"זו סגירת מעגל מאוד מרגשת", מספרת נטע ריבקין (30) מתל-אביב, שתעבור באולימפיאדה הקרובה ממשטח ההתעמלות לעמדת הפרשנות של ערוץ הספורט לצד מירי נבו. כשהתחריתי הייתי דרוכה, לחוצה וממוקדת מטרה, שלא באמת הצלחתי לחוות את האירוע הגדול הזה. נסגרתי בתוך בועה, לא נתתי לעצמי להרגיש את הווייב והאנרגיות, ועכשיו אני באה בכובע אחר ומתכוונת ליהנות מכל רגע".
איזה ערך מוסף תביאי כפרשנית?
"את הניסיון הרב שלי. הייתי על המשטח הזה שלוש פעמים, ואני יודעת בדיוק מה כל מתעמלת מרגישה ואיזו דרך היא עברה כדי להגיע למעמד הזה".
יש בך שמץ קנאה במתעמלות?
"סיימתי את הקריירה בתחושת מיצוי, הגשמתי את כל החלומות שלי ועשיתי מעל ומעבר, אבל אני מודה שלפעמים בא לי לחוות את האדרנלין הזה שוב. זה משהו שאני לא חווה ביומיום בעוצמות כאלה".
במה את עוסקת כיום?
"אני יו"ר ועדת ספורטאים וחברת הנהלת הוועד האולימפי בישראל וגם יועצת ומאמנת לפיתוח חוסן מנטלי, כזה שמאפשר להתמודד עם משברים ומצבי חיים לא פשוטים. מה שגרם לי להיות ספורטאית ברמות הכי גבוהות היה בעיקר החוסן המנטלי שלי. תמיד ידעתי לא לוותר כשקשה, והיום אני עוזרת לספורטאים, יזמים ואנשי עסקים לבנות חוסן כזה".
איך הגעת להתעמלות אמנותית?
"בגיל חמש הלכתי לאימון עם אבא שלי, שהיה מאמן כדורסל, ופגשנו במקרה את אלה סמופלוב, מאמנת התעמלות אמנותית. היא זרקה לאבא: 'איך יכול להיות שהבת שלך עדיין לא אצלי?'. למחרת מצאתי את עצמי באולם ההתעמלות, מגלה עולם חדש. מאז אלה ליוותה אותי לאורך כל הדרך".
מתי הבנת שאת עשויה מחומרים של אלופים?
"רק בגיל 12, כשעליתי בפעם הראשונה על הפודיום, מקום שלישי באליפות ישראל בדרגת ילדות, קיבלתי סוף־סוף תמורה לעבודה הקשה שעשיתי לאורך שנים. מפה קצב ההתקדמות שלי היה מהיר מאוד, שנה אחרי כן הייתי אלופת ישראל, ובגיל 17 כבר השתתפתי באולימפיאדה הראשונה שלי בבייג'ין 2008, צעירת המשתתפים, הבייבי של המשלחת.
כשהייתי בשיא הקריירה, אבי נפטר מסרטן וזו הייתה השנה הכי שחורה בחיי. בדיעבד הבנתי שההתעמלות עזרה לי להתמודד עם האובדן"
"סיימתי במקום ה־14, וזה נחשב להישג מצוין. הייתי בשיא הקריירה שלי, אבל כעבור שנה אבי נפטר מסרטן וזו הייתה השנה הכי שחורה שעברתי בחיים. בדיעבד אני מבינה שההתעמלות עזרה לי להתמודד עם האובדן. דווקא מהמקום הנמוך הזה השתתפתי באותה שנה באליפות אירופה וסיימתי עם מדליית כסף היסטורית בתרגיל האלות. הקדשתי את המדליה לאבא שלי, שתמיד חלם שאגיע להישג בינלאומי. בהמשך אותה שנה זכיתי באליפות העולם במדליית ארד בחישוק, הישראלית הראשונה בהיסטוריה. הפכתי את האבל למנוע שהצמיח אותי".
והגעת לאולימפיאדת לונדון 2012 כאחת המועמדות החזקות למדליה.
"הגעתי לגמר אולימפי וסיימתי במקום השביעי, הישג שיא של מתעמלת ישראלית. חזרתי מלונדון בגיל 21, שהוא גיל פרישה בענף ההתעמלות, אבל הרגשתי שיש לי עוד מה לתת והמשכתי להתאמן לקראת ריו 2016. יש שלוש מתעמלות בהיסטוריה שהצליחו להשתתף שלוש פעמים במשחקים אולימפיים, ואני אחת מהן. הגעתי למקום ה־13".
אילו ויתורים נאלצת לעשות במהלך הקריירה?
"ויתרתי על המון דברים. כמעט לא היה לי זמן למשפחה ולחברים, חקפדתי על תזונה מוקפדת ושעות שינה קבועות, לא היו לי זמן או פניות רגשית לזוגיות. הייתה לי זוגיות משמעותית רק אחרי שפרשתי, בגיל 26. היום אני רווקה".
מה העצה הכי גרועה שקיבלת במהלך הקריירה?
"אחרי האולימפיאדה השנייה שלי אמרו לי: 'אין לך סיכוי להגיע לעוד אולימפיאדה, כדאי שתפרשי עכשיו'".
יש לנו סיכוי למדלייה?
"יש סיכוי גדול, לינוי אשרם היא מתעמלת ענקית. היום היא נמצאת בטופ שלוש בעולם, והיא מגיעה לאולימפיאדה כפייבוריטית".
