראינו יותר מיום וחצי, לפעמים שמונה פעמים בחודש. אחת המילים הראשונות ששירה למדה הייתה ״תורנות״. איפה אמא? בתורנות.
אמא בבית באמצע היום - אירוע חריג ומיוחד, ושירה לא ויתרה. שוב ושוב היא חזרה לחדר, מבטיחה לשבת בשקט אבל לא מתאפקת. הייתי אובדת עצות. אמי גידלה אותה מלידתה, ואני הייתי ציפור דרור, פנויה פיזית ונפשית לקידום קריירה של רופאה וחוקרת המעורבת בהוראה ובאקדמיה בכלל, ושואפת לגדולות. סופי השבוע היו מצרך יקר ערך וזמן האיכות הכמעט יחיד שלי עם בתי.
ההחלטה לבקש מאמי לעבור לגור איתנו ולגדל את שירה הייתה ברורה לי עוד לפני שנולדה. הייתי נחושה להתקדם בחיי המקצועיים וידעתי שאוכל לסמוך על אמא שלי בעיניים עצומות. שמחתי שתהיה לילדה דמות קבועה ואוהבת ללא תנאי, ולי שקט וביטחון שהיא בידיים הכי טובות. ולמרות זאת, לא אחת נתקפתי רגשות אשם - שאני לא מספיק מעורבת בחייה, שאני בוחרת לטפל בילדים זרים חולים ומשאירה בבית את הילדה החולה שלי, שאני מקדישה סופי שבוע למחקר במקום לבת שלי, שאני תמיד עסוקה ומוטרדת בכל מיני ענייני עבודה. כשחזרתי מכנסים מדעיים בחו"ל הייתי עמוסת מתנות: בובות ברבי, "הלו קיטי" וכל מה שילדות קטנות באותן שנים כמהו לו. את כל ייסורי המצפון ורגשות האשם הטבעתי במתנות האלה, מה שהגביר עוד יותר את התחושה הקשה שאני קונה מעורבות ורגש בכסף.
"הסברתי לבתי שאני חייבת ללמוד לבחינה, והבטחתי: 'אם אצליח, לא אעשה יותר תורנויות'. זה היה משפט הקסם"
סבתא מוציאה את שירה מהחדר בפעם המי יודע כמה, ואני נועלת את הדלת. שירה מנסה שוב להיכנס, דופקת, מתחננת שאפתח לה, ואני לא יודעת את נפשי. ואז עולה בדעתי רעיון. אני פותחת את הדלת, מושיבה מולי את הילדה, מסבירה לה שוב שאני חייבת ללמוד לבחינה חשובה, אבל הפעם אני מבטיחה לה: אם אצליח בבחינה, לא אעשה יותר תורנויות. זה היה משפט הקסם. שירה יצאה מהחדר בשקט, ומאותו רגע לא ביקשה יותר להיכנס. הייתי גאה בעצמי כל כך. איך יכולתי שלא להשתמש בעובדה הנכונה הזו. הצלחה בבחינה שלב ב' אכן הייתה אמורה להעביר אותי מסטטוס ״תורנות״ לסטטוס בכיר של ״כוננות״, דהיינו אני בבית, עומדת לרשות הרופאה התורנית בכל שעה ומגיעה לבית החולים רק במקרה הצורך. הייתי גאה בתושייה שגיליתי ובחוכמתה ובגרותה של בתי הקטנה.
עברתי את הבחינה בהצלחה. כלל לא שמתי לב שהבחינה התקיימה באמצע החודש, ולכן עדיין הייתי רשומה עד סוף החודש לתורנויות במחלקה. כמה ימים לאחר מכן הודעתי בבוקר באופן שגרתי ביותר שאני נשארת באותו יום לתורנות. את הבכי של שירה למשמע ההודעה הזו לא אשכח לעולם. זה היה בכי עם צליל מיוחד של אכזבה עמוקה ותחושת בגידה. ״אבל הבטחת לי שאם תצליחי בבחינה לא יהיו לך יותר תורנויות". חיבקתי את שירה חזק, ושתינו בכינו יחד.
שנים נשאתי את הבוקר הזה על מצפוני. התחושה שהפרתי הבטחה, ש״רימיתי״ את הבת שלי, שבגדתי בה, ליוותה אותי כל שנות ילדותה ובגרותה. ההרגשה שהקרבתי את הקשר שלי עם בתי לטובת הקריירה שלי צצה ברגעים הכי בלתי צפויים, גם הכי שמחים וקרובים בחוויות המשותפות שלנו. זה כמובן לא ״צבע״ לנו את החיים, אבל אותי זה המשיך להטריד, עד אותו יום שבו החלטתי להתעמת אחת ולתמיד עם המטרד הזה, ויהיה אשר יהיה. שירה כבר הייתה באמצע שנות ה־20 לחייה, סטודנטית מצליחה בניו־יורק, נחושה לממש את שאיפותיה. כל פגישה שלנו הייתה חוויה נעימה וכיפית, אמא ובת קרובות ואוהבות. ישבנו לארוחת ערב במסעדה ניו־יורקית, וללא הקדמה מיותרת אמרתי לה שיש לי אליה שאלה שמטרידה אותי כבר שנים, ושאני חייבת תשובה ישירה וכנה עליה. תיארתי בפניה את אותו הבוקר לפני כמעט 20 שנה, וביקשתי לשמוע את הצד שלה בסיפור הזה. שירה פקחה זוג עיניים גדולות ותמהות וענתה: ״אני ממש לא זוכרת על מה את מדברת, אמא, אבל אם כבר אנחנו מדברות על זיכרונות ילדות, אז תדעי לך ששום דבר ממה שאני, וממה שאני שואפת להיות, לא היה קורה אלמלא מה שראיתי וחוויתי ממך - ראיתי עד כמה את אוהבת את מה שאת עושה, כמה קשה את עובדת אבל עד כמה את נהנית, לאן את שואפת וכמה שאת מצליחה". אינני זוכרת הרבה רגעים מרגשים כמו הרגע ההוא. אבן גדולה נגולה מלבי, שהלך והתרחב משמחה וגאווה. לא רק שלא פגעתי בבת שלי, אלא מתברר שהצלחתי, בלי משים וללא כוונה מיוחדת, להציב לפניה מודל לחיקוי ולהעצים אותה לקראת התמודדות מוצלחת עם העתיד האישי שלה.
"הייתי נחושה להתקדם בחיי המקצועיים וידעתי שאוכל לסמוך על אמא שלי בעיניים עצומות, ולמרות זאת, לא אחת נתקפתי רגשות אשם"
את הסיפור הזה אני מספרת לקולגות צעירות בתחילת דרכן המקצועית, בעיקר רופאות צעירות שנאבקות קשה על איזון קריירה מקצועית משמעותית עם חיי משפחה, ובעיקר עם גידול ילדים. לא אחת אני שומעת שמעבר לקושי הפיזי, לריצה המטורפת בלחצי זמנים ומחויבויות, ההתמודדות הכי מתסכלת היא עם ייסורי המצפון ורגשות האשם על התפקוד ההורי שלהן, על המחירים שהילדים משלמים כביכול עבור השאיפות שלהן להתקדם ולפרוץ גבולות. במקרים לא מעטים נשים מוכשרות ביותר בוחרות שלא להתמודד עם התחושות הקשות האלה ולוותר על חלומות ושאיפות.
המסר שאני מבקשת להעביר להן הוא שיש "זמן איכות", ומה שחשוב זה לא כמה זמן את מבלה עם הילדים אלא מה קורה באותו הזמן ועד כמה הקשב שלך נתון נטו להם, ושהתחושות הקשות האלה הן בעיקר שלנו, הנשים. הילדים גדלים ושוכחים את הפרטים הלא נעימים, אבל החוויה שלהם של אמא שמחה וגאה במה שהיא עושה, של המשמעות שהיא נותנת לחייה, היא חוויה מעצימה שהופכת לחלק מהצמיחה האישית שלהם.
וגם הילדים גדלים, הופכים למבוגרים שבוחרים לעצמם דרך חיים עצמאית משלהם שאיננה תלויה עוד בהורים. מי שנשארת עם תוצאות הבחירות שלה היא האישה, והקן המתרוקן מביא עמו לא פעם תחושות החמצה קשות. קבלת החלטות אישיות נכונות בעת גידול הילדים עשויה להוביל לתחושה עמוקה של מימוש עצמי וסיפוק ולפתוח אופציות רבות יותר להמשך עשייה ורלוונטיות בשנים שאחרי.
דברים שרואים במבט לאחור, קשה להבחין בהם בתוך קלחת היומיום של תחילת הדרך, אבל כן אפשר לעצור לרגע ולשמוע תובנות מאלה ש״היו שם״. זה כן יכול לתת פרספקטיבה ולעזור לקבל את ההחלטה הנכונה שהכי מתאימה לא רק לכאן ועכשיו, אלא גם לעתיד לבוא".
"כשאומרים להן לא, הן עושות דווקא"
בשלהי הסגר האחרון, בפעם המי יודע כמה, היא מצאה את עצמה האישה היחידה בחדר בישיבת בכירים. אחר הצהריים הגיעה למפגש עם נערות, שהודו בפניה שהן מפחדות להפוך לקרייריסטיות ולהתמודד עם דרישות עולם העבודה. היום הקשה הזה גרם לד"ר אפרת ליאני, אוצרת הספר "נוכחות. משפיעות. מובילות" , נדודי שינה. בשלוש בבוקר היא התעוררה עם רעיון: היא תכתוב ספר על הקריירה שלה, עם כל האמת, בלי מייק־אפ ובלי פילטרים , ותראה שזה אפשרי. היא הרי מומחית לעולם העבודה ולאסטרטגיה עסקית, לשעבר סמנכ''לית משאבי אנוש במיקרוסופט ישראל ומובילת תחום הגיוון וההכלה במזרח התיכון, ושברה כמה תקרות זכוכית בעצמה.
לא, יותר טוב, חשבה לעצמה, היא תפנה לעשרות נשות קריירה ישראליות, תעשייניות, אמניות, מנהלות, יזמיות וספורטאיות, ערביות, צבריות, עולות, נכות, פורצות דרך, ותבקש מכל אחת מהן לכתוב בעצמה על מסלול הקריירה שלה. יחד הן יראו שזה אפשרי. זה היה פרויקט מורכב שדרש ממנה לקפוץ למים העמוקים שהיא מעולם לא שחתה בהם - וזה בדיוק מה שהיא אהבה בו. בתוך חצי שנה הפכה ליאני (בת 46, נשואה ואמא לשלושה) את הרעיון למציאות. בספר אגדה מונולוגים של 111 נשים, שהתבקשו "לפתוח ברגע של התמודדות, וממנו לתאר את מסלול הקריירה שלהן והתובנות שלהן ממנו, בכתיבה עצמאית, עם עריכה מאוד עדינה, כדי לשמר את האותנטיות" (רשימת הנשים המלאה באתר: womencareeril.com).
איזו עצה חזרה על עצמה הכי הרבה פעמים בספר?
"אל תישארי באותה נקודה יותר משלוש שנים. הרעיון הוא כל הזמן לזוז, לאסוף יכולות וידע. המעבר בין תחומים שונים - היי־טק, תעשייה, חינוך, יזמות חברתית וטכנולוגית - מעשיר את הקריירה ואת החיים".
מה מאחד את הנשים המצליחות ביותר?
"שכשאומרים להן לא, הן עושות דווקא. גם אני כזאת".
