"סוף־סוף הוכחה... דוגמניות רזות הן לא טריגר לאנורקסיה" - כך חוגגת אלכסנדרה שולמן (65), עורכת ווג בריטניה לשעבר, בטורה האישי ב"דיילי מייל", את יציאתו לאור של ספר חדש ומסקרן פרי עטה של העיתונאית הדלי פרימן, Good Girls: A Story and Study of Anorexia.
לשולמן יש סיבה טובה לחגוג. אחרי 25 שנות עריכת מגזין האופנה המוביל שבהן "הואשמה" שוב ושוב בעידוד הפרעות אכילה ותרבות רזון, היא מוצאת בספר עדות למורכבות הנושא.
"תמיד ניסיתי להסביר שהשורש של אנורקסיה אינו דבר פשוט כמו קנאה באיך שדוגמנית נראית, שבניסיון לחקות אותה מוכנים לרעוב למוות", כותבת שולמן. "העובדה היא שהתחושות של נשים בנוגע לגוף שלהן מורכבות באופן קיצוני. במהלך השנים הבחנתי איך נשים שיש להן מערכת יחסים מורכבת יותר עם אוכל מבלות את רוב הזמן בלדבר עליו. הן ייראו רציונליות לגמרי, עד שתקשיבו להן כמה רגעים מסבירות בדיוק רב מה הן אכלו או לא אכלו לאחרונה, מספרות אם הן מרגישות מלאות או מורעבות או איך לא עמדו בפני גלידת שוקולד. במהלך הארוחה הן יעודדו אותך לקחת עוד מנה ועוד מנה, ולא לפספס את הפודינג. במסעדות הן יזמינו צ'יפס אבל לעולם לא יאכלו אותו. הן לרוב הנשים הרזות ביותר בסביבה, אבל הן אף פעם לא מודעות לכך. מניסיוני, לרוב הן מעל גיל 35 ולא נשים צעירות בגיל של דוגמניות.
"אחרות, שיש להן מידות גוף רגילות יותר וכנראה קצת יותר שמנמנות (וכן, זה כולל גם אותי), נוטות לא לדבר על מה שהן אוכלות. אנחנו גם לא מתעניינות במה שאחרים אכלו. נכון, אנחנו מודעות למשקל שלנו, אבל הנושא נמצא במקום נמוך יחסית בין נושאי השיחה שלנו. הדבר המרתק הוא מדוע לחלק מהנשים נושא האוכל מסוכן כל כך. הספר של פרימן לא עונה לגמרי על השאלה הזאת ומעמיק בשאלות אחרות בנושא. אבל כעורכת לשעבר שנמאס לה מכך שהאשימו אותה בגרימת הבעיה, אני מברכת על התובנות שלה לגבי המוח והנפש של אלה שנפלו למחלה האכזרית הזו".
התקף בגלל פרוסת לחם וחמאה
ספרה של פרימן אכן מספק הצצה מרתקת לעולמן של אנורקטיות, שדומה שרב הנסתר בו על הגלוי. פרימן (44) גדלה במשפחה יהודית־אמריקאית ועברה ללונדון כשהייתה בת 11. הטריגר להתפרצות המחלה שלה היה הערה שגרתית של חברה בעלת רגליים רזות שהתלוננה שקשה לה למצוא בגדים מתאימים. "זה קרה בגיל 14, במהלך שיעור ספורט, כשהחברה הזאת אמרה לי: 'הלוואי שהייתי נורמלית כמוך'. המילה נורמלית התפרשה אצלי כממוצעת, משעממת, כלום, והתחילה אצלי מסע של תשעה אשפוזים במחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים שונים במהלך שלוש שנים, עד גיל 17".
פרימן: "את יודעת מה התחרות האמיתית בין הבנות במחלקה הפסיכיאטרית, ומה הופך אותך לקולית באמת? אם את מגיעה למצב של האכלה כפויה"
פרימן, שלדבריה סממני המחלה ליוו אותה אפילו עד גיל 30, הגיעה לכתיבת הספר אחרי קריירה ארוכת שנים בעיתונות הבריטית, גם ככתבת אופנה ב"גרדיאן", והיא חוזרת בו לשיחות עם הרופאים השונים שליוו אותה במהלך המחלה וגם עם חלק מעמיתותיה לאשפוז, שהיו בנות מזל כמוה ויצאו ממנה (שיעור השיקום מהמחלה נמוך יחסית ועומד על פחות מ־50%).
התיאורים שלה על האווירה ועל המנטליות ששררו במחלקות האשפוז מחדדים עד כמה קשה להבין מה באמת קורה שם. "את יודעת מהי התחרות האמיתית בין הבנות ומה הופך אותך לקולית באמת? אם את מגיעה למצב של האכלה כפויה", היא כותבת. האקסטרימיות של חוויות בית החולים, עם זאת, גם הובילה לנקודת המפנה שלה, כשצפתה בחולה בת 32 שנכנסה להתקף טנטרום בגלל שמרחו לה יותר מדי חמאה על הטוסט: "כשראיתי אותה צורחת ובועטת באחיות הבנתי שאני לא רוצה לסיים כמוה. הבנתי שאם לא אעשה משהו, בסופו של דבר זה מה שיהיה".
כשפרימן יצאה מהאשפוז האחרון שלה היא הלכה לבית ספר מיוחד כדי להשלים את שנות הלימוד שהחסירה. היא שינתה את שמה לקלייר, ובמשך שנה ביקשה מכולם לקרוא לה כך. ולמרות שהגיעה לאוקספורד ושמרה על משקל בריא יותר, היא המשיכה במשך שנים בהתנהגויות הרסניות, החל מקלות יחסית - אכילה לא מידתית של ירקות מאודים - ועד למסוכנות, כמו שימוש בסמים. ההחלמה הייתה תהליך ארוך, ופרימן מנסה בספרה להבין את הסיבות העמוקות למחלה, ומודה שהיא בעצמה לא מגיעה לתשובות המלאות.
כשפרימן יצאה מהאשפוז האחרון שלה היא שינתה את שמה לקלייר. למרות שהגיעה לאוקספורד ושמרה על משקל בריא יותר, היא המשיכה במשך שנים בהתנהגויות הרסניות
חלק מהרופאים שאיתם היא שוחחה הסבירו את הנטייה לאנורקסיה בסיבות משפחתיות (בהיותה הבת הבכורה למשפחה), חלק מהסיבות לטענתם תורשתיות (בהיותה בת למשפחת ניצולי שואה עם סממנים של אכילה בעייתית), וחלק דיברו על המחקר הנוירולוגי שמסביר שההרעבה בראשיתה גורמת לירידה ברמות הסרוטונין, שמביאה למצב של שלווה שאנורקטיות ממשיכות לרדוף אחריו, ממש כמו שמכורי סמים רודפים אחרי תחושת ההיי המושלמת הראשונה שלהם.
3 צפייה בגלריה
הלדי פרימן. מחברת הספר, אנורקטית לשעבר שאושפזה תשע פעמים במחלקות פסיכיאטריות
(צילום: Jeff Spicer)
ותודה לאמא ואבא
פרימן גם בוחנת בספרה תיאוריות חדשות על המחלה, כולל קשרים אפשריים עם אוטיזם, OCD ובעיות מטבוליות. בכל מקרה היא יוצאת נגד הפשטת יתר של העניין, כשלדבריה האמת על האנורקסיה תמיד מורכבת יותר מכפי שחושבים. בהקשר הזה היא יוצאת נגד הטענות כי אנורקסיה נגרמת על ידי ההתעקשות של תעשיית האופנה על דוגמניות שדופות, אם כי מדגישה ש"הקשר בין הכחשה עצמית נשית לנשיות מושלמת מוטמע בתרבות שלנו. זה לא גורם לאנורקסיה, אבל זה נותן לה מרחב פורה לשגשג".
היא מפתחת את הרעיון שאנורקסיה יכולה להיראות כדחייה פמיניסטית של כל התפקידים הנשיים שמצפים מילדות לרכוש, ומתארת בהקשר זה את "הסטנדרטים הבלתי אפשריים" שנקבעים לנשים - "אומרים לנו: תיראו מושלם, אבל אל תבליטו את זה; אל תזדקנו, אבל אל תעברו ניתוח פלסטי; תהיו רזות, אבל אל תהיות אובססיביות לדיאטות; תהיו חכמות, אבל לא חכמות יותר מהגברים סביבכן; תרצו, ואל תהיו עם צרכים משל עצמכן". באנורקסיה, היא מודה, יש ניסיון להשגת שליטה שמובילה באופן טרגי לאובדן שלה. בלב הסיפור האנורקטי, היא אומרת, יש אשליה מסוכנת כי היא יכולה להיות אמיתית בדרך מוטעית: אם נשנה את הגוף שלנו, נשנה את עצמנו.
פרימן: "אומרים לנשים: תיראו מושלם, אבל אל תבליטו את זה; אל תזדקנו, אבל אל תעברו ניתוח פלסטי; תהיו רזות, אבל אל תהיות אובססיביות לדיאטות"
פרימן מודעת מאוד גם לסבל של משפחות האנורקטיות, ואומרת שטרם פגשה אמא לאנורקטית שלא מאשימה את עצמה במחלת בתה. היא כותבת באהבה על אמה ומייעצת לאמהות לאנורקטיות לקבל עזרה מקצועית מוקדם ככל האפשר ולא להפוך למטפלות של הבנות. בהקשר זה היא אסירת תודה לפסיכיאטרית שיעצה להוריה לנקוט גישה אחרת ובמקום להקדיש את חייהם למחלת בתם, היא עודדה אותם לטייל, להגשים ולחיות. עבור פרימן הוריה הפכו הוכחה חיה לעולם שמעבר לקירות בית החולים והראו אפשרויות אחרות.
סלפי בביקיני
המאבק של אלכסנדרה שולמן בטענות הקשות נגד עולם האופנה שמעודד רזון חולני והפרעות אכילה נמשך לאורך כל 25 שנותיה בראש ווג הבריטי. היא התנגדה להחרמת דוגמניות רזות אך הקפידה על ורסטיליות במידות הדוגמניות בשערי המגזין, ובגיליון הפרידה שלה בינואר 2017 כיכבה דוגמנית הפלאס־סייז אשלי גרהאם.
לאחר פרישתה עוררה מיני־סערה כשהצטלמה בתצלום סלפי בביקיני שהפך לוויראלי. מגיבים רבים האשימו אותה במוסר כפול, כשהיא עצמה מצטלמת וחושפת גוף נשי "אמיתי", בעוד שבמגזין עצמו עודדה נשים לחשוק במודלים בלתי אפשריים של דוגמניות רזות.
בראיון תגובה השיבה שולמן כי כיום אפשר לראות מודלים של יופי כמו קים קרדשיאן, ביונסה וריהאנה, שהופיעו כולן על שערי המגזין, ושאינן רזות כמו המודלים על המסלולים. "אופנה אינה קונספירציה מוזרה ורעה המפתה אנשים תמימים... היא גם אינה כוח חברתי מזיק המעודד הפרעות אכילה... האמת היא שאופנה היא אחד הדברים שעושים אותנו אנושיים, והיא מונעת על ידי הרצון של אנשים להתלבש כדי לשדר טעם, מעמד, עושר, יצירתיות ומיניות. אופנה זה כיף. היא גורמת לנו להרגיש טוב ומוסיפה את כל העושר והיופי של העולם שאנו חיים בו".
