מיה אלגרסי (33) מנתניה, מנהלת פרויקטים כספיים בחברת הייטק, נשואה ואמא לשניים.
רילוקיישן של ההורים: "נולדתי בעיר פוטומק, במדינת מרילנד שבארצות־הברית. אמא שלי, שרית, נולדה בישראל, ואבא שלי, דוד, עלה לישראל ממרוקו כשהיה בן 16. הם הכירו בצבא, התחתנו בגיל 18, הביאו לעולם את אחותי הגדולה גלי, ואז כשהיו בני 20 החליטו לעשות רילוקיישן לארצות־הברית. בתחילת הדרך אבא שלי עבד כמלצר ובהמשך הייתה לו חברת קייטרינג משלו, ואמא שלי הייתה מורה לעברית והכינה תלמידים לבר מצווה".
ילדות אמריקאית: "למדתי בבית ספר רגיל, לא יהודי, והיו לי חברות אמריקאיות, אבל כל הזמן הייתה לי תחושה שאני לא באמת שייכת - גם כי הוריי לא נולדו באמריקה וגם בגלל שהיינו יהודים מסורתיים, חגגנו את חגי ישראל, שמרנו על כשרות ועל שבתות. בבית דיברו איתי עברית ועניתי באנגלית, כי רציתי להיות כמו כולם. כשחברות היו מגיעות הביתה זה הביך אותי שמדברים אצלנו עברית. פעם הזמנתי חברה לארוחת שישי ואבא שלי לבש גלבייה מרוקאית, כפי שנהג בכל ערבי שבת. היא לא הבינה מה זה".
עלייה: "גדלתי בבית ציוני מאוד, ובכל קיץ הגענו לבקר את המשפחה המורחבת. הוריי תמיד אמרו לי כמה חשוב שיש לנו את מדינת ישראל. כשהייתי בת 21, אחותי האמצעית קארין עשתה עלייה וזה חיזק את הרצון שלי לעלות. בנוסף, רציתי למצוא חתן ישראלי, רצוי ממוצא מרוקאי כמו של אבא שלי. אני מתחברת מאוד למנטליות, לאוכל ולתרבות של המרוקאים. בגיל 23, אחרי שסיימתי תואר ראשון במִנהל עסקים, עליתי לארץ. היו לי חששות, אבל אמרתי לעצמי שאני צעירה ושאם לא יהיה טוב, תמיד אפשר לחזור".
התאקלמות: "עליתי לבד, הוריי חזרו לארץ שנה וחצי אחרי שעליתי, וגלי אחותי חיה עד היום בארצות־הברית. בהתחלה היו לי קשיי שפה. אמנם הייתה לי שפה בסיסית מהבית, אבל היו לי מלא טעויות. פעם אחת קבעתי תור למניקור, וכשהגעתי למניקוריסטית אמרתי שיש לי פגישה. היא לא הבינה על איזו פגישה אני מדברת ואמרה לי שצריך להגיד 'יש לי תור'. רק בצבא למדתי עברית כמו שצריך".
צבא: "היה לי חשוב מאוד להתגייס לצה"ל, אבל לא רצו לגייס אותי כי הייתי בת 23. בכל פעם שראיתי חיילים נצבט לי הלב. אחרי הרבה תחנונים הצלחתי לשכנע את הצבא לגייס אותי. שלחו אותי לטירונות של שלושה חודשים שהייתה משולבת עם אולפן במחו"ה בצפון. כדי ללכת לשירותים הייתי צריכה לבקש אישור מהמפקדת שלי, שהייתה צעירה ממני בשש שנים כמעט. אחרי הטירונות הוצבתי כפקידה בלשכת הרמטכ"ל".
אהבה: "במהלך השירות הצבאי יצאתי למועדון בתל־אביב ושם הכרתי את אור. רקדנו, התחלנו לדבר, בהמשך יצאנו לדייט במרינה בהרצליה והתאהבנו. הוא היה שונה מהגברים שהכרתי בארצות־הברית – סבלני, עצמאי, בלי אגו ודרמות וממוצא מרוקאי, ממש כמו שרציתי. אחרי שנה וחצי התארסנו ואנחנו כבר נשואים שבע שנים והורים לשניים, מתן בן ארבע וחצי ואלה בת שנתיים וחצי. אנחנו מדברים איתם באנגלית כי זה יכול לקדם אותם בחיים".
מחשבות על רילוקיישן: "כמה שבועות לפני המלחמה, אור ואני התחלנו לעבור תהליך של חזרה לארצות־הברית. טוב לנו בארץ, אבל אור הוא רואה חשבון וחשבנו שזה יכול לקדם אותו מקצועית. אלא שאז פרצה המלחמה וכל התוכניות השתנו. אור גויס למילואים בתותחנים ליד עזה, ואני כל הזמן דואגת לו ומרגישה לבד. מצד שני, מאז שהמלחמה פרצה, האנטישמיות הרימה ראש בארצות־הברית, אז אנחנו עוד לא יודעים אם נעזוב או נישאר. נכון שפה המצב הביטחוני לא קל, אבל לפחות אנחנו לא צריכים להסתיר את היהדות שלנו".
איזה הרגל אמריקאי כדאי לישראלים לאמץ? "לשמור על שפה יותר נקייה ומכובדת".
למה את הכי מתגעגעת בארצות־הברית? "לאוכל המקסיקני. עדיין לא מצאתי בארץ מסעדה מקסיקנית טובה".
למה לא תצליחי להתרגל? "למצב הביטחוני".
מה המקום שאת הכי אוהבת בישראל? "ירושלים, זה מקום שבו אני מרגישה הכי קרובה ליהדות".
