את יום השואה שחל השבוע תציין הסופרת והמשוררת הלינה בירנבאום בהובלת מצעד החיים יחד עם 40 שורדי שואה מרחבי העולם שיגיעו עם משלחות מ־25 מדינות. "זו השנה ה־35 שהמצעד הזה מתקיים", אומרת בירנבאום בהתרגשות, "והשנה הוא יציין גם 80 שנה למרד גטו ורשה, שבו הייתי בזמן המרד".
מה את זוכרת מהמרד?
"הייתי בת 13, אבא שלי כבר נחטף לטרבלינקה, ואני נשארתי בגטו יחד עם אמי, שני אחיי וגיסתי הלה. באביב 1943 נשארנו רק 60 אלף יהודים מתוך חצי מיליון שחיו שם, ואז התחילו דיבורים על מרד. אני זוכרת שחפרו בונקרים בקדחתנות כדי שנתחבא בהם. שני האחים שלי עבדו עם פולנים בבית חרושת לנשק. הם החליפו איתם דברי ערך במזון יבש, כדי שיהיה אוכל בבונקרים. בליל הסדר הודיעו להיכנס לבונקר, ישבנו וחיכינו. הגרמנים הציתו בתגובה רחובות ובתים, אנשים נשרפו בתוך הבונקרים ונחנקו מעשן. אנחנו שרדנו שלושה שבועות עד שכבר אי־אפשר היה לנשום. בסוף מישהו יצא החוצה והלשין ואז הגרמנים זרקו רימון עשן לתוך הבונקר ויצאנו החוצה".
"בני יעקב לקח אותי לאולפן, שם לי אוזניות ושמעתי בפעם הראשונה את 'אפר ואבק'. זה היה רגע שאי־אפשר לתאר"
לאן המשכתם משם?
"הביאו אותנו ברכבת למיידנק, שם הפרידו אותנו מהגברים. נשארתי עם אמי וגיסתי, ואז אמא אמרה: 'נלך למקלחת, נקבל בגדים חדשים'. נכנסנו זוגות־זוגות, אמא עם גיסתי ואני לפניהן לצד בת דודה שלי. כשנכנסתי למקלחת הסתובבתי לחבק את אמא וראיתי שהיא כבר איננה. זה היה הרגע הנורא ביותר בחיים שלי. כל פעם, בזכות איזה נס, נשארתי בחיים. גיסתי ואני נשלחנו לאושוויץ. אני זוכרת שיום אחד עמדנו במשך שעות עירומות בסלקציה בגשם שוטף. גיסתי כבר הייתה כל כך רזה ששלחו אותה שמאלה. הצמדתי אותה אליי, לא נתתי לה ללכת. סגן מפקד המחנה ראה איך אני מחזיקה את שלד העצמות הזה בזרועותיי וצועקת. הוא אמר לי: 'אם לא תשתקי את הולכת איתה, תשתקי ואשחרר אותה'. היא שוחררה אבל כעבור שבועיים נפטרה. אישה שעמדה לא רחוק ממני אמרה: 'תראי שעוד יעשו עלינו סרטים ויכתבו עלינו ספרים".
ובאמת, לימים את עצמך עשית סרטים וכתבת ספרים.
"הגעתי לארץ ב־1947 וגיליתי שלא אוהבים אותנו, האשימו אותנו שהלכנו כצאן לטבח ולכן הרבה אנשים שתקו. לא יכולתי לסבול ששותקים, הרגשתי שאני חייבת לספר את הסיפור של הילדים ששיחקתי איתם, שאיש לא יודע שהם חיו אי פעם.
"יום אחד הגעתי לתחנה המרכזית עם אחד מילדיי על הידיים. האוטובוס עמד לצאת מהתחנה אז עליתי בלי כרטיס. הנהג אמר לי 'תרדי'. אמרתי לו 'רק הנאצים עשו לנו כאלה דברים' והוא ענה: 'מי יודע מה עשית שם שנשארת בחיים'"
סיפורך הונצח גם באלבום המופת 'אפר ואבק' שכתב בנך יעקב גלעד. איך הרגשת כששמעת את השירים?
"הרגשתי כאילו שהוא היה שם איתי. אני זוכרת שנסעתי לפולין, 40 שנה אחרי המלחמה, להשקת הספר שלי. זה הפך אותי לגמרי. כשחזרתי הביתה יעקב ישב עם יהודה פוליקר ושאל איך היה. אמרתי שהכול ריק לי אחרי שראיתי שוב את הילדוּת שלי ואת מה שעברתי שם, והוספתי, 'אבל מה אתה מבין?'. למחרת הוא לקח אותי לאולפן, שם לי אוזניות ושמעתי בפעם הראשונה את 'אפר ואבק'. זה היה רגע שאי־אפשר לתאר".
הפכת למפעל הנצחה של איש אחד. יש לך עוד כוח לזה?
"אמנם הבריאות לא משהו, אבל כל עוד אני חיה אמשיך לספר את הסיפור".
לסיום, מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"אמא שלי אמרה: 'כולם מתים בסוף'".
והעצה הכי גרועה?
"באושוויץ גיסתי אמרה לי 'לכי תבקשי תוספת', הלכתי וראיתי מישהי מושיטה את היד ומצקת הברזל נחתה לה על הראש".
