ביום שישי, 7 באפריל, כשהתפרסמה הידיעה על הפיגוע בבקעת הירדן שבו נרצחו מאיה ורינה די ז״ל, הייתה ליטל ולנסי (51) מול הטלוויזיה. היא שמעה שאמן של הבנות, לאה (לוסי), נפצעה אנושות, והתפללה לשלומה. אלה היו ימים קשים עבורה. פיגוע רדף פיגוע, וגם מצבה הרפואי הידרדר. אחת לשבוע הגיעה לבית החולים בילינסון כדי לקבל דרך הווריד תרופה שאמורה הייתה לשפר את תפקוד הלב שלה למשך עשרה ימים, אבל אחרי יום וחצי היא כבר הרגישה שוב רע, שכבה במיטה וקיבלה החלטה למנן את צריכת החדשות. לבה לא עמד בכאב ובמתח הבלתי פוסק נוכח סכנת החיים שבה הייתה בעצמה.
״כששמעתי שנלחמים על חייה של לאה די, אישה צדיקה בת 48, לא חלמתי לקבל את הלב שלה. לא קישרתי את המקרה הזה אליי. התפללתי עליה והעברתי לערוץ אחר. כשיצאה הודעה שלאה נפטרה, לא ידעתי על זה. כששמעתי שאני מועמדת לקבל את הלב שלה, התמוטטתי״.
"פחדתי להיות גרושה, נאחזתי בנישואים"
שלושה ימים אחרי הפיגוע, ב־10 באפריל, הושתל לבה של לאה די ז"ל בגופה של ליטל ולנסי. עכשיו ליטל כבר בביתה בראש־העין. בנה הצעיר מגיש לנו תה ועוגיות. לשורש כף ידה מחובר צנתר ורידי (ונפלון) שדרכו היא מקבלת טיפול תרופתי לווריד מדי ערב כדי לתמוך בהשתלה. ״תראי מה זה״, היא אומרת בחיוך, ״לא עישנתי ואין לי מחלות לב במשפחה. הייתי שחיינית, במשך שש שנים הייתי קפטנית של קבוצת כדורשת נשים בראש־העין, עשיתי ספורט. כל הבדיקות שלי הראו גוף של צעירה בת 20, חוץ מהלב״.
איך הגיעה אישה בת 51 למצב של סכנת חיים? ולנסי חושבת שדלקת ריאות ומשבר נפשי קשורים לכך. היא ילידת קריית־אונו, בתם של קבלן בניין ומנהלת מעון לילדים, גדלה בבית דתי. במשך שנים עבדה בשיווק של חברה לאחזקת מבנים. בגיל 30 נישאה וילדה את שני בניה, יובל (20) ואיליי (19). אחרי 15 שנות נישואים התגרשה. ״פחדתי להיות בסטטוס גרושה", היא מודה. "נאחזתי בנישואיי בציפורניים, עד שהן, מטאפורית, נתלשו לי. אלה היו גירושים קשים״.
״כששמעתי שנלחמים על חייה של לאה די, אישה צדיקה בת 48, לא חלמתי לקבל את הלב שלה. לא קישרתי את המקרה הזה אליי. התפללתי עליה והעברתי לערוץ אחר"
לאחר גירושיה נפטר אביה, שאיתו היה לה קשר מיוחד. ״המוות של אבא שלי דרדר אותי. הייתי קשורה אליו מאוד, כמו חבל טבור שמעולם לא נקרע. הייתי בדיכאון קשה. לא יכולתי לאכול ולשתות, לא רציתי ללכת לעבודה. היו לי תמונות שלו בבית, והייתי מדברת עם התמונות ומדליקה נרות. הבית נראה כמו קברי צדיקים. אם לא היו לי הילדים, אני לא יודעת כמה הייתי רוצה לחיות בלי אבא שלי. אחרי שנה עליתי לקבר של אבא וביקשתי זוגיות טובה״.
את בן זוגה, אלי מלכה, מעצב שיער מרעננה, גרוש ואב לשתיים, הכירה בסוף שבוע שארגנו חברים משותפים בווילה שכורה. ״הגעתי לווילה עם הבנים שלי, מפורקת מהגירושים. אלי הגיע עם בת הזוג שלו ועם הבנות שלו. הסתכלתי איך הוא דואג לאוכל ואיך הבנות שלו מצוחצחות ונקיות, וחשבתי, זה לא אמיתי, יש גברים כאלה? כשישבנו בחוץ הוא סיפר שהוא בזוגיות מדהימה, אבל אמרתי לחברה אחר כך, ׳הוא עוד יהיה שלי׳. אחרי שלושה חודשים קבעתי החלקה במספרה שלו, ושם שמעתי שהוא נפרד מבת הזוג שלו. הוא לא לקח ממני כסף, הזמין אותי לקפה, ומפה הכול היסטוריה (צוחקת)״.
6 צפייה בגלריה
"לא עישנתי ואין לי מחלות לב במשפחה. הייתי שחיינית וקפטנית של קבוצת כדורשת"
(צילום: טל שחר)
"הרגשתי חנק, אבל במיון אמרו: הכול תקין"
שנה וחצי לתוך הזוגיות שלהם, ולנסי התחילה להרגיש קוצר נשימה. ״הייתי אישה בריאה שעשתה ספורט. משהו בנפש שלי כנראה נפגע. הריצות האלה כל החיים, לגדל שני ילדים, הגירושים, המוות של אבא שלי. המשכתי לרדוף אחרי לקוחות שגם לא הוסיפו לי בריאות, וכל זה קורה כשהלב שלי הולך ודועך ואני לא יודעת כלום״.
מתי נדלקו לך נורות אדומות?
״בגיל 46 הגעתי לגיל המעבר, המחזור התחיל לשחק, ודברים השתנו בגוף. כל מיני גלי חום וגם אבובים וצמיגים (נוגעת בגופה בחיוך). רופאה נתנה לי כדור שאחריו התחלתי להרגיש זיעה חמה, זיעה קרה, קוצר נשימה. אחרי חודש עם הכדור ההוא חליתי בדלקת ריאות. משהו במחלה לא נראה לי. הרגשתי שהנשימות שלי לא טובות, תחושת חנק. הבנתי שאני יוצאת החוצה ואין לי אוויר, וכשאני עולה איזו עלייה הרגליים שלי שורפות כאילו מישהו הצית אותן עם מצית, אבל המשכתי את מרוץ החיים - הילדים, העבודה".
מתי הגעת לבדיקות?
"ערב אחד ישבנו במרפסת של אלי, בן זוגי. היה אוויר נעים בחוץ, ואני הרגשתי חנק. הוא אמר, 'נוסעים למיון'. שחררו אותי כי לא מצאו כלום. למחרת שוב חזרנו למיון כי הרגשתי כאילו משהו חונק אותי מבפנים. שוב בדיקות דם, הכול תקין, 'לכי הביתה, את בגיל המעבר'".
עד שהגיע יום שבו נדלקו עשר נורות אדומות.
"אחרי חודשיים שבהם הרגשתי לפעמים בסדר ולפעמים לא, קמתי יום אחד בבוקר והרגליים והידיים השתתקו לי. הקאתי. לא יכולתי להרים אפילו עיפרון מהשולחן. הזמנתי אמבולנס. הפרמדיק רצה להרים אותי באלונקה, וסירבתי. עליתי מדרגה אחת והתמוטטתי. בבית החולים אלי אמר להם, 'אנחנו לא יוצאים מפה עד שאתם לא עושים לה בדיקות מקיפות'. עשו לי שוב בדיקות דם, ובסוף באה סטאז׳רית קטנה, משום מקום, הסתכלה עליי ואמרה, ׳אני רוצה שתעשי CT לב׳. אמרתי, 'מה קשור CT לב?'. היא אמרה, 'צבע העור שלך לא נראה לי'. מהרגע שיצאתי מה־CT לב, עברו שבע דקות עד שאושפזתי במחלקת טיפול נמרץ לב. רצו אליי עם בלון חמצן ענק. נבהלתי. חשבתי שאני עומדת למות".
מה הייתה האבחנה?
"אי־ספיקת לב דרגה ארבע, הכי חמורה שיש. התברר ש־17% מהלב שלי עבד. נס שבכלל עמדתי על הרגליים. העולם שלי התמוטט. הרגשתי שכל מה שבניתי בעשר אצבעות קורס. הייתי אישה שלא הייתה זקוקה לאף אחד, עצמאית, שטיילה עם הילדים שלה ואהבה לרקוד״.
"חזרנו למיון כי הרגשתי כאילו משהו חונק אותי מבפנים. שוב בדיקות דם, הכול תקין, 'לכי הביתה, את בגיל המעבר'"
אחרי חודש וחצי בבית החולים ״מאיר״ בכפר־סבא שוחררה ולנסי לביתה עם טיפול תרופתי. ״הרגשתי ששום דבר לא השתפר. זו הייתה אותה הרגשה, רק קצת פחות קוצר נשימה והרגליים פחות שרפו. אמרתי לאמא שלי, ׳אני מפחדת שהמצב שלי בהידרדרות, בואי איתי לרופא פרטי׳. היא אמרה, ׳אני משלמת׳״.
כשהגיעה לד״ר טוביה בן גל, הוא נדהם מכך שהיא עומדת על רגליה. ״הוא אמר לי, ׳מצבך קשה מאוד. אם את רוצה להיות בריאה, בואי אליי לבילינסון״.
ולנסי התחילה טיפול בבילינסון שכלל מעקב רפואי ושיקום, אך אז חלה הידרדרות נוספת, ובגופה הושתל קוצב לב עם דפיברילטור (שהוצא בניתוח השתלת הלב). במהלך השנים עברה גם כמה צנתורים.
"חצי שנה אחרי שהתגלתה המחלה, אמרתי לאלי, ׳אתה הולך עם אישה חולה מאוד. אני הולכת להידרדר׳. הוא ענה: ׳באש ובמים עד יומי האחרון אני איתך ובשבילך׳. אלה מילים שפתחו לי את האוויר בגוף. אני לא יודעת אם אי פעם סמכתי על מישהו ככה. לא יכולתי לבקש גבר מסור יותר ממנו. הוא איתי בתוך המחלה כבר ארבע שנים וחצי, מטפל בי במסירות נפש. גבר אחר לא היה נשאר איתי. המחלה אינטנסיבית, בתי חולים, בדיקות, והוא מתמרן עם העבודה ועם הבנות שלו. ביחד עם הילדים שלי יצרנו משפחה מקסימה עם כל הקשיים של פרק ב׳, ותמיד מצאנו איך לגשר ובסוף היום לשבת, לשתות קפה ולדבר על הכול".
תמסדו את הקשר? תעברו לגור ביחד?
"כרגע אני לא ממהרת. הבית הזה הוא של הילדים שלי, הטריטוריה שלהם. את הזוגיות אנחנו מנהלים בלי להתמסד. בזכות אלי אני עדיין על הרגליים".
6 צפייה בגלריה
עם בן זוגה, אלי מלכה. "גבר אחר לא היה נשאר איתי, בזכותו אני על הרגליים"
(צילום: טל שחר)
"לא הספקתי לפגוש את המשפחה לפני הניתוח"
עניין השתלת הלב עלה רק לפני שמונה חודשים. ״עשיתי בדיקת אקו לב במאמץ וכמעט התעלפתי. תוצאות הבדיקה היו גרועות. הרופאים אמרו, 'די, מספיק, לא נשחק עם החיים שלך. את צריכה השתלה'".
כמה מפחיד היה לשמוע את צמד המילים האלה, השתלת לב?
"לא הפסקתי לבכות. אבל הייתי חכמה ולא סיפרתי כלום לאף אחד, גם לא לילדים. אמרתי לעצמי, את הצער שלהם אני אשאיר לאחר כך, שיתמודדו כמו כולם. לא רציתי להכניס אותם לחרדות. היום הם מאוד עוזרים לי".
ארבע השנים האחרונות, היא מספרת, היו הקשות ביותר בחייה, "והשנתיים האחרונות במיוחד. אני לא עצמי. אני כל היום יושבת בבית ולא עושה כלום. בהתחלה, כשמחלת הלב התגלתה, חייתי עם זה. לפני שנתיים כבר היה לי קושי לדבר, לאכול, לצאת לבלות, שלא לדבר על לצאת לרקוד. הלכתי רק לשיעורי חיטוב במאמץ אדיר, בשנה האחרונה גם ספורט לא יכולתי לעשות. היו לי בצקות מתחת לעיניים, כולי נפוחה, עליתי 20 קילוגרם. הייתי ישנה כל היום. לא קמתי לבשל. בשנה האחרונה הבנתי שאם לא מוצאים לי תורם, הסיכוי שאחיה קלוש".
ואת אומרת את זה כשחיוך על פנייך.
"כי אני האדם הכי אופטימי בעולם, גם כשאני בוכה. אני לא מרימה ידיים".
"חצי שנה אחרי שהתגלתה המחלה, אמרתי לאלי, ׳אתה הולך עם אישה חולה מאוד. אני הולכת להידרדר׳. הוא ענה: ׳באש ובמים עד יומי האחרון אני איתך ובשבילך׳. אלה מילים שפתחו לי את האוויר בגוף"
את ליל הסדר האחרון עשתה בביתה. האחיינית שלה ארגנה את השולחן, חברותיה היו על הבישולים. ״ליהי מזל סערן, חברתי הטובה, עזבה עבודה בבנק כדי לטפל בי. היא צמודה אליי״, היא דומעת.
במהלך חג הגיעו אליה בן זוגה והוריו. "הם באו ספונטנית לעשות על האש, ופתאום אחר הצהריים הטלפון צלצל. "ד״ר בנימין בן אברהם היה על הקו. הוא אמר, 'מצאנו לך לב, הוא כרגע בבדיקה בהדסה עין כרם והוא נראה תקין״. הטלפון נפל לי מהיד. הפסקתי לנשום. כשהבנתי שאני מקבלת את הלב של לאה די ז״ל, התמוטטתי. התחלתי ללכת בבית בלי אוויר, מלמלתי, 'יש לי לב'. היו לי שעתיים להגיע לבית החולים. כבר היה לי תיק אשפוז מוכן, חברות שלי הורידו לי מהר את העגילים. כשנכנסתי להתקלח, הרגשתי שאני מזיעה מהתרגשות".
בחדר הסמוך אליה בבית החולים שכב ידידיה סולימני בן ה־65, שקיבל את לבו של אור אשכר ז״ל, הרוג הפיגוע בדיזנגוף. "התפללתי לאלוהים ואמרתי, 'במקום שלו אני רוצה להיות'. בחדר הניתוח לא רציתי שירדימו אותי, לא הספקתי להיפרד מהילדים שלי ולא מאמא שלי, שכבר היו בדרך לבית החולים. אמרתי לרופאים, 'מה אם אני לא אקום? איך יכול להיות שאני לא אראה את השמיים?'״.
אחרי ניתוח מורכב ועוד 11 שעות בטיפול נמרץ, כשהיא מונשמת ומורדמת, היא התעוררה.״אמא שלי עמדה לידי בוכה, אלי בכה ואמר לי, ׳מאמי, קיבלת לב טהור של אישה צדיקה, אלוהים אוהב אותך׳. לא הפסקתי לבכות. כדי שאני אחיה מישהי הייתה צריכה למות. היא אמנם לא מתה בגללי, אבל זה עדיין קשה. כמה אהבה יש לבורא עולם לתת לי לב של אישה כזאת? העוצמה של אשת החסד הזו, אני מרגישה אותה בתוך הגוף".
"הילדים של לאה תמיד יהיו חלק מהמשפחה שלי. אמא שלי הלכה אליהם הביתה בשבעה, הראתה את התמונות שלי, והם חיבקו אותה"
איך הרגשת כשראית את ליאו די, האלמן, מדליק משואה?
"בכיתי. הרגשתי כאילו משהו בלב שלי זז, כאילו לאה הרגישה. זו הייתה חוויה חוץ־גופית. בכל פעם שאני רואה אותו בטלוויזיה, אני בוכה.
"אני אישה מאמינה, ידעתי שאלוהים לא יעזוב אותי. צירוף המקרים שאני עוברת בחיים שלי מדויק כחוט השערה. למשל, השם שלי בתעודת הזהות הוא רינה ליטל, ולבת של לאה ז״ל, שגם נרצחה, קראו רינה".
מה היית רוצה לומר למשפחה?
"הילדים של לאה תמיד יהיו חלק מהמשפחה שלי. אני רוצה לעשות איתם חגים. הם יכולים להיות פה כל יום, לחיות איתנו. אמא שלי הלכה אליהם הביתה בשבעה. היא הראתה לבנות שלה את התמונות שלי וקנתה להן מתנה עם הקדשה. הם חיבקו את אמא שלי. חברה שלי, ליהי, דיברה עם ליאו. יש לי כל כך הרבה אהבה לתת. הלוואי שנהיה משפחה אחת".
"ניהלתי את כל העולם, עכשיו אני רוצה לבלות"
השבועות הקרובים קריטיים עבורה. למרות שרופאיה בישרו לה שהניתוח עבר בהצלחה, עדיין יש חשש מסוים שהגוף ידחה את הלב המושתל. ״כרגע אזור הניתוח מתאחה וקשה לי לעמוד. לפני שנתיים, כשהשתילו לי קוצב לב, תוך יומיים כבר ניקיתי את הבית ותקתקתי עניינים. הניתוח הזה גמר אותי רגשית ופיזית. אמא שלי מקלחת אותי. ליהי כל היום אצלי, מנקה, מסדרת ועוזרת עם קניות, אוכל לילדים, כביסות. עדיין לא בדקתי אפילו מה הזכויות שלי בביטוח הלאומי.
"אני מרגישה שבורא עולם בוחן אותי. הנה, נתתי לך לב, הדבר הכי יקר לך, ובואי נראה מה את עושה בשבילי. לא צריך ללכת עם כיסוי ראש כדי להבין מה בורא עולם רוצה ממך. אני עובדת על יראת שמיים ועל קיום עשרת הדיברות. כשיסתיים חודש האבל על לאה, תהיה בבית שלי סעודת הודיה ל־40 אורחים, וכך אודה לרופאים שנאבקו על חיי - פרופ׳ דן ערבות, פרופ׳ ירון ברק, ד״ר אביב שאול, ד״ר בנימין בן אברהם וד"ר טוביה בן גל" (ראו בהמשך).
"כשהתעוררתי מהניתוח אלי בכה ואמר לי, ׳מאמי, קיבלת לב טהור של אישה צדיקה, אלוהים אוהב אותך׳. לא הפסקתי לבכות. כדי שאני אחיה מישהי הייתה צריכה למות"
במה ישתנו חייך?
"הכול ישתנה. אני אפסיק להיות מטורפת של ניקיון ופריקית של שליטה. הייתי צריכה כל הזמן לנהל את העולם, עכשיו אני רוצה לטייל בתאילנד. אני רוצה לחזור לרקוד סלסה ולחגוג את החיים. ויש לי עוד המון חלומות - אני רוצה לשחק, אולי אוכל לשחק בתוכנית טלוויזיה. כל מה שלא הספקתי - אני רוצה להספיק".
למה החלטת להתראיין?
"כדי לעודד אנשים לחתום על כרטיס אדי. החתמתי גם את הילדים שלי וגם אני חתמתי. אגב, את שני מסתמי הלב הישן שלי תרמתי לאדם שהמתין שבע שנים למסתם המתאים".
מה גרם למחלת הלב של ליטל?
"אנחנו לא יודעים מה בדיוק פגע בלב של ליטל ולנסי", אומר ד"ר טוביה בן גל, מנהל היחידה לאי־ספיקת לב במערך הקרדיולוגי בבית החולים בילינסון. "אולי נדע בהמשך, כי הלב שהוצאנו עובר עיבוד פתולוגי. ליטל הגיעה אליי במצב קשה מאוד. זה לא דבר שגרתי למצוא בחורה צעירה שהלב שלה נמצא במצב הזה. אי־ספיקת לב היא מחלה פרוגרסיבית שאנחנו לא מצליחים לרפא אלא להאט את ההתקדמות שלה. אבל לא הצלחנו להביא את ליטל לאיכות חיים סבירה.
"אנחנו משייכים את הפגיעה לא פעם לשפעת שהייתה בעבר והאדם לא היה מודע לכך שהלב נפגע ולכן המשיך לתפקד רגיל ולא לנוח. יש לפעמים מצב של דלקת בשריר הלב, מיוקרדיטיס, דיברו על זה לא מעט בהקשר של הקורונה. כשהדלקת קשה, היא גורמת לקשיי נשימה ולתשישות קיצונית. לפעמים זה מתבטא רק בחולשה, רופא נותן אנטיביוטיקה, והמצב עובר מעצמו כי זה היה בכלל וירוס. אם בזמן הזה האדם לא הקפיד לנוח, הלב נפגע משמעותית וזה יכול לבוא לידי ביטוי רק מאוחר יותר".
מה היה קורה אם לא היה לב מתאים להשתלה?
"היינו נדרשים ללב מלאכותי, אבל זה כרוך בהרבה סיבוכים ואנחנו לא אוהבים את זה. כשאנחנו משתילים לב, אנחנו נותנים לו נגיעות קטנות עם האצבע, ובחלק גדול מהמקרים הלב מתעורר ומתחיל לעבוד. ההרגשה היא כמו לראות את הבריאה בכל פעם מחדש".
מה צפוי לליטל בקרוב?
"הזמן הכי מסוכן הוא מיד אחרי ההשתלה, כשהגוף מקבל את האיבר הזר. היא צפויה לעבור בשנה הראשונה 12 ביופסיות, ולפי התוצאות מכוונים את הטיפול התרופתי. בקרוב נכניס בדיקת DNA דרך בדיקת דם שתבדוק את רמת הדחייה של הגוף, ונוכל לחסוך לחולה את הביופסיות האלה, שהן מאוד לא נעימות".
פרופ' דן ערבות, מנהל מערך ניתוחי לב וחזה בבילינסון, מוסיף: "המצב שאליו ליטל הגיעה, ניוון שריר הלב, נדיר באוכלוסייה. מצד שני, עשיתי כל כך הרבה השתלות מאז שהקמתי את היחידה בבילינסון, אז עבורי זה לא נדיר לפגוש צעירים וצעירות במצב כזה. בדרך כלל זה וירוס שפוגע בלב. תקראי לזה רולטה רוסית או חוסר מזל".
איך מנהלים מבצע השתלה כזה?
"ביום שבו ליטל עברה את הניתוח יצא צוות שלנו להדסה כדי לקצור את הלב ולשמר אותו. הלב עבר כמובן בדיקות אקו וצנתור, וידאו שהוא תקין ושיש להן אותו סוג דם, ורק אז קיבלנו אוקיי להרדים את ליטל. הכול קרה בתזמון מדויק, כאשר הלב הגיע אנחנו כבר חיכינו עם מנותחת מונשמת ומורדמת, לאחר שהוצאנו את הלב הישן. זה מהלך שדרש תיאום מדויק של כל הצוותים".
