רגע השפל בחייה של עינת רובין היה גם רגע השיא בחייה של בתה, המוזיקאית דניאל רובין. בעוד דניאל מופיעה בפסטיבל "אינדינגב" לצדו של הזמר אלון עדר ואלפי אנשים בקהל מריעים לה, עברה אמה התקף פסיכוטי. היא עמדה על אדן החלון וחיכתה שחללית תבוא לאסוף אותה רגע לפני המבול שיחסל את העולם.
בעלה אשר, שהיה באותה עת בבית, החליט לאשפז אותה בבית החולים הפסיכיאטרי "שלוותה", שם התברר שהיא חולה במאניה־דיפרסיה. בדרך לבית החולים הוא צלצל לבתו דניאל, ותפס אותה בדרך חזרה מההופעה, עדיין נישאת על גלי התהילה. "זו הייתה צניחה חופשית מטורפת", נזכרת דניאל.
באוקטובר האחרון, שנתיים בדיוק אחרי הערב ההוא, העלתה דניאל פוסט לפייסבוק ושיתפה בתחושותיה: "לפני שנתיים אמא שלי אושפזה בפעם הראשונה. אני זוכרת את התאריך טוב־טוב כי זה היה בדיוק ביום שהתארחתי בהופעה של אלון עדר באינדינגב בבמה המרכזית. הגשמת חלום. בדרך חזרה הביתה קיבלתי טלפון מאבא שלי, ומשם נסענו ישר לשלוותה. שבועיים אחר כך הופעתי בפסטיבל הפסנתר, לא התזמון הכי מדהים. הייתי מדוכאת ומודאגת, ואמא שלי רצתה שייתנו לה אישור מיוחד לצאת מהאשפוז ולבוא להופעה, ואני מתתי מפחד שיאשרו לה. בסוף אמרתי לה שאני מעדיפה שהיא לא תבוא, והיא הבינה ולא נעלבה. בהופעה היה לי מדהים, סוף־סוף הרגשתי רגיל אחרי שבועיים שלא זכרתי מי אני".
עינת, מה בדיוק קרה לך?
"הייתי בהתפרצות של פסיכוזה, עמדתי על מעקה המרפסת, והייתי בטוחה שחללית בדרך לאסוף אותי, כי תכף יתחיל מבול וכולם ימותו, ורק הנבחרים ואני ביניהם ימשיכו את העולם. בעלי צעק לי שארד משם, ואמרתי לו, 'אם תמשיך לצעוק, לא יכניסו אותך לחללית ואתה תמות'. הבן שלי בדיוק הגיע הביתה, ואמרתי לו, 'אל תדאג לי, אני יכולה לעוף, תכף תראה איך אני עפה ולא תוכלו לעצור אותי'".
דניאל: "לאירוע הזה קדמו כמה אירועים מוטרפים אחרים שלא ידענו איך לאכול אותם, כי אמא לא הייתה מאובחנת, ולא ידענו שהיא חולה. באותו רגע אבא שלי החליט לאשפז אותה כי היא כבר הייתה מסוכנת לעצמה, היא באמת חשבה שהיא יכולה לעוף".
עינת: "כשנכנסתי לשלוותה, הייתי במאניה מטורפת, על גג העולם, באמת חשבתי שאני יכולה לעוף. רק אחרי ההתקף הבנתי את גודל הנזק שגרמתי למשפחה שלי"
עינת: "הם אמרו לי, 'בואי, הולכים לטייל', ולקחו אותי לשלוותה. בכלל לא הבנתי את הסיטואציה, במכונית חשבתי שאני כבר בתוך החללית, וכשנכנסתי לשלוותה הייתי בטוחה שבאתי לאסוף משם אנשים שיעלו איתי לחללית. הייתי במאניה מטורפת, וכשבן אדם במאניה, הוא מרגיש בטריפ הכי טוב של החיים, הכי מאושר, הכי שמח, על גג העולם, הוא באמת חושב שהוא יכול לעשות הכל. באמת חשבתי שאני יכולה לעוף, וזו תחושה ממכרת. רק אחרי ההתקף הבנתי את גודל הנזק שגרמתי למשפחה שלי".
דניאל: "היא תיארה לי את זה נורא יפה אחר כך, אמרה לי שלנחות אחרי המאניה זה כמו להגיע אחרי סופת טורנדו, לראות את כל הנזקים ולהבין שאת היא הטורנדו".
בדיעבד את יודעת מה החמיר את מצבה?
"היא עישנה קנאביס רפואי. בהתחלה גם אני חשבתי שקנאביס הוא תרופה מדהימה, אבל מתברר שאנשים שמועדים למחלת נפש נכנסים בגללו למצבים פסיכוטיים לא פשוטים".
"אמא הרגישה שאני נגדה, זה שבר לי את הלב"
עינת (54) גדלה בנהריה וברמת־השרון, מורה לריקוד במקצועה, שלפני 30 שנה פתחה ביחד עם בעלה, אשר רובין (58) חנות מתנות ("מונוגרמה") בלונדון מיניסטור בתל־אביב. השניים מתגוררים ברעננה והם הורים לשלושה ילדים. דניאל (27), שהתארסה לאחרונה לבן זוגה, המוזיקאי ניר שלמה (36), היא האמצעית. דניאל למדה בתיכון תלמה ילין במגמת ג'ז, שירתה בלהקה צבאית, המשיכה ללימודים ברימון והוציאה שלושה אלבומים: "כלום לא עובר על ידי", "הסיפור בגדול" ו"האלבום שיעיר את אמא", שיצא לאחרונה ועוסק כולו בהתמודדות שלה עם מחלת הנפש של אמה.
בשבעת שירי האלבום רובין עוברת דרך כל שלבי האבל בהתמודדותה עם מחלת האם: הכחשה ("אני יודעת שאני לא לבד"), מיקוח ("קרב אבוד"), כעס ("שוב האמנתי לך שאת לא חולה"), הלקאה עצמית ("לא הייתי שם") ולבסוף השלמה ("אני יודעת שיום אחד אני אהיה אמא מדהימה").
דניאל: "כתבתי את האלבום כחלק מהטיפול שלי בעצמי, הרגשתי שהוא עושה לי סדר כדי להבין מה קרה לי, קצת כמו לעשות סדר בארון. זה האלבום השלישי שלי, ותמיד כשאני מוציאה החוצה חרדות, דיכאונות ופחדים, התגובה של העולם עוזרת לי. יש משהו ממכר בהזדהות הזאת של העולם עם הסיפור הפרטי שלך. אמרתי לפסיכולוגית שלי שהיא צריכה לקחת את האלבום הזה ככרטיס ביקור".
עינת: "היא קראה לו 'האלבום שיעיר את אמא", ומה שיפה זה שכשהיא סיימה להקליט אותו, כבר הייתי ערה לגמרי. המשאלה שלה התגשמה".
עינת: "התכחשתי למחלה שלי, כעסתי על בעלי, כי הוא אשפז אותי ופיטר אותי מהעבודה, לא הבנתי למה הוא עושה לי את זה, והתגרשנו"
דניאל: "רציתי לדבר אליה, להחזיר אותה למציאות. הקונספט היה לעשות את זה בשלבים: באחד השירים אני אומרת לה שאני בצד שלה, כי היא הרגישה שאין שם אף אחד לצדה, והכי נורא הוא שהיא הרגישה שאני נגדה, וזה שבר לי את הלב. ידעתי שהיא לא מסוגלת לראות את זה כרגע, אבל שברגע שהיא תחזור למציאות ייפול עליה כל מה שקרה וכל מה שהיא עשתה למשפחה בתקופה הזאת ללא שליטתה - וקרו דברים קשים מאוד. ההורים שלי התגרשו בזמן הזה, וחזרו אחד לשני אחרי כל הסערות".
עינת: "התכחשתי למחלה שלי, כל הזמן אמרתי להם, 'סתם אשפזתם אותי, עשיתם לי עוול שלא ייעשה'. כעסתי על בעלי, כי הוא אשפז אותי ופיטר אותי מהעבודה, לא הבנתי למה הוא עושה לי את זה, והתגרשנו".
"הבנתי מה עשיתי, איזו משפחה הרסתי"
אחרי חודש וחצי של אשפוז השתחררה עינת מבית החולים הפסיכיאטרי וחזרה הביתה, למשפחה המומה והרוסה. "עברנו איתה שנה לא קלה כי היא קיבלה טיפול תרופתי לא מתאים והמשיכה עם הקנאביס", מספרת הבת. "אחרי שנה הרגשתי שאני מוצפת מדי והחלטתי לנסוע עם בן זוגי לחופשה באיי סיישל. אני לא אשכח את הרגע הזה שבו העולם התהפך עליי שוב, ישבתי במקדונלד'ס בנתב"ג לפני הטיסה וחיכיתי למנה שלי, ואז קיבלתי טלפון ממשטרת נתניה, ביקשו ממני לבוא לשחרר את אמא שלי שהייתה במעצר כל הלילה. התברר שהיא עשתה תאונה קטנה, עצרו אותה... זה בסדר שאני מספרת?"
עינת: "כן, תמשיכי... בקיצור, לקחתי קנאביס והייתה לי תאונה".
דניאל: "היא הייתה במאניה וצעקה על השוטרים, אז עצרו אותה".
עינת: "אחר כך הם אמרו שהרבצתי להם. לכי תזכרי".
דניאל: "ישבתי בנתב"ג לפני טיסה לסיישל, ואז קיבלתי טלפון ממשטרת נתניה. ביקשו ממני לבוא לשחרר את אמא שלי ממעצר"
דניאל: "היא דווקא אמרה להם שיש לה היסטוריה של אשפוזים, אבל לקחו אותה לפאקינג צינוק לכל הלילה. הבנתי שהיא צריכה ללכת לאשפוז, אבל הייתי תקועה בנתב"ג, אבא שלי כבר לא בתמונה, לא ידעתי מה לעשות. צלצלתי לאחי המסכן ואמרתי לו, 'אני בנתב"ג בדרך לסיישל, אתה יכול להוציא את אמא מהמעצר ולקחת אותה לשלוותה?'. במקביל התחלתי לחפש בתי איזון, שהם חלופות נעימות יותר לבית חולים. בתחושתי היה בבית החולים משהו שליבה את מצבה והחמיר אותו. לצערי, אף בית איזון לא הסכים לקבל אותה, כי אז היא עוד עישנה קנאביס וכבר הייתה מבוגרת מדי בשבילם, הם מקבלים צעירים יותר".
לאחרונה היו פרסומים שונים שהציפו בעיות בבתי החולים הפסיכיאטריים.
עינת: "לא התעמקתי בתחקירים, ולמזלי נתקלתי רק באנשים מקצועיים. אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי הוא צעד אחרון לדעתי. יש המון בעייתיות במקומות האלה, רק באשפוז השני איבחנו אותי נכון ונתנו לי את הכדורים המתאימים. אני חושבת שכשתעלה המודעות לכך שמחלות נפש הן דבר נפוץ כל כך, גם הטיפול ישתפר. ואני חייבת להגיד שאני מאוזנת בזכות שלוותה. נגמלתי שם מהקנאביס וקיבלתי תרופות אחרות שעזרו לי יותר. התחלתי להבין מה עשיתי לעצמי ולמשפחתי, איזו משפחה הרסתי, מאיזה גבר התגרשתי, איזו עבודה איבדתי. הבנתי שאני בצרות, והחלטתי להחזיר לעצמי את החיים שהיו לי. זה תהליך שלקח כמה חודשים, אבל בסוף הגרוש שלי חזר אליי וגם החזיר אותי לעבודה".
עינת: "כשנכנסתי לשלוותה, הייתי במאניה מטורפת, על גג העולם, באמת חשבתי שאני יכולה לעוף. רק אחרי ההתקף הבנתי את גודל הנזק שגרמתי למשפחה שלי"
היה קשה לשכנע אותו לחזור אלייך?
דניאל: "הוא הכי מאוהב בה בעולם, גם כשהם התגרשו היה אפשר לראות כמה הוא שבור לב, הייתה להם זוגיות מושלמת. הוא פשוט היה כל כך פגוע ומסכן, שהוא היה חייב לעצמו התחלה חדשה".
עינת: "באתי ואמרתי לו, 'אני מכירה במחלה שלי, הפסקתי את הקנאביס ואני מתחילה לקחת כדורים. אני רוצה לחזור לעצמי, ואתה חייב לעזור לי'. לקח זמן, אבל בסוף הוא קיבל את זה, והיום לא להאמין: אנחנו כבר שנה ביחד וזה כמעט Too good to be true. הזוגיות שלנו יותר טובה מקודם, ולפני כמה ימים הוא קנה טבעת, לקח אותי לחופשה בכנרת והציע לי להתחתן איתו שוב".
מה עם הילדים? סלחו לך?
"גם עם הילדים עשיתי סוג של פיוס, קרה לי נס. עם הבת הקטנה היה הכי קשה. כשהיא התגייסה, כולם ליוו אותה לבקו"ם, באותה תקופה היא לא דיברה איתי, ולא הייתי חלק מהמשפחה, ישבתי בבית ובכיתי, הרגשתי כל כך דחויה".
דניאל: "ידעתי שהיא תרגיש ככה, אז באתי אליה באותו יום, והיא כל כך זעמה, שהיא פשוט יצאה עליי והאשימה אותי שזה בגללי. לא כעסתי, אף פעם לא הצלחתי באמת לכעוס עליה, היה לי קל יותר להרגיש אשמה מכעס. אם כבר, היה לי קל יותר לכעוס על אבא, כי לאמא יש תירוץ, אז מה התירוץ שלך?"
הרגשת שהוא הפקיר אותה?
"לא רק אותה, גם אותנו. כשהם התגרשו, הרגשתי שהכל נופל עליי, שאני צריכה עכשיו לטפל באמא לבד".
6 צפייה בגלריה
"שנתיים מתוכן הוא עבר איתי את הגיהינום הזה", רובין ובן זוגה ניר שלמה
(צילום: אלבום פרטי)
"לא ידעתי איך לעזור, זה היה ניסוי וטעייה"
בעקבות האלבום, שעבר מפה לאוזן בקרב בני משפחותיהם של מתמודדי הנפש, קיבלה דניאל מאות תגובות מרגשות ומזדהות, והחליטה להעלות את כולן לאתר אינטרנט שפתחה לצורך כך. לאתר עולים סיפורים דומים של בני משפחה, שמצאו בו בית ואוזן קשבת. "החלום הכי ורוד שלי הוא שהאלבום הזה יהיה ה־MeToo# של מחלות הנפש", היא מחייכת. "הופתעתי לגלות שכמעט כל אדם שסיפרתי לו על אמא שלי, סיפר לי על קרוב משפחה שלו או על מישהו שהוא מכיר, מתברר שזה הדבר הכי נפוץ בעולם, ואנשים הכי מתביישים בו".
מה משותף לסיפורים שעלו לאתר?
"המצוקה של בני המשפחה. הם צריכים עזרה, כי הם היחידים שיכולים להחזיר את הקרובים שלהם לשפיות. רק כשאמא השתחררה מהאשפוז השני גיליתי את מיל"ם (מרכזי ייעוץ למשפחות מתמודדים), שעזרו לנו מאוד ואפילו נתנו לכל אחד מאיתנו שישה טיפולים פסיכולוגיים בחינם. אבל לפני כן לא ידעתי איך לעזור לאמא וגם לתמוך באחותי הקטנה, שהייתה אז בת 17-16. לקחתי על עצמי אחריות. כל המשפחה התגייסה לעזור, אבל הרגשתי שמכיוון שאני יותר בעולמות הנפש אולי יותר קל לי להבין את המורכבות".
דניאל: "הופתעתי לגלות שכמעט כל אדם שסיפרתי לו על אמא שלי, סיפר לי על קרוב משפחה שלו או על מישהו שהוא מכיר, מתברר שזה הדבר הכי נפוץ בעולם, ואנשים הכי מתביישים בו"
הרגשת שאת בקיאה בעולמות האלה?
"זה בא לי באופן אינטואיטיבי, ואני גם בטיפול כבר הרבה שנים. הרגשתי שבמערכה הזאת אני הבן אדם היחיד שיש לו כלים לעזור לאמא, ולקחתי אחריות על הסיטואציה, אבל לא באמת ידעתי איך. הכל היה ניסוי וטעייה".
עינת: "המחלה אולי התפרצה אצלי לפני שנתיים, אבל בדיעבד גילינו שבגיל 40 היה לי התקף ולא זיהינו אותו".
דניאל: "אני זוכרת את זה. בשיר 'לא הייתי שם' שכתבתי, יש שורה שאומרת, 'כן הייתי שם בגיל 14 כשאמרת שאת יכולה לעוף...'".
עינת: "נו, תמשיכי את השורה".
דניאל: "... מהיום ההוא אני כבולה, שרשרת דאגות אלייך שחונקת את הגוף".
נשמע שבגיל 14 הפכת להיות קצת אמא שלה.
"כשהייתי ילדה האמנתי לסיפורים שלה. ככל שגדלתי והתבגרתי, הבנתי שמשהו פה לא בסדר, אבל היא לא הייתה מאובחנת, ולא חשבתי בכלל על מחלת נפש".
את פוחדת מהגנטיקה המשפחתית?
"פעם פחדתי מזה, היו לי בעבר דיכאונות וחרדות, ואני בן אדם מאוד רגיש, אבל היום אני חוששת פחות. אני בטיפול פסיכולוגי, ואני ממש עובדת בלהיות מודעת. אני מקיפה את עצמי באנשים שאני סומכת עליהם. אם אי פעם יקרה לי משהו כזה, אני אהיה בסביבה הכי תומכת".
איך בן הזוג שלך, ניר, מרגיש עם זה?
"הוא הכי מכיל בעולם, אני חושבת שזה מה שגרם לי לרצות להתחתן איתו. אנחנו שלוש שנים ביחד, שנתיים מתוכן הוא עבר איתי את הגיהינום הזה. שאלתי אותו פעם אם זה לא מדכא אותו, והוא ענה, 'את הבן אדם הכי משמח שאני מכיר, גם כשאת עצובה'. לא הייתי מצליחה לעבור את זה בלעדיו".
6 צפייה בגלריה
"את יודעת, אמא, אם לא היית מגדלת אותי ככה, לא הייתי יודעת איך להתמודד", דניאל ועינת רובין
(צילום: טל שחר)
"היא אמרה לי דברים נוראיים"
בימים אלה מנסה דניאל לשמור על שגרת הופעות (פרטים בעמוד הפייסבוק שלה "דניאל רובין - Daniel Rubin”, ההופעה הקרובה תהיה ב־20.1 בנוקטורנו, ירושלים). באוקטובר האחרון, כשהופיעה בפסטיבל הפסנתר בתל־אביב, ישבו הוריה בקהל, שלא כמו לפני שנתיים. "פחדתי מהרגע הזה", מודה דניאל, "זאת הייתה הפעם הראשונה שאני שרה לאמא שלי את השירים על הבמה, אבל זה עבר סבבה".
עינת: "שמעתי את השירים קודם, אבל גם אני נורא פחדתי מהרגע שבו קהל שלם ייחשף לסיפור שלי. בסוף התרגשתי מאוד, אפילו בכיתי, ראיתי את כאבה וראיתי גם את היופי, האלבום הזה כתוב בהמון אהבה".
איך בני המשפחה מרגישים עם החשיפה?
דניאל: "לא היה להם קל, הם שאלו אם אני חייבת לעשות את זה, וכשאמרתי שכן, הם תמכו".
עינת: "בהתחלה היה לי קשה לתת לה להוציא אותי מהארון, אבל אחרי זה חשבתי שאני רוצה שידברו על זה, אני רוצה שזה יהיה בחוץ כדי להעלות את המודעות. חוץ מזה, היא כל הזמן הייתה לצדי ותמיד עזרה לי בכל, הרגשתי שאני צריכה לפרגן לה את זה".
דניאל: "היא לא אמרה לי את כל זה. לי היא אמרה, 'איזה יופי שכתבת עליי, ולא רק שיר אחד, אלבום שלם'".
דניאל: "יש בינינו קשר כל כך חזק, וזה מה שעזר לי להיות שם בשבילה בתקופה הזאת למרות שהיא לא הייתה האמא שאני מכירה, והיא עשתה לי דברים מאוד קשים ואמרה לי דברים נוראיים. לא פעם הסתכלתי עליה ושאלתי את עצמי, 'מי זאת האישה הזאת? אמא שלי בחיים לא הייתה אומרת לי דברים כאלה'".
איך הצלחת להתעלות מעל העלבון והכעס?
"הייתי כל כך בטוחה בקשר שלנו, פשוט אמרתי לעצמי שזה שהיא מתנהגת אליי כל כך רע כרגע, מעיד על המחלה ולא עליה. למען האמת, זה הרבה בזכותה ובזכות הדרך שבה היא גידלה אותי, היא זאת שנתנה לי את כל הכלים והכשירה אותי כל החיים לרגע הזה שבו אני נלחמת עליה. את יודעת, אמא, אם לא היית מגדלת אותי ככה, לא הייתי יודעת איך להתמודד איתך".
עינת: "הו, איזה משפט יפה אמרת לי עכשיו".
דניאל: "התפקיד הכי חשוב לבני המשפחה שנמצאים בסיפור כזה הוא לשמור חסד לבן אדם שאתה מכירים ולהילחם עליו, כי הנה, עם עבודה ומאמץ המצב יכול להשתנות"
דניאל: "אבל זה בדיוק זה. אם יש לי מסר בכתבה הזאת, אז התפקיד הכי חשוב לבני המשפחה שנמצאים בסיפור כזה הוא לשמור חסד לבן אדם שאתה מכירים ולהילחם עליו, כי הנה, עם עבודה ומאמץ המצב יכול להשתנות. אני יודעת שזו מחלה כרונית ואנחנו תמיד נחיה איתה, זה לא שניצחנו, אבל אנחנו יכולים לאסוף ניצחונות קטנים. לא מזמן קניתי פסנתר שחלמתי עליו הרבה מאוד זמן, ואז סיפרתי לאמא שלי, והיא ישר העבירה לי חצי מהתשלום. אמרתי לה שלא צריך, אז היא אמרה לי, 'אבל אני רוצה, זה מה שאמא עושה', ובאותו רגע פרצתי בבכי של התרגשות והקלה, באיזו קלילות קיבלתי את אמא שלי בחזרה. אני לא מאמינה באלוהים, ועדיין אני אומרת ברוך השם, תודה לאל".
עינת, למה בחרת לא לחשוף את פנייך בכתבה?
"חשוב לי להגיד שהסיבה שבגללה לא רציתי להצטלם לא קשורה למחלה שלי. בניגוד לדניאלי, שבחרה במקצוע ציבורי, מוציאה אלבומים ומופיעה, אני אדם פרטי ואפילו קצת ביישן. הסכמתי להתראיין בגלל שאני מאמינה שהאלבום הזה חשוב, ושצריך לדבר על מחלות נפש ולנרמל את השיח סביבן, אז עשיתי את זה בדרך שהרגישה לי הכי נוחה".
דניאל, מה את רוצה שיקרה בעקבות הריאיון הזה?
"הייתי רוצה להעלות את המודעות למחלות נפש. כשאת שומעת על בן אדם שחולה במאניה־דיפרסיה זה נשמע לך כמו משוגע שצריך להתרחק ממנו. תראי את האישה המתוקה והיפה הזאת, היא נראית לך משוגעת? היא אישה רגילה, מתפקדת ומתקתקת, עושה ספורט, היא לא המשוגעת שמראים לנו בסרטים. אם היו מדברים יותר על אנשים עם מחלות נפש, אולי היו מצליחים לזהות את המחלה לפני שהיא הופכת למסוכנת".
