כ-20 אנשי צוות בבית הספר אורט שרת בנוף־הגליל הם גם בוגרי אותו בית ספר. בשבילם כל כניסה לחדר המורים היא כמו כנס מחזור קטן. "אני מהלכת במסדרונות ילדותי", מגדירה את החוויה אילנית טויטו ביטון (50), מורה לערבית ותרבות יהודית־ישראלית ומנהלת שכבה, נשואה ואמא לשניים. "למדתי בשרת בשנות ה־80, וקיבלתי השראה מהמחנך שלי, גדי. הוא היה אדם מיוחד ומורה מקסים ונעים הליכות. אהבתי ערבית בזכותו ולכן בהמשך למדתי מזרחנות. הוא הצית בי את האהבה לשפה. הוא גם דחף אותי למקצוע ההוראה באופן מעשי: אחרי שהשתחררתי מהצבא נפגשנו בדואר. הוא שאל אותי מה אני עושה, וסיפרתי לו שיש לי שנה חופש עד שאתחיל ללמוד. מיד הוא הציע לי לבוא להחליף מורה לערבית בבית הספר. קצת חששתי, לא הבנתי מה לי ולזה, אבל הוא התעקש שאני יכולה - והוא צדק. כך התחלתי את הקריירה בבית הספר שבו למדתי".
איך הרגשת כשנכנסת לחדר המורים שיש בו מורים שלימדו אותך?
"אין יותר שבירת דיסטנס מזה. זו הרגשה מיוחדת, להבין את הצד השני בצורה אחרת. מעבר לזה אני חיה את הנוסטלגיה שלי ואוהבת את המקום".
אילנית טויטו ביטון: "כשלמדתי פה הייתה לי מורה מקצוענית אבל קשוחה וקפדנית מדי. רציתי לשפר"
יש דברים שאת זוכרת כתלמידה שרצית לשנות כמורה?
"אני תמיד מדברת עם התלמידים שלי על שלושת ה'שינים': שינוי, שימור ושיפור. רציתי לשמר ולשדרג ערכים שקיבלתי כמו העברת האהבה למקצוע והקשר בין מורה לתלמיד שלמדתי מגדי, שהיה בא לביקורי בית. חשוב לי לראות את הילד מעבר ליכולות הלימודיות, לראות בן אדם קטן. הייתה לי מורה מקצוענית אבל קשוחה וקפדנית מדי. פה רציתי לשפר. אני לא רוצה שיפחדו ממני. זו חוויה לא נעימה שנצרבה לי בזיכרון. נכון, חשוב לי שיכבדו אותי, אבל באמצעות הבנה ולא פחד".
דגש על רצון התלמידים
כשענב סבג (45, רווקה), מורה למתמטיקה וסגנית מנהלת בתיכון שרת בנוף־הגליל, התחילה ללמד בתיכון שבו למדה, היא עבדה עם מורים שלימדו אותה. "בשנה הראשונה לימדתי בתיכון אלון ואחר כך עברתי לשרת. בשניהם גם למדתי", היא מספרת. "זה היה כיף גדול. אהבתי הרבה מהמורים כשהייתי תלמידה, ופתאום נוצר בינינו קשר אחר - של קולגות, של חברות. זו סגירת מעגל מרגשת מאוד".
איך ההרגשה להיכנס בשער בית הספר שצעדת בו כתלמידה? זה עדיין מרגש או שהתרגלת?
"אחרי שנים התרגלתי, אבל מדי פעם זה קופץ למודעות. הכיתות שלמדתי בהן עוד פה ועכשיו אני מלמדת בהן. זו חוויה מיוחדת. הרבה מהמורים בשרת הם בוגרים של התיכון, וזה מרגש בכל פעם מחדש. מדי פעם יש אירועים שמעלים את זה. למשל, לפני כמה שנים, בטקס יום השואה, הקראתי קטע שכתבתי לאחר שיצאתי לפולין כתלמידה. היו בטקס גם מורים שהיו איתי באותו מסע כתלמידים".
ענת סבג: "אהבתי הרבה מהמורים כשהייתי תלמידה, ופתאום נוצר בינינו קשר אחר - של קולגות, של חברות. זו סגירת מעגל מרגשת מאוד"
כשהיית תלמידה ידעת שתרצי להיות מורה?
"לא. התגלגלתי להוראה במקרה כשלמדתי באוניברסיטה. החלפתי מורה בשרת, שגם היא חברה שלי שלמדה איתי באותו תיכון, וזה חיזק את האהבה שלי למקצוע".
באילו נושאים החוויה שלך כתלמידה משפיעה על ההחלטות שאת עושה ועל הדרך שבה את מלמדת?
"מצד אחד אני זוכרת שכשעברתי מהחטיבה לתיכון, ב־1991, לא שאלו אותנו באיזו כיתה אנחנו רוצים להיות. הסתכלו על הציונים וכך קבעו. אני שובצתי בכיתה מתקדמת ללימודי פיזיקה ומתמטיקה, ולא לגמרי התאמתי לה. סיימתי את הלימודים עם בגרות אבל היו לי הרבה קשיים, בייחוד באנגלית. יש לי לקות קשה באנגלית והיא אובחנה רק כשלמדתי באוניברסיטה. מצד שני, הכילו את הקשיים שלי יפה ועזרו לי מאוד. כסגנית מנהלת אני שמה דגש על רצון התלמידים, וחשוב לי להכיל קשיים ולעזור. אני מספרת על החוויה שלי לתלמידים ולהורים שמתנגדים לעבור אבחון, ומספרת שאם הייתי עוברת אבחון בגיל צעיר היה לי קל יותר, בעיקר כשמדובר בתלמידים שקטים כמוני, שאם יקבלו טיפול נכון יכולים לפרוח".
עם המורות שלמדו בשרת והיום מלמדות בו נמנות גם פזית אושרת (חינוך מיוחד), רוית בן ישי (לשון) וג'ני אלרואי (יועצת).
חלום שהתגשם
"הזיכרונות שלי מבית ספר תומר בבאר־שבע טובים מאוד", מספרת חנית שיין קורץ, מורה לכיתות ה'-ו' באותו בית ספר כבר כ־30 שנה. "היו מורים שהשפיעו עליי מאוד, ובעקבותיהם אני מורה. בכיתה ח' הייתה לי מורה לספרות שהדרך שלימדה, מהנשמה, הובילה אותי ללמוד ספרות באוניברסיטה". שיין קורץ (49), נשואה ואמא לשלושה, היא בעלת תואר ראשון בספרות עברית, תואר שני בניהול מערכות חינוך ולומדת משפטים.
חזרת לבית הספר שבו למדת כמורה צעירה ועבדת לצד מורים שלימדו אותך. איזו חוויה זו הייתה?
"חוויה מכוננת. להיכנס לחדר המורים כמורה, לראות את הסיטואציה מהעיניים של המורים, להרגיש את השותפות, ההדדיות והרצון לעזור בחדר המורים, את תחושת המשפחתיות והשייכות, זו הגשמת חלום".
היו דברים שרצית לשנות? דברים שלא אהבת כשהיית תלמידה?
"לא הכל היה ורוד, כמובן, אבל אני לא זוכרת משהו ספציפי. אני זוכרת את בית הספר כמכיל, הרגשתי שכיבדו אותנו, ואני משתדלת ליישם את זה כמורה - לתפור לכל ילד חליפה שמתאימה לו, להיות אמפתית. אני זוכרת מורות שהרגשתי שהן נשות מקצוע בכל רמ"ח איבריהן, ומרגישה שיש לי עד היום את אותו ניצוץ".
כשאת באה בבוקר לבית הספר, את כבר רגילה לעובדה שגם את למדת בבית הספר או שלפעמים את חושבת על זה?
"עדיין יש לי מחשבות כמו 'פה שיחקתי', 'פה רצתי'. זה כיף גדול".
המנהל שהציל את המוסד מסגירה
אבי זיגלר (61), נשוי ואב לשניים, השתחרר מהצבא בגיל 40 ועבר הסבה להוראה וניהול. בפגישה עם חברי ילדות שמע שבית הספר שבו למד בסכנת סגירה ומחפשים מנהל שיציל אותו. בסמ"ת היה בית ספר פרטי של הטכניון, שעבר בשנות ה־2000 לעיריית חיפה וקרנו ירדה. זיגלר קפץ על האתגר, נכנס לתפקיד ב־2015, הצליח לשקם את בית הספר, וכיום הביקוש אליו כה גדול, שמתקבלים אליו לאחר הגרלה.
3 צפייה בגלריה
אבי זיגלר: "כשאני הייתי תלמיד, המנהל היה מרשים אבל מרוחק. אני רוצה לשמוע את התלמידים"
(נחום סגל)
"כשהייתי נער לא היה קל ללמוד בבית הספר", הוא מספר. "היו דרישות גבוהות. למדנו בכל יום עד חמש, אבל הרגשנו חלק ממועדון יוקרתי. היה כיף לנסוע באוטובוס עם חולצת בית הספר ולנפח את החזה. גם כנער הערכתי את מה שקיבלתי למרות הקפדנות, ורבים מהבוגרים של בית הספר חשו כמוני. הרבה מהם צמחו להיות מובילים במשק".
מרגש לנהל את בית הספר שבו למדת?
"מאוד. בסמ"ת המקורי שכן בשכונת הדר כשהיא נחשבה לשכונה מפוארת. כשאני התחלתי לנהל את בית הספר הוא שכן במבנה שממנו היה אפשר לצפות בנוסטלגיה מהולה בעצב במתחם ההיסטורי של בסמ"ת, שבו למדתי לפני כ־40 שנה. היה לי קשה לראות אותו כי הוא הפך לשובך יונים ענק. לפני ארבע שנים הועתק בית הספר לשכונת נווה דוד, למבנה הייטקי שמשלב זכוכית ואלומיניום, שיוצר הלימה בין התוכן הנלמד לחזות. המראה שונה, אבל את רוח בית הספר אני משמר: השאיפה למצוינות, ליצירתיות, הדגש על טכנולוגיה ומדע, אבל לא בגישה נוקשה. אימצנו גישת ניהול משותף ולא היררכי, ביטלנו את הצלצולים, כדי שהילדים יפתחו אחריות אישית, כמו סטודנטים. וזה עובד. לא התקנו מצלמות אבטחה כי אנחנו סומכים על הילדים, והם יכולים להיכנס כמעט לכל הכיתות והמעבדות גם בהפסקות ולחמם אוכל בחדר המורים. האווירה היא של שותפות. בהפסקות משחקים כדורגל ביחד, הטיול השנתי משותף, כל השכבות ביחד, אין היררכיה".
מה לגבי היחסים בין המורים לתלמידים?
"אנחנו משתפים את הילדים, מתייעצים איתם ומכבדים אותם. הם מעלים רעיונות. המנהל שניהל את בית הספר כשאני הייתי תלמיד היה דמות מרשימה אבל מרוחקת. לא הייתה לי חוויה אישית ממנו. גם המורים היו אנשים מעוררי השראה, אבל הם לא היו זמינים. אני רוצה לשמוע את התלמידים שלי יותר משהיה מקובל בשנות ה־70. אין בעיה לתקשר איתי".
