"אני מאוהב", אמר לי יואב בוקר אחד אחרי שהילדים שוגרו למסגרות. "גם אני אוהבת אותך, מאמי", עניתי ופרשתי את ידיי כדי לחלוק חיבוק. "אני אוהב גם אותך", הוא ענה. הבטתי ביואב והבנתי שלא בי עסקינן. היו לו כל התסמינים של בן אדם על סמי אהבה: חיוך מטופש, עיניים מזוגגות, סומק קל על הצוואר ודיבור באוקטבה אחת מעל הרגיל. ערב לפני הייתה לו פגישה עם שמרית. זה היה המפגש השמיני או התשיעי שלהם, כבר הפסקתי לספור. היינו פתוחים רק שלושה חודשים. "אני מאוהב בשמרית", הוא אמר לי, ככה, באופן חד וברור בלי שזה ישתמע לשתי פנים. הכרתי את גרסת יואב המאוהב מלפני שנים, כשהיה בן 21 ופגש אותי. לאורך 20 שנה יחד המבט בי התחלף פעמים רבות. ארסנל של מבטים, חלקם אוהבים, חושקים ושמחים וחלקם גם כועסים, מאוכזבים, מופתעים או סתם אדישים. והנה צץ מולי שוב יואב המאוהב, אבל הפעם לא בי.
הוא עמד מולי, שמח, מאושר ומחויך ולא ראה אותי ממטר. בן אדם מאוהב שגילה את האור, מוצף בדופמין. יכול להיות שאני לא רוצה שירגיש את התחושה המדהימה הזו? יכול להיות שלא אפרגן לו כשהוא מרגיש נפלא כל כך? "אני שמחה בשבילך", אמרתי, חייכתי גם אני. ובאמת שמחתי בשביל יואב. שמחתי גם שאנחנו כל כך קרובים שהוא יכול לשתף אותי במה שעובר עליו. כשיצאנו למסלול הפתיחה הזוגי שלנו, ידעתי היטב שהרגע הזה יגיע, והוא הגיע מהר. יואב התחיל לנאום: "אני מאוהב בשמרית ואני אוהב אותך. העובדה שאני יכול להיות עם שמרית, רק גורמת לי לאהוב אותך יותר". המשכתי לחייך. הרגשתי שעומד מולי ילד שגילה כמה השוקולד טעים.
גברים רבים שחיים בזוגיות פתוחה אמרו לי שהם התחייבו בפני האישה שלהם שלא יתאהבו - ההסכם הזוגי שלהם אוסר על רגשות. אף פעם לא הבנתי איך אפשר לעצור רגשות כשמדובר באינטראקציה אינטימית עם בני אדם. פעמים רבות תהיתי מה המשמעות של "להיות מאוהב". פגשתי גברים שהיו מאוהבים, רק לא רצו לקרוא לילד בשמו. לפי ההתניה שעליה גדלנו, להתאהבות יש השלכות הרות גורל: צריך לבחור באדם שבו מאוהבים. גברים רבים שפגשתי הרגישו שזו "סכנה". יואב ואני הבנו בתוך שבוע שרגשות זה חלק מהמשחק.
הוא עמד מולי, שמח, מאושר ומחויך ולא ראה אותי ממטר. בן אדם מאוהב שגילה את האור, מוצף בדופמין
והנה אני יושבת לי במרפסת הבית, שמחה וכאובת בטן, בזמן שיואב המאוהב עולה בדילוגים במדרגות להתארגן לעבודה. אז ככה ייראו חיי? תהיתי. לא המחשבה על כך שיואב מאוהב מעל הראש הטרידה אותי. ידעתי שאני האדם הכי משמעותי עבורו, הרגשתי גם שהאהבה שלנו גדולה יותר מכל קשר אחר שהגיע לפני חמש דקות. אם האהבה שלו אליי תגווע, זה לא יהיה קשור בהכרח למישהי אחרת. יותר מכך הרגשתי שההתאהבות של יואב משחררת אותי להתאהב גם כן. גם אני רוצה לדלג במעלה מדרגות הבית. הדיסוננס הוא זה שהטריד אותי. פרגנתי ליואב, שמחתי בשבילו, רציתי בשבילו את החוויות שלא אוכל לתת לו. אבל גם קינאתי, הרגשתי בצד, חששתי שייקחו לי את המקום, פחדתי שהאהבה החדשה תגרום ליואב לא לראות אותי ואת הצרכים שלי. הטרידה אותי המחשבה שהלב שלי יצטרך לחיות באופן מתמיד עם הגם וגם.
עד הפתיחה, הרגשות שלי היו בדרך כלל ברורים מאוד. עכשיו התרחשו הרבה סיטואציות שבהן אני מרגישה דבר והיפוכו, אחרות הביאו איתן דיסוננס בין המוח ללב. אז כך ארגיש מהיום? גם וגם? הפוליאמוריה של הלב הכתה בי.
יואב ירד מאורגן ומצוחצח ליום העבודה שלו. הוא ניגש אליי ואמר: "את יודעת שזה לא יכול להיות קרוב למה שיש לי ולך?". דמעות עלו בעיניי. יואב חיבק אותי חזק ונשם לתוכי. "את אהבת חיי, האמא של הילדים שלנו, גדלנו יחד ואנחנו ממשיכים לגדול". "הלב שלי גדל במידה וזה כואב", אמרתי. "אני רק מקווה שהוא יצליח להיכנס לג'ינס של הנשמה שלי". יואב חיבק אותי חזק ולא אמר מילה. הוא הכיר אותי וידע שזה רגע שבו נשאר רק לחבק.
לפרק הקודם ביומנה של פוליאמורית:
* השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
פורסם לראשונה: 20:16, 13.07.23
