שלוש שנים אחרי שנהרג בגיל 29, קולו של הראפר נומי (Numi) ממאן לגווע והוא ממשיך לפעול בסצנה: היום (8 בספטמבר) השיקה אמו, צופיה אביטן, את האלבום שלא הספיק להשלים, "חמרמורת". נומי (נועם כהן) הוציא בחייו רק אלבום אחד, "רוק סטאר, כפרה", אבל הספיק להכין חומרים לאלבומו השני, "חמרמורת", שהעבודה עליו הושלמה בזכות התגייסות לא שגרתית של יוצרים מובילים מקהילת ההיפ־הופ הישראלית. הם ביצעו בהתנדבות את העיבודים והשלימו את היצירות שנומי לא הספיק לסיים. "האנשים הנפלאים האלה עוטפים אותי בחום ואהבה מאז התאונה ולא עוזבים, לא אותי ולא את הזיכרון של נועם", אומרת אביטן.
האלבום מאגד 14 רצועות שנוצרו מטקסטים שנומי הותיר במחברות ובהקלטות, וכולל שיתופי פעולה עם אמנים שנומי אהב והיו משמעותיים בחייו. חלק מהשירים בביצועו, וחלק בביצוע של רביד פלוטניק, טונה, מוקי, מורן מזור, T.O.B ואחיו של נומי, מור. בנוסף ישנם שני רימקסים של מחווה לשיריו "יאללה בי" "וסטיבי" המבוצעים ע"י אביחי נפתלי, כפיר צפריר, סבסטיאן XL, אברי ג'י ואמנים נוספים.
הרעיון לאלבום שני נבט זמן קצר לאחר מותו. "בשבעה התגבש כאן גרעין של 30 חברים טובים של נועם שפשוט לא עזב אותנו", מספרת אמו. "הם השמיעו לי את השיר האחרון שלו, 'נוף משתנה', שהשורה האחרונה בו היא 'אין שום סיכוי, אבל אם אמות יזכרו את השם'. ישר קפצתי. הבנתי שזו למעשה הצוואה שלו, הציווי שלו, ואני צריכה לעשות הכול כדי שיזכרו את שמו. התחלתי ללכת בדרך שלו".
רביד פלוטניק וטונה שרים עם נומי את "ילד רע", מתוך האלבום חמרמורת
כלומר?
"אני מנסה לקיים ולהגשים את החלומות שלו בלעדיו. צועדת בעקבותיו, בנעליו הגדולות. זה היה מאתגר מאוד, להפיק אלבום של אמן שכבר לא נמצא איתנו. הוא הספיק להקליט רק שני שירים, וכל השאר היו חומרי גלם חלקיים שצריך היה להשלים. למזלי, התייצבה לצידי נבחרת חלומות: המנהל האישי המדהים של נועם, שגיא דהן, המפיק המוזיקלי גיא קושנירסקי, יובל דודא שעשה את המיקסים, ונועה אסרף ומירל מאור עמרם סייעו בהפקה. כל היוצרים ניסו לקלוע למסר של נועם ולתת לו כבוד אחרון".
"היום יש המון יצירה סביב נועם, שהוא לא זכה לראות: שירים שנכתבו עליו, סרטים קצרים, גרפיטי, קעקועים. בני נוער שלא הכירו אותו כשהיה בחיים כותבים לי, הם מתחברים לטקסטים שלו"
ב-1 באוקטובר יציינו את יציאת "חמרמורת" במסיבת השמעה במועדון "גגרין". "אני חולמת שהאלבום הזה יתפוצץ", אומרת אביטן, "שבני נוער שלא הכירו את נועם יתחברו אליו, ושהמעריצים הקיימים יוכלו להמשיך וליהנות מהיצירות שלו".
"הופעה אחרונה", לא הלוויה
נועם נהרג ב־1 באוקטובר 2021, כאשר החליק עם אופנועו סמוך למחלף גבעת־שמואל בכביש 4. הוא היה בדרכו לאולפן ההקלטות, לקראת הופעה שתוכננה לו ב'כולי עלמא'. במקום הופעה, ערכו לו הלוויה. "לא קראנו לזה הלוויה. אפילו במודעת האבל ציינו שזו ההופעה האחרונה שלו. לא קלטנו עד כמה נועם היה אהוב. להופעה שלו בתל־אביב היו אמורים להגיע כמאה איש בלבד, אבל למסע הלוויה הגיעו כ־1,400 אנשים, חלקם לבושים בסווטשירט מההופעות שלו, עם הכותרת 'אני רוקסטאר, כפרה'. אני זוכרת שהרמתי את העיניים מההספד שהקראתי, וראיתי מאות אנשים מצטופפים בבית העלמין. לרגע מתעתע אחד זה נראה לי כמו קיסריה. השמענו את השיר שלו 'אין לי זמן', שרתי לו השיר 'מלך העולם' של שלמה ארצי שהוא כל כך אהב, ונפרדנו ממנו לנצח".
איך נודע לך על מותו?
"כאמא לילד עם אופנוע תמיד חייתי בחרדות. לא הלכתי לישון בלילה בשקט, כאילו חיכיתי תמיד לטלפון הגורלי. מעולם לא חששתי כשהוא נסע בתקופות של ירי רקטות וקסאמים, והיו כאלה לא מעט בבאר־שבע. פחדתי רק מתאונות. באותו ערב שישי קראתי מבזק באתר ynet על רוכב כבן 30 שנהרג בכביש 4. הרגשתי שסכין פילחה לי את הבטן. התקשרתי שוב ושוב לנועם, ולמרות שלא ענה, ניסיתי להרגיע את עצמי. שלחתי הודעה והבטחתי לעצמי שהוא עוד מעט יחזור אליי. גם אחיו הקטן, מור, לא שמע ממנו. נכנסתי לכל האתרים וניסיתי למצוא עוד פרטים על התאונה, עד שמצאתי דיווח אחד שהציג תמונה מזירת התאונה. הגדלתי אותה, ומיד נפל לי הלב. אמרתי למור: 'זה האופנוע של נועם'. בלחץ גדול התחלתי להתקשר לכל החברים שלו, ואז התברר לי שכולם כבר ידעו, אבל לא היו מסוגלים לבשר לי על כך. אחרי כמה שעות הגיע קצין נפגעים מהמשטרה והודיע לי רשמית שנועם נהרג. החיים שלנו התנפצו".
"אמא, השנה אני פורץ"
אביטן (52) גדלה בחולון, נישאה בגיל צעיר וכשנתיים וחצי לאחר לידתו של נועם התגרשה ושבה לגור עם הוריה. כמה שנים אחר כך פגשה את מומי אביטן (64), איש צבא קבע, ועברה לגור עמו בבאר־שבע. הם נישאו והביאו לעולם את מור (24). היחסים בין האחים היו קרובים מאוד. "נועם היה ילד מחונן, יצירתי ובועט במוסכמות", מספרת אמו. "בגיל שמונה, כשכל החברים שלו שיחקו בחוץ, הוא ישב בחדר וכתב שירים על אהבה ועל החיים".
לא הייתה לו הכשרה במוזיקה, אבל הוא הקליט שירים למחשב בציוד בסיסי ועיבד אותם בעצמו. בגיל 13 כבר בחר לעצמו את שם הבמה, בהשראת הראפר האהוב עליו, מוקי. בהמשך הסביר אותו כקיצור של New me. "בגיל 15 הוא הודיע לי פתאום שהוא נוסע להופעה בתל־אביב. הוא הכיר בפורום 'ראפ מחתרתי' חבר בשם אביחי (לימים, הראפר והמפיק אביחי נפתלי, ש"פ), שהציע לו להצטרף אליו ולשיר איתו בהופעה. נלחצתי. לא ידעתי מי זה אביחי, ובכלל, בראש שלי ראפ היה מעורבב עם סמים ואלכוהול. אבל הבנתי שאין טעם להתנגד, וזרמתי על אף החרדה. ביקשתי מאבא שלי שיגיע להופעה וישגיח על נועם מקרוב. אבא צפה בהופעה, והרגיע אותי - 'הילד רק שר ונהנה'".
מוקי שר עם נועם את השיר "חמרמורת" (בתחילת השיר ניתן לשמוע את ברכת בר המצווה של מוקי לנועם)
בעקבות ההופעה הזו הבין נועם שהוא רוצה להיות ראפר, ומיקד את מאמציו במטרה הזו. במקביל להיותו תלמיד מצטיין בבית הספר הטכני של חיל האוויר, התחיל לעבוד בפיצרייה כדי לממן שעות אולפן. בגיל 16 הוציא רישיון לקטנוע, במטרה לעבוד בשליחויות ולהרוויח יותר כסף. "הוא ג'ינגל כל הזמן, תמיד דהר, תמיד ניסה לדחוס עוד משהו ליממה, כאילו ידע שזמנו בעולם הזה קצוב".
"ללוויה הגיעו אנשים עם סוויטשירט מההופעות שלו, עם הכותרת 'אני רוקסטאר, כפרה'. הרמתי את העיניים מההספד שהקראתי ולרגע מתעתע אחד זה נראה לי כמו קיסריה"
בגיל 17 הוציא נועם רישיון לאופנוע כבד. "היה על זה מאבק בבית, אבל נועם היה דעתן, והיה לי חשוב לתמוך בבחירות שלו".
ובדיעבד?
"היום לא הייתי תומכת בהחלטה הזו. הוא עבר תאונות אופנוע כשעבד בשליחויות, אבל לא סיפר לי כלום, רק לבעלי. הוא היה גבוה וחזק, התאושש מהר ומיד חזר לרכוב".
בצבא שירת נועם בהנדסה קרבית, ביחידת יהל"ם. לאחר שחרורו, חיפש דרכים להרוויח כמה שיותר כסף כדי לממן את הפעילות המוזיקלית שלו. הוא הספיק להוציא רישיון סקיפר ("אבל מעולם לא השתמש בו"), למד משחק ("אבל עזב, כי מסגרות לא התאימו לו"), טס לעבוד במכירות בדרום־אפריקה ("הוא נשדד שם וחזר חסר כול") ועבר משם לטורונטו, קנדה ("אבל חטף היפותרמיה קשה, וחזר לארץ"). בגיל 25 נסע בעקבות חברו, הראפר T.O.B (תום גוטמן) ללאס־וגאס, לנסות לעבוד שם על אלבום ראשון. כאשר גם זה לא צלח, שב לארץ. "חבר הכניס אותו לעבוד כאיש מכירות בשוק ההון, ורק אז הוא הצליח להרשות לעצמו לעבוד בפול פאוור על האלבום. בקושי ראיתי אותו בתקופה הזו, גם כי לא הסכמתי שיגיע לבאר־שבע על אופנוע. פחדתי".
את "רוקסטאר, כפרה" השיק בבארבי כשהיה בן 27. "במהלך ההופעה הוא ירד מהבמה, ניגש אליי ושר לי את 'את לי זמן', שכתב בהשראת השיחות בינינו, שבהן שאלתי למה הוא לא מתקשר, למה אני לא רואה אותו יותר".
בשנתיים הבאות נועם הגשים חלומות. הוא יצא למסע הופעות, חימם את פלוטניק, הרוויח היטב מעבודתו בשוק ההון ועבר לגור במגדלי גינדי במתחם הבורסה. הוא בנה שם אולפן הקלטות ביתי ותכנן לקנות דירה בבאר־שבע. "שבועיים לפני שנהרג אמר לי 'אמא, השנה זה קורה. השנה אני פורץ. כולם יכירו אותי'. זה באמת מה שקרה, רק שהוא לא זכה לראות את זה. הרבה יותר אנשים מכירים אותו היום. יש גם המון יצירה סביבו: שירים שנכתבו עליו, אלבומים, סרטים קצרים, גרפיטי, קעקועים, ודור חדש של בני נוער שנחשפים לשירים שלו. כיף ללכת ברחוב ולראות אנשים שמסתובבים עם חולצות של 'אני רוקסטאר, כפרה'. כותבים לי בני נוער שלא הכירו אותו כשהיה בחיים. הם מתחברים לטקסטים שלו, הוא מדבר ללבם".
"רוצה לצעוק: אל תעלו על אופנוע"
מותו של נועם שינה את חייה של אמו מן הקצה אל הקצה. "בעבר הייתי מעצבת גרפית, אבל אחרי 20 שנים כשכירה פתחתי עסק לסדנאות סושי, שזכה להצלחה רבה. בהמשך למדתי קורס בישול חינוכי־רגשי במכללת 'אחווה', ובמשך תשע שנים העברתי חוגי בישול לילדים, לקשישים ולאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. כשכולם ישבו בבית בקורונה, אני רצתי מסדנה לסדנה, בפול עשייה. ואז נועם נהרג והפסקתי בבת אחת לבשל".
"בגיל 15 הוא הודיע לי פתאום שהוא נוסע להופעה בתל־אביב. ביקשתי מאבא שלי שיגיע להופעה וישגיח עליו מקרוב. אבא צפה בהופעה והרגיע אותי: 'הילד רק שר ונהנה'"
אביטן מנצלת את ההיכרות של הקהל עם בנה הראפר ונסיבות מותו, ואת הנכונות של יוצרים ואמנים לארח אותה בהופעות שלהם, כדי להוביל מפעל הנצחה נוסף לזכרו: היא הולכת להופעות מתחננת בפניהם לוותר על האופנוע. "אני רוצה לקחת מגפון ולצעוק כל היום: 'רדו מהאופנועים!' אני איבדתי את הילד שלי, אל תאבדו את חייכם ואת חיי הילד שלכם. הורים - תריבו עם הילדים, אל תרשו. אולי אם הייתי קצת יותר רבה עם הבן שלי, הוא היה חי היום".
את מגיעה להופעות רק כדי להזהיר מאופנועים?
"אני מגיעה בעיקר לחבק ולכבד. יש ראפרים צעירים, שאני מכנה 'האחים של נועם', שלהם אני מסייעת בכל מה שהם צריכים. הם קוראים לי 'האמא של הראפ'. כשאני באה, אני 'מביאה' איתי את נועם. כשמעלים אותי לבמה, הוא עולה איתי. זו דרך לשמור על זכרו".
"אין לי זמן" הוא גם שם ההרצאה של אביטן, שאותה היא מעבירה בעיקר מול תלמידים וחיילים. "אני מספרת על הטרגדיה שפקדה אותנו, ועל ההחלטה להמשיך את נועם בעצמי, במקביל למאבק בתאונות הדרכים". בנוסף, יצרה עם עיריית באר־שבע סדרת מפגשים לבני נוער, להעלאת המודעות להתנהלות זהירה בדרכים. במסגרת המיזם הזה נוצר קליפ ל"אין לי זמן", בהשתתפות יוצרים מובילים מסצנת ההיפ־הופ.
מאיפה הכוח לכל זה?
"איזו אופציה אחרת יש לי? להתחפר במיטה ולשלוח את כולם לעזאזל? אני לא יכולה. יש לי את מור ואת מומי, ואני עושה את מה שהילד שלי הכי רצה שיקרה לו – שיכירו את המוזיקה שלו. אין לי אופציה להישבר.
"מאז 7 באוקטובר הארור הצטרפו למעגל השכול עוד כל כך הרבה אמהות לצעירים ולצעירות, יש כל כך הרבה נשים בסטטוס שלי. אני רוצה להגיד להן שאפשר להמשיך הלאה, שאפשר לצמוח מתוך השבר העמוק הזה ולפעול להנצחה ראויה. אני יודעת שלי זה נותן את הכוח לנשום, להמשיך קדימה".
כדי לשמר את פעילותו המוזיקלית של בנה הקימה אביטן, יחד עם הראפר שקד קמעו, גם אתר אינטרנט. האתר מספר את קורות חייו, מציג את כל היצירות והקליפים שלו ואפילו גלריה של קעקועים שאנשים עשו בהשראת שיריו. "בגיל 16 לקחתי אותו לעשות את הקעקוע הראשון. הוא בחר בפנתר", היא אומרת, מפשילה שרוול וחושפת קעקוע בדמותו של נועם, ושורה מתוך שירו "אין לי זמן".
גם צופיה לא מבזבזת זמן, יש לה עוד הרבה חלומות להגשים לבנה: "אני חולמת על מחזמר עם השירים של נועם. מייחלת להקים מקום לבני נוער בבית הספר לאמנויות בבאר־שבע, שיהיה להם מקום שלנועם לא היה. אני רוצה להמשיך לדבר עם חיילים ותלמידים, שלא יסתכנו על הכביש. אני יודעת שלא אצליח לתקן את כל העולם, אבל אם בכל יום אצליח להניא צעיר אחד מלעלות על אופנוע, לקבל ממנו הודעה שהחליט לוותר כי נגעתי לו בלב – עשיתי את שלי".
