איליה זלצר היה בן 13 כשאמא שלו, אוקסנה, הודיעה לו שהיא נוסעת לסיביר לבקר את אמה, סבתא שלו. שנה קודם נרצח אחיה, הדוד שלו, ככל הנראה בגלל סכסוך כספי. אמו הבינה שהיא צריכה לבקר בעיר שאותה עזבה לטובת ישראל ועלתה על טיסה 1812 מישראל לרוסיה.
קאט אל העיר אשקלון. כמה ימים קודם הגיע איליה מאילת, שבה התגורר עם אמו, כדי לישון אצל סבתו השנייה, אמא של אביו. ״לפני שאמא שלי עלתה לטיסה היא התקשרה להגיד לי שלום, אבל סבתא אמרה, ׳לא צריך, תני לו לישון, הכול בסדר׳. אמא שלי אמרה, ׳אוקיי, אני אגיע לרוסיה ואתקשר משם׳".
התעוררת רק בצהריים של אותו יום.
"כן, יצאתי מהבית לפגוש חברים שהיו לי באשקלון. טיילתי איתם כל היום. כשחזרתי לסבתא שלי, יצאתי מהמעלית והדלת של הבית הייתה פתוחה. זה היה מוזר. נכנסתי פנימה. היו הרבה אנשים בבית, הם דיברו בקול רם, וכשראו אותי נהיה שקט. כולם הסתכלו עליי".
מה חשבת?
"הבנתי שמשהו מוזר קורה. הצצתי בטלוויזיה, ראיתי ים עם שברים, ועדיין לא חיברתי מה זה הדבר הזה. ואז אבא שלי לקח אותי לחדר, וסבתא הצטרפה ואמרה לי, ׳אמא לא תחזור יותר׳. אני זוכר שצעקתי ממש חזק ואת המחשבה שעברה לי, שאם אני לא אפסיק לצעוק, משהו רע יקרה לי מבחינה נפשית״.
אילת, אשקלון, תל־אביב
זו הייתה תאונה אווירית משונה: טיסה 1812 של סיביריה איירליינס מישראל לסיביר התרסקה ב־4 באוקטובר 2001 - 66 נוסעים, מתוכם 51 אזרחים ישראלים ו־12 אנשי צוות נהרגו. לפי הערכות, המטוס נפגע מעל הים השחור מטיל קרקע־אוויר שנורה במסגרת תרגיל של צבא אוקראינה. שנים אחר כך, איליה זלצר (36), במאי, עורך וידיאו ואפטריסט, ואשתו עירית (35), קולנוענית ועורכת סרטים, ניסו להבין מה באמת קרה שם. כך נולד סרטם הדוקומנטרי "טיסה 1812: לגלות את אמא", מסמך יפהפה, מרגש וגם מדכא על היחס שקיבלו העולים מרוסיה באותם השנים מהמדינה שקלטה אותם אבל עבורה היו שקופים. הסרט (שהוקרן ב״דוקאביב״, משודר ב־yes VOD ויוקרן בסינמטק תל־אביב באוגוסט, פרטים באתר) הוא פרי עבודה ומסע של חמש שנים. השניים החליטו לאסוף את כל המסמכים הקשורים לטרגדיה האווירית, לאתר את המנהלים שהיו אז בחברת התעופה, ועל הדרך גם לעזור לאיליה להיזכר באמא שלו, שפניה והרגעים המשותפים שלהם יחד נשכחו ממנו.
״מרגע שקרה האסון עזבתי את אילת, שהכול בה היה כואב מדי, ועברתי לגור עם סבתא באשקלון״, הוא מספר. ״כן רציתי לדעת מה קרה, אבל מאוד פחדתי. כנראה שהאוטומט הפסיכולוגי שלי זה להתרחק. ככה יותר קל ויותר פשוט. ככל שהתבגרתי זה הרגיש לי יותר כואב ויותר מציק״.
עירית: ״בכל פעם שהיינו מבקרים באילת הרגשתי חיבור שלו לעיר שאין לו בשום מקום אחר, כי זו הייתה העיר שלו עם אמא. זה חיבור שלעולם לא יימחק״.
כיום איליה ועירית גרים בהרצליה, והם הורים לתאי, בן שנה וארבעה חודשים.
בשנה הראשונה לעלייתו של איליה לארץ הוריו נפרדו והוא נשאר עם אמו. אביו, במאי תיאטרון, התגורר עם בת זוג באשדוד ובהמשך חזר לרוסיה. ״ההורים שלי נפרדו על רקע הקשיים שהיו לעולים חדשים״, הוא נזכר, ״היינו ממש חלק מהסיפור הגדול של קשיי העלייה. אמא הייתה כל עולמי, היינו אני והיא, עד שבגיל 13 הפכתי ל׳אני׳. סבתא שלי ז״ל, אמא של אבא, גידלה אותי אחרי האסון והייתה כמו אמא שנייה בשבילי".
ואז עברת לתל־אביב עם אבא.
״מגיל צעיר שיחקתי כדורסל, ואבא שלי הציע לי לגור איתו בתל־אביב. הייתי בן 15 וחשבתי שאולי שווה לנסות להתקבל למכבי תל־אביב. למדתי בגימנסיה הרצליה והתקבלתי לקבוצת הנוער, עודד קטש היה המאמן שלי. הייתי שחקן לא עקבי, היום אני מבין שזה קשור לטראומה. במשחק אחד יכולתי להיות הכוכב הבא של ישראל ובמשחק שאחריו לשחק נורא".
התאהבות בחוג לקולנוע
עירית זידנר, שעובדת כיום כשוזרת פרחים, עברה ילדות אחרת לגמרי: היא נולדה וגדלה בהרצליה, אביה פרופ׳ למדעי המחשב, אמה עורכת דין, אחיה, יהונתן, הייטקיסט מצליח שייסד חברה שנמכרה ל"אורקל". לפני כמה שנים, לאחר שסיימה לימודי קולנוע, למדה משפטים באוניברסיטת רייכמן, אך פרשה כשבנה תאי הגיע לעולם (״אחרי כמה שנים טובות שרצינו אותו״).
עירית ואיליה הגיעו ללימודי קולנוע עם חלומות גדולים. היא אחרי שירות צבאי כמד״נית, הוא אחרי שירות צבאי כחייל בודד, כי אביו חזר למוסקבה. ״שירתי בלשכת הרמטכ"ל, ואחרי הצבא לא ידעתי מה לעשות עם עצמי", הוא משחזר. "משהו משך אותי לקולנוע, זו אמנות טכנית ואני טוב בזה, ומצד שני יש פה גם עניין אמנותי יצירתי. החיבור הזה משך אותי. בהתחלה חשבתי שכולם תותחים בתחום ולי אין מושג, אבל כשהגעתי הבנתי על מה המורה מדבר ושאני יכול להתווכח איתו, וזה הרגיש לי המקום הנכון״.
אחרי שנתיים הכיר את עירית על ספסל הלימודים במגמת טלוויזיה. בשנת 2016 עמדו תחת החופה.
איליה: ״לפני שאמא שלי עלתה לטיסה היא התקשרה להגיד לי שלום, אבל סבתא אמרה, ׳לא צריך, תני לו לישון, הכול בסדר׳. אמא שלי אמרה, ׳אוקיי, אני אגיע לרוסיה ואתקשר משם׳"
אתם עוד זוכרים איך התאהבתם?
עירית: ״אני זוכרת ממש טוב. היינו בתפקיד סטטיסטים באיזה תרגיל שחבר עשה. היינו יחד במיטה ולא הכרתי אותו, רק ידעתי שהוא רוסי ומה אני קשורה לרוסים. משהו הדליק אותי, התחלתי איתו והוא זרם.
"הוא היה אופטימי ושמח, ולא היה רמז לסיפור הקשה שעבר עליו. לא זוכרת מתי גיליתי את זה. אם היה איזה דיבור זה היה ברמה הטכנית. ידעתי שהוא לא בודד, אבל סוג של נווד כזה. הוא גר במעונות באותה תקופה, וצחקתי שהוא מסתובב תמיד עם תיק מלא דברים. הרגשתי שאין לו בית, עוגן".
איליה (צוחק): ״באוטומט שלי לא הרחבתי יותר מדי על מה שעבר עליי. גם חברים שלי אומרים שאני מספר במשפט אחד ועובר לנושא אחר. באמת הסתובבתי עם תיק גב, אבל לא היה לי עצוב. היה לי בתיק כל מה שצריך וידעתי שאני יכול לישון אצל חברים בכל רגע אם אני רוצה".
עירית: "כשנהיינו זוג, גרו איתי בדירה הזאת עוד שני שותפים והוא היה ישן פה הרבה, עד שאמרתי, 'די, אתה חייב לעזוב את המעונות של האוניברסיטה'".
6 צפייה בגלריה
איליה ואוקסנה באילת. "זו הייתה העיר שלו עם אמא, וזה חיבור שלעולם לא יימחק״
(צילום: אלבום פרטי)
נתת לו בית.
"לקחנו את כל מה שהיה לו שם, זרקנו לתוך האוטו בלי לסדר, וזה היה אחד הרגעים הכי מרגשים כשהוא בא לפה והרגשתי שיש לו בית. לאט־לאט העפנו את השותפים".
איליה: "ומיד כשנכנסתי, תיקנתי נורות והתחלתי לסדר את הבית".
הסרט הקודם שלהם, סרט הגמר בחוג לקולנוע, היה על אמה של עירית, מיכאלה זידנר, כשהיא רצה לראשות עיריית הרצליה לפני כעשור. ״אמא שלי הייתה רל"שית של אלי לנדאו, ראש העיר המיתולוגי, במשך המון שנים. בסרט לקחנו את הנושא של בחירות מוניציפליות מזווית העידן הדיגיטלי של פייסבוק וקניית לייקים. יצא מאוד מצחיק".
איליה: "המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהסרט היא היכולת להתחבר לאמא. עכשיו אני יכול לפתוח אלבום תמונות שלה, יש מכתבים שלה שעוד לא קראתי"
איליה: ״אמא של עירית עשתה קמפיין של גיבורת־על שבאה להציל את הרצליה. בזכותה התאהבנו בדוקו. מצד שני, קשה לעשות סרט דוקו כשאתה גם עוזר לדמות ומנסה לגרום לה לנצח בבחירות" (מה שלא קרה, אמ״ר).
בעצם פעמיים עשיתם סרט על אמא. קודם שלך, אחר כך של איליה.
עירית: "זה אפילו לא עבר במחשבה! הגורל שלו היה שאמא שלו שלחה אותו אליי ואותי אליו, והגורל שלנו היה לעשות את הסרט הזה בשביל לכבד ולהילחם עבור היקירים שלא יכלו להילחם כי היו מוחלשים. היחס שקיבלו רק החליש אותם עוד יותר. באובדן הכי קשה לא הייתה להם יד אחת שתושיט עזרה. זה באמת היה פרויקט חיינו. לא משנה מה נעשה אחרי זה, את הסרט הזה היינו חייבים לעשות״.
6 צפייה בגלריה
"אנשים לא האמינו, איך זה יכול שהוא לא זוכר את אמא שלו?". איליה ואמו
(צילום: אלבום פרטי)
מקווים למידע מהפנטגון
ב״טיסה 1812: למצוא את אמא״ אפשר להתרשם כי לאיליה הייתה ילדות טובה עד שאיבד את אמו. ״הייתי מבריז הרבה והולך לים עם חברים כל הזמן. עשינו קומבינות איך להיכנס לבריכות של מלונות, הכרנו כל מלון והסודות שלו. הייתי הרבה בשמורת האלמוגים שכמעט כבר לא קיימת היום״.
מה קרה איתך מהרגע שאמך נספתה?
"הגיעו פסיכולוגים לדבר איתי וגם מורים מבית הספר באילת, וכולם הבינו שלא כדאי לגעת בי. שלחתי אנשים לברר מה עם המצלמה של אמא שלי, כי היא טסה עם מצלמה חדשה שקנתה במיוחד לטיול ורציתי לדעת אם מצאו אותה. כמובן שלא מצאו. אחרי האסון נפרדתי מכל החברים באילת, או יותר נכון, התפיידתי משם. היום כשאני מגיע לאילת, יש בי שקט״.
עירית: "זו הייתה אחת התגליות שהניעה אותנו לעשות את הסרט, שהוא על שני צירים: הסיפור הקטן של איליה, שלא הצליח לזכור את אמא שלו בגלל הדחקה של הטראומה, והסיפור הגדול של קבוצת העולים שהייתה על המטוס ואף אחד לא חקר מה קרה להם. לאנשים היה קשה לאכול את הסיפור של איליה. איך זה יכול להיות שהוא לא זוכר את אמא שלו? הוא היה בן 13, זה לא גיל ששוכחים. לא האמינו לו. והוא מצידו לא התמודד עם הקושי. הוא סגר את הטרגדיה באיזו קופסה ופשוט שם את זה בצד במשך שנים.
"היה לי חשוב שנציג אותו בסרט כמו שהוא. הוא לא מלנכולי או דיכאוני. גם לא איזה אמן מיוסר. בכלל, אחד הדברים שהרגשנו בפסטיבל דוקאביב זה שאנחנו קצת שונים מהטייפקאסט. אנחנו אנשים מצחיקים, למרות שהסיפור הזה עצוב ומורכב ודרש מאיתנו להיות יותר רציניים ודרמטיים ממה שאנחנו באמת״.
את משפחתו בעצם לא הכרת.
"לא. איליה הכיר את המשפחה שלי. ההורים שלי מתים עליו ברמה שאין דבר כזה. הם כל כך שמחים שהוא לקח את ה'צרה' הזאת, אני, והשפיע עליי לטובה. אני עונדת את שרשרת המגן דוד של סבתא שלו, לידוצ׳קה, שהייתה אמא שנייה שלו".
ומה הסיפור הרחב יותר שרציתם לספר?
"הטרגדיה שאיש לא התעסק בה תקשורתית. מה שתמיד רדף אותי זה חוסר הצדק שהיה שם, ואם היית שואלת את יתר המשפחות שאיבדו את יקיריהן, זה איך שהדברים התנהלו ואיך שזה הסתיים עם מיליון סימני שאלה״.
עם איזו מסקנה סיימת את הצילומים?
איליה: "ברור שאם על המטוס היו ישראלים צברים ולא עולים רוסים, היו מתייחסים בארץ לאסון הזה ממש אחרת: היה פה טירוף, זה היה פותח מהדורות חדשות, היה לחץ על הממשלה להסביר מה קרה. אם היו על המטוס הזה עשרות ישראלים זה היה הפיגוע האווירי הכי גדול של ישראל ולא 'אסון', שאומרים על מה שקרה לנו רק כדי לתת כבוד. בתחושה שלי היו התייחסויות אבל ממש מעטות.
"ישראל לא חקרה את המקרה, זה לא היה בראש מעייניה, ולא היה אפילו ניסיון לשחק אותה כאילו המדינה עושה משהו. הדבר היחידי שעשו זה לשלוח משלחת כדי לסגור את הפיצויים ההומניטריים שאוקראינה הסכימה לתת למשפחות. אנחנו קוראים לזה דמי שתיקה. משפחות הקורבנות היו מוחלשות, המדינה החלישה אותן עוד יותר, ואף אחד לא הרים את הקול שלו. היה פשוט נוח לטאטא את זה מתחת לשטיח. וזה הדבר שהכי פגע במשפחות, התחושה שניסו לנפנף אותן הלאה. הרי שום פיצוי לא יכול בכלל לפצות על מה שקרה. זה סכום שהיה ממש בדיחה, והיו משפחות שגם לא הסכימו לקבל את התשלום. זה היה אקט הומניטרי, כך הגדירה את זה אוקראינה. עד היום אין מדינה שלקחה אחריות על האסון".
שמעתם הסברים שהניחו את דעתכם?
"הגרסה הרשמית ששמענו ממפקדים בצבא האוקראיני היא שאוקראינה ירתה טיל במסגרת תרגיל צבאי. אבל בזמן התחקיר לסרט הבנו שזו לא הייתה תאונה טראגית אלא משהו מכוון, כי המטוס היה רחוק מאוד מהאזור שממנו הגיע הטיל. כדי לפגוע במטוס עם טיל כזה צריך להיות מקצוען ושזה יהיה מאוד מכוון. יש יותר מדי רמזים שזה בכלל לא היה הטיל הזה אלא טיל אחר מעל שמי רוסיה. קשה להוכיח את זה היום, אחרי כל כך הרבה שנים. פנינו לפנטגון, ואנחנו מקווים שיום אחד נקבל פיסות מידע״.
הצלחתם לעשות תיקון מסוים?
איליה: "אני לא יודע, כי אני לא מאמין בסגירת מעגל. אין דבר כזה. אבל המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהסרט היא היכולת להתחבר לאמא. עכשיו אני יכול לקחת אלבום, לפתוח בקלות ובאהבה, להסתכל על תמונה ולנסות לחשוב על זה. יש לי מכתבים שעוד לא קראתי, שאמא כתבה לאמא שלה, ברוסית מחוברת, ואני אתרגם ואסרוק את זה. במהלך הצילומים הבנתי גם שהדבר הכי חשוב בחיים הוא משפחה, וגם שכדי שיהיה לך עתיד, אתה צריך שיהיה לך עבר. אני הייתי תקוע״.
עירית: ״לאיליה היה קשה מאוד לעשות את הסרט מבחינה רגשית. לא הייתי בנעליים שלו, אלא עמדתי מהצד, הייתי על הפן העסקי ורציתי שהסרט יהיה מוצלח ולא סתם בירבוריישן, ומדי פעם דחפתי אותו. הוא נתן המון כבוד לאמו ולכל האחרים שקיפחו את חייהם, וזה משהו שלא כל אחד זוכה לעשות. זה אִפשר לפצע שלו קצת להחלים״.
איליה: "ישראל לא חקרה את המקרה, הדבר היחידי שעשו זה לסגור את הפיצויים ההומניטריים. אנחנו קוראים לזה דמי שתיקה. משפחות הקורבנות היו מוחלשות, ניסו לנפנף אותן"
בעצם צילמתם, ערכתם וביצעתם תחקיר לגמרי לבד.
״הסרט הזה היה בית ספר לקולנוע. בדרך כלל בתעשייה מפרקים את ההפקה להרבה תפקידים, אבל אנחנו עשינו הכול לבד, עם ראש גדול, כדי שהדברים יהיו כמו שרצינו. רכשנו הרבה מהציוד כדי שנהיה זמינים לצלם בכל רגע נתון, בלי להישען על אנשי מקצוע ועל חברות הפקה. איליה למד על תאורה וסאונד ויש לו את זה. לי היה קושי, לפעמים, כי אני לא יודעת רוסית, אבל רוב הזמן הסתדרתי״.
תמשיכו לעבוד ביחד?
איליה: "אני לא יכול בלעדיה".
עירית: "בסרט הזה אני הלכתי עם איליה כי רציתי להגשים לו את החלום. איליה יצטרך לשכנע אותי לעשות עוד סרט ביחד כי זה היה קשה גם הפקתית וגם כזוג. הייתי הנודניקית השוטרת שצריכה לגרום לאיליה לפתוח את המכתבים והאלבומים. זה לא היה זוהר או קל, ולמזלנו היה לנו את הגב של דפנה דננברג, המפיקה הראשית שלנו".
על מה הסרט הבא?
איליה: "סרט לא דוקומנטרי על הלח"י. אולי לא היה מזיק בתקופה כזאת שיש חטופים בעזה שתהיה מחתרת ציונית שמוכנה לעשות צעדים חסרי תקדים״.
