הסיפור של בתיה מקובסקי מרעננה, בת 89 וחצי, פנסיונרית, אלמנה, אמא לחמישה, סבתא ל־15 וסבתא רבתא ל־24:
"כשהייתי בת 82 אחת הנכדות שלי עמדה להתגייס. הצעתי שנעשה לה יום כיף. הסתובבנו, קנינו בגדים, אכלנו, ואז שאלתי אותה אם יש עוד משהו שהיא רוצה לעשות לקראת הגיוס. היא אמרה: 'האמת היא שהיה לי רעיון לעשות קעקוע בצורת גל'. אמרתי לה: 'קדימה, בואי נלך למכון קעקועים'. כשהמקעקע התחיל לקעקע אותה אמרתי לו: 'אתה יודע מה? אני רוצה שתעשה גם לי'.
אף פעם לא היה לי קעקוע לפני כן, וגם מעולם לא התלבטתי אם אני רוצה קעקוע או לא. זה לא היה אצלי במודעות. אבל ברגע שראיתי את נכדתי עושה, החלטתי שאני רוצה גם. ובעוד שהיא בחרה לעשות את הקעקוע במקום מוסתר, בקרסול, אני אמרתי שאם כבר אני עושה – אז שכולם יראו: ביקשתי שיעשו לי אותו על החלק העליון של החזה, בצד שמאל.
אני אמא לחמישה ילדים, הגדולה שלי כבר בת 70 ובן הזקונים בן 52. לאף אחד מילדיי אין קעקוע ואף אחד לא חשב או חושב לעשות. ובכל זאת, כשסיפרתי להם שעשיתי קעקוע, אף אחד מהם לא הופתע. הם אמרו: 'מתאים לך'. עם חברות שלי, לעומת זאת, זה היה סיפור אחר. הן נורא התפלאו ושאלו מה בדיוק עבר לי בראש.
אני פחות עסוקה ב'מה יגידו', אבל אנשים לא הפסיקו לשאול אותי אחרי זה 'מה פשר הקעקוע?' ו'למה דווקא גל?'. לא ידעתי מה לענות, אז בגיל 85 הלכתי שוב למקעקע וביקשתי שיקעקע לי שתי ציפורים מעל הגל ושלוש ציפורים מתחתיו: לסמן כך את שתי הבנות שלי ושלושת הבנים שלי. מיהרתי לשלוח צילום של הקעקוע החדש בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. הפעם גם ילדיי היו קצת בשוק.
שנה אחר כך, בגיל 86, הסתובבתי עם כמה נכדות שלי בקניון והן רצו לעשות חורים באוזניים. לי כבר היו חורים מגיל צעיר, אבל נכנסתי איתן והחלטתי להוסיף לעצמי עוד חור. זמן קצר אחר כך הסתובבתי עם נכדות אחרות שלי בקניון וגם הן רצו עגילים. נכנסתי איתן והוספתי לעצמי חור שלישי. יצא מזה סיפור מצחיק: לא מזמן בתי הבכורה הזמינה אותי לכנס שארגנה לרגל יום האישה עבור עובדות החברה שלה. כולן היו נשים צעירות. הייתה שם מרצה שפתחה את השיחה בשאלה: 'למי כאן מהנוכחות יש קעקוע?'. רק אני הצבעתי. היא המשיכה ושאלה: 'למי כאן יש יותר משני עגילים באוזן?'. שוב אני, הקשישה שמתהדרת בשלושה עגילים באוזן, היחידה שהצביעה.
גם לנהוג למדתי מאוחר יחסית: בגיל 49. עברנו להתגורר בעמק הסיליקון בארצות־הברית במסגרת עבודתו של בעלי ז"ל, ומהר מאוד הבנתי שלא אוכל להסתדר שם בלי רכב. בתי הבכורה לימדה אותי לנהוג, וקצת לפני גיל 50 הוצאתי רישיון.
בגיל 70 החלטתי שאני לומדת לשחות! נולדתי בירושלים למשפחה דתית ושחייה לא הייתה דבר מקובל. תמיד התביישתי בזה בפני עצמי. חשבתי: 'מה יקרה כשאמות? יגידו עליי את כל הדברים הנפלאים שאומרים על מי שמת, ובסוף יוסיפו 'אבל היא לא ידעה לשחות!'. שכרתי מורה שחייה פרטי ולמדתי.
"ברגע שראיתי את נכדתי עושה קעקוע, החלטתי שאני רוצה גם. היא בחרה במקום מוסתר, בקרסול. אני אמרתי שאם כבר אני עושה – אז שכולם יראו"
מה עומד מאחורי כל הדברים האלה? האמת היא שאין לי תשובה חד־משמעית. אפשר לשער שזה קשור לעובדה שהרבה דברים אחרים בחיי עשיתי בגיל נורא צעיר. הרבה יותר מוקדם מהממוצע. התחתנתי עוד לפני שמלאו לי 18, בדיוק שבוע אחרי שסיימתי את בחינת הבגרות האחרונה. עוד לפני גיל 19 הפכתי לאמא. במשך רוב חיי עבדתי כמורה, מקצוע שבו התחלתי בגיל 18 מיד אחרי שסיימתי את התיכון – ושבחר בי יותר מאשר אני בו. עברתי אז עם בעלי מירושלים לרעננה והעיר הייתה מלאה בעולים חדשים שלא ידעו עברית. הייתה מצוקה של מורים, ומישהי כמוני, שסיימה 12 שנות לימוד, נחשבה למציאה ונחטפה מיד.
אבל אולי זו פשוט ההכרה, ככל שאת מתבגרת, שחיים רק פעם אחת. כשאת מגיעה לישורת האחרונה את מבינה שאם בא לך משהו, את פשוט צריכה לעשות אותו. אגב, בשנים האחרונות נורא מתחשק לי לעשות צניחה חופשית, אבל את זה כנראה כבר לא אעשה בגלל התחשבות בילדיי. אני תכף בת 90, סובלת מדלקת פרקים ומקבלת תרופות. אני לא רוצה לעשות להם טראומה. זו הסיבה היחידה".
שורה תחתונה: "יש משהו שאת מאוד רוצה לעשות? כל עוד את לא פוגעת בעצמך או בזולת, אל תהססי ועשי! חיים רק פעם אחת".
