20 שנה חלפו מאז פנתה איריס כליף (אז כוכבי) ל"לאשה" וביקשה לספר איך האהבה עזרה לה להתמודד עם האנורקסיה. היא הייתה אז בת 27, ודיברה בפתיחות על ההחלטה לאשפז את עצמה ולהחלים למען החבר שלה. כשהיא מגישה לי עותק של אותה כתבה, היא מחייכת - מי שחתומה על הכתבה היא אני. מודה, לא זכרתי.
איריס נחשבה לאחד ממקרי האנורקסיה הקשים בארץ. בשנת 1999 הגיעה לוועדה למעמד האישה בכנסת כדי לספר את סיפורה. המטרה: לשכנע את קופות החולים לאשר טופס 17 לאשפוז חולות במחלקה ייעודית להפרעות אכילה. "זו הייתה שליחות", היא אומרת, "רציתי לעזור לבחורות שנמצאות במצבי, ובאמת, בעקבות הדיון כל קופות החולים אישרו טופס 17 לאשפוז חולות אנורקסיה".
רימיתי את הצוות
היום, בגיל 47, היא נשואה לצחי כליף, יבואן עצים, יש להם שלוש בנות, והם גרים בשוהם. "ניצחתי את המחלה, אבל היא חלק ממי שאני", היא אומרת.
ילדותה עברה בנס־ציונה. ילדה גבוהה ורזה שעסקה בהתעמלות קרקע ובהתעמלות אמנותית, רקדה בלט ואהבה לשחק, לשיר ולרקוד. בגיל 15 החלה לסבול מהפרעות אכילה, נטלה כדורים משלשלים והפסיקה לאכול. אחרי שצלם אופנה מטעם השבועון "להיטון" צילם אותה, עברה חרם בכיתה.
האנורקסיה הגיעה לשיאה בגיל 15 וחצי, כשנשלחה לאשפוז יום במחלקת ילדים בבית החולים בילינסון. "הייתי רזה מאוד ולא היו לי כוחות", היא זוכרת. "אמא שלי לקחה אותי לרופא, הוא שקל אותי ואמר, 'אני חושב שלבת שלך יש אנורקסיה'. הרופא הציע לנו אשפוז בבילינסון כדי להעלות במשקל, אבל כשהשתחררתי שוב ירדתי במשקל".
"כאמא אני יודעת היום כמה ההורים שלי ניסו לעזור לי, כמה קשה לראות איך הילדה שלך נמוגה לך מול העיניים. הם תמיד היו גב ואמרו לי: 'את לא לבד'"
איך התמודדו הורייך?
"ההורים שלי, שאני סוגדת להם, היו בנקאים שעבדו מבוקר עד ערב, ולא יכולתי לשתף אותם בכל מיני מצוקות. האנורקסיה הייתה חברת הנפש שלי, אחות תאומה שיודעת על כל מה שעובר בנשמתי. היא נתנה לי להרגיש שהיא מגוננת עליי, אבל למעשה היא כילתה כל דבר יפה שהיה בי. היו מצבים שהייתי בורחת מהבית, ואבא שלי היה רודף אחריי, מחפש אותי ברחוב כדי שאכניס אוכל לפה. כאמא אני יודעת היום כמה ההורים שלי ניסו לעזור לי, כמה קשה לראות איך הילדה שלך נמוגה לך מול העיניים. הם תמיד היו גב ואמרו לי: 'את לא לבד'".
זמן קצר לאחר שהחלה את כיתה י"א אושפזה שוב. הפעם במשך קרוב לשנה, במחלקה להפרעות אכילה לילדים (שנקראה בזמנו ילדים ג') בבית החולים תל־השומר. "הייתה לי זונדה צמודה, והשנה הזו הוציאה אותי לתמיד ממסלול הלימודים וגם מהשירות הצבאי. אבל לא הצלחתי להחלים. הייתי מרמה את הצוות ועובדת עליהם שעליתי במשקל. שקלו אותי עירומה, והייתי מצליחה להוסיף למשקל בכל מיני שיטות.
"ההורים שלי עשו הכל כדי שאחלים. המלאך הנוסף הייתה ד"ר אדית מיטרני, שנלחמה והצילה את החיים שלי. הייתי החולה היחידה בארץ שהייתה מאושפזת באותה תקופה למשך זמן רב כל כך, והייתי החולה הכי קשה. כשפרצה מלחמת המפרץ נסגרה המחלקה, וד"ר מיטרני הורידה אותי לאשפוז במחלקת ילדים א' ולא שחררה אותי, אחרת לא הייתי בחיים היום".
מה קרה אחרי שנה?
"הבינו שאי־אפשר להחזיק אותי כל החיים בבית החולים. השתחררתי הביתה במשקל שאפשר לעמוד איתו על הרגליים, אבל לא הייתי בריאה. טופלתי פסיכולוגית, אבל כדי להחלים צריך לגעת בפצעי הנפש, ולא הייתי מספיק בוגרת כדי לעזור לעצמי".
היית בסכנת חיים?
"יותר מפעם אחת. כשהכריחו אותי לאכול, הקאתי. ואת לא מקיאה את האוכל, את מקיאה את הכאב, את הפחד, את האכזבה ואת חוסר הביטחון. בגלל ההקאות איבדתי את האשלגן בגוף, התמוטטתי והגעתי כמה פעמים לבית החולים. הרופאים אמרו להורים שלי, 'במצב כמו שלה החולה מקבל דום לב'".
ארבע קופסאות סיגריות ביום
את צחי כליף הכירה בגיל 22. לשניהם זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אחרי חודשיים סיפרה לו על האנורקסיה, "והוא אמר לי, 'את הנשמה שלי, אני רוצה להקים איתך משפחה, אני חייב שתטפלי בעצמך'", היא נזכרת בהתרגשות.
היא שבה ביוזמתה לד"ר מיטרני, שהקימה באותה תקופה מחלקה להפרעות אכילה למבוגרים בתל־השומר. "בשם האהבה והרצון להקים בית בישראל נכנסתי למחלקה והתאשפזתי, אבל זה לא צלח". אחרי שלושה חודשים וחצי במחלקה החדשה הרימה ידיים וביקשה להשתחרר. צחי הודיע לה שהוא נפרד ממנה. הם נפרדו לחודש, וחזרו להיות יחד כשהבטיחה לו להחלים. אחרי תקופה אשפזה את עצמה שוב, והפעם נשארה חודש שלם. כשביקשה להשתחרר, הרופאים סירבו. מצבה היה לא טוב.
"ד"ר מיטרני אמרה שיש לי 24 שעות להחליט אם אני חוזרת למחלקה ומתאשפזת עם זונדה או שהיא תתקשר לפסיכיאטר המחוזי ויאשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי. שמעתי את זה ונבהלתי. חזרתי למחלקה ופתחתי בטיפול הפסיכולוגי את כל הפצעים והמצוקות הנפשיות שלי. נזכרתי בהתעללות המינית שעברתי, ויכולתי לקבל ולאהוב את הילדה שהייתי".
כאשר השתחררה מאשפוז שני במחלקה הבוגרת חזרה אל צחי, ולא עבר זמן רב עד שגילתה, מופתעת, שנכנסה להיריון.
"צחי היה איתי באש ובמים, אבל גם פחד שלא אוכל להביא ילדים בגלל האנורקסיה, ולכן לא השתמשנו באמצעי מניעה. מעל שלוש שנים היינו יחד ולא נקלטתי, והנה, חודש וחצי אחרי האשפוז השני, נכנסתי להיריון".
הם דחו את החתונה בגלל אבל במשפחתו של צחי, ונישאו כשבתם נועה (20.5) כבר הייתה בת שמונה חודשים. אחריה נולדו גאיה (19) וליה (17).
איך התמודדת עם המשקל ועם שינויי הגוף בהיריון?
"אין דבר עילאי יותר מאשר לשאת חיים. עליתי במשקל וקיבלתי את שינויי הגוף שלי כי ידעתי שאני חייבת לדאוג לילדה שבתוכי. כבר לא הייתי רק אני בסיפור הזה. אני יכולה גם לספר לך שעישנתי ארבע קופסאות סיגריות ביום כחלק מההרס העצמי שלי, ובגיל 30, כשהייתי אם לשלוש בנות, הפסקתי לעשן ביום אחד. הבנתי שאם אחטוף סרטן לא אוכל לגדל את הבנות שלי. כוח הרצון שלי עצום. בצעירותי ניתבתי אותו להרס".
היום את יודעת להסביר למה?
"שלושה גורמים הביאו לאנורקסיה שלי. בגיל שבע עברתי התעללות מינית שהדחקתי. לא סיפרתי על כך לאיש. רק שנים אחר כך זה עלה בטיפול הפסיכולוגי. בנוסף, הייתי רקדנית, והייתי רזה מאוד, וכשקיבלתי מחזור בערך בגיל 12, היה לי קשה לקבל את כל השינויים. המותניים הפכו לנשיים, האגן התרחב. רציתי להישאר בגוף של ילדה נצחית. והיה עוד גורם: התחלתי לסבול מחרם והצקות. ילדים צעקו דברים לא יפים מתחת לבית שלי. הבנתי שהיופי פוגע בי. רציתי לכבות את עצמי, להיות כמו רוח שאי־אפשר לפגוע בה או לשלוט בה".
יש ממתקים בבית
נועה כליף, בתה הבכורה של איריס, ידעה על המחלה של אמה מגיל צעיר. היא בוגרת תוכנית נחשון למצוינות ואפילו הספיקה לפרסם ספר, "אדמות הנצח", ובו אוסף שירים ופתגמים וסיפור קצר.
מה ידעת על מה שעבר על אמא שלך?
"האנורקסיה לא הייתה נושא סמוי שריחף מעל פני השטח. ממש לא. אמא דיברה איתנו, הסבירה, הראתה לנו את הכתבה ב'לאשה'. היא אדם פתוח ותקשורתי, והיא ענתה לשאלות שלנו".
איריס: "לא חששתי שבנותיי יידרדרו לאנורקסיה כמוני, כי המחלה הזו היא ביטוי לפצעי הנפש"
חששת שתסבלי בעצמך מהפרעות אכילה?
"חשוב לי להיראות טוב ולאהוב את עצמי, אבל לא בכל מחיר. מגיל צעיר ידעתי שגם אם ארצה להיות דוגמנית, לא אפול למקומות שאמא נפלה אליהם. לא ארעיב את עצמי. גם כשעולה בי פתאום ניצן של חוסר סיפוק מעצמי, אני יודעת מה האנורקסיה עשתה לאמא שלי, כמה היא מנעה ממנה להתפתח וללמוד ולהתקדם בחיים".
איריס: "לא חששתי שבנותיי יידרדרו לאנורקסיה כמוני, כי המחלה הזו היא ביטוי לפצעי הלב והנפש. כאמא היה חשוב לי להיות שם בשבילן כשהן חוזרות מבית הספר ולהישאר כל הזמן עם היד על הדופק. ידעתי שברגע שטוב להן נפשית, אין סיבה שהן ייכנסו לאנורקסיה".
נועה, הרגשת בילדותך שאת מתביישת במחלה של אמא?
"חד־משמעית לא. התגאיתי באמא ובכוחות שלה לצלוח את הקשיים, גם אם לא ממש הבנתי מה היא עברה. היום אני מבינה איזה כוחות צריך כדי לצאת בחיים ממשבר כזה, להגשים את עצמך ולהקים בית ומשפחה".
יש לכם ארוחות משפחתיות משותפות?
איריס: "מכיוון שגדלתי להורים קרייריסטים עסוקים, לא היה לי את מי לשתף במשברים החברתיים שעברתי, ולכן היה חשוב לי לחכות לבנות שלי עם ארוחה חמה כשהן חוזרות מבית הספר. אנחנו אוכלים אוכל בריא בבית ויש גם ממתקים. כשהבנות גדלו וכל אחת חזרה בשעה אחרת, הארוחות התפצלו. אנחנו עדיין שומרים על ארוחה גדולה בכל שבת בבוקר, סביח ואוכל עיראקי. בערבי שישי משתדלים לערוך ארוחות ערב או לאכול במסעדה".
חשוב לך שהבנות יראו אותך אוכלת?
"הבנות רואות אותי אוכלת מאז ומתמיד. היום אני אוהבת לאכול, זו אחת ההנאות הכי גדולות בחיים. אני פשוט מלאת תשוקה לרזון החולני, אבל מעולם לא הגעתי למצב שאוכל הגעיל אותי. גם הבנות שלי יגידו לך את זה, שאמא שלהן אוהבת לאכול, גם אם לא בכמויות".
כאשר גאיה, בתה השנייה, הייתה בת שנה וחצי, הרגישה איריס ששוב המחלה מרימה את הראש והלכה לשיחות קבוצתיות במחלקה להפרעות אכילה בתל־השומר. כשהבינה שהשיחות לא מספיקות לה, הייתה באשפוז יום במשך חודש וחצי.
"כל בוקר נסעתי למחלקה להפרעות אכילה בבית החולים, ועד ארבע אחר הצהריים כבר הייתי בבית עם הבנות. בטיפול עלו עוד מצוקות מהעבר. נגעתי עמוק בפצעים ויכולתי להתחזק. באותו שלב נכנסתי להיריון עם ליה, ורק אז הרגשתי שזהו, לא טוב לי להמשיך עם החולי. הייתי מוכנה לוותר על עצמי ועל הרזון כדי להיות אמא".
את עדיין רזה מאוד.
"אני אוכלת היום הכל. המשקל שלי תקין ואני לא מקיאה. האנורקסיה תמיד תהיה חלק ממני, אבל אני מתפקדת, אני מחזיקה בית, ואני בריאה לחלוטין. ואם בכל זאת ארגיש שקשה לי, אלך לשיחות קבוצתיות ואפילו אתאשפז. אני לא מתביישת".
איריס: "היום אני אוכלת הכל, המשקל שלי תקין ואני לא מקיאה. ואם ארגיש שקשה לי, אלך לשיחות קבוצתיות ואפילו אתאשפז"
היה לך חשש שתעבירי את הפרעות האכילה לבנותייך?
"כן, תמיד היה עניין סביב האוכל בבית. לא מנעתי מהילדות לאכול, בישלתי אוכל בריא, אבל הערתי שצריך לאכול נכון".
נועה: "הרבה פעמים היא העירה, 'שימי לב למה שאת אוכלת'. היא דווקא פינקה במאכלים ודאגה לארוחות טובות, אבל פחדתי לעלות במשקל יותר מדי. היו סיסמאות שהיא טפטפה לנו כשהייתי ילדה.
"היינו ילדות רזות. בגיל ההתבגרות הגוף השתנה. הייתה תקופה שבה אכלתי דברים לא בריאים, ואמא אמרה, 'שימי לב, עלית קצת במשקל'. אחרי כמה שנים פתחנו את העניין הזה, ולקח לה הרבה זמן להבין שהדברים שהיא אמרה פגעו בנו. בשנים האחרונות היא עשתה שינוי מטורף. אם אני אעז היום להגיד משהו על המשקל שלי, היא תגיד, 'תפסיקי, את יפה כמו שאת'".
נועה: "כשאכלתי דברים לא בריאים אמא אמרה, 'שימי לב, עלית קצת במשקל'. לקח לה זמן להבין שדברים שהיא אמרה פגעו בנו'"
איריס, איך הבנת שלא כדאי להעיר לבנות על המשקל שלהן?
"תשמעי, גם אני התבגרתי. עם השנים הבנתי את הטעויות שעשיתי כאמא. היום אני לא מעירה בכלל, אני נותנת לבנות להבין שהן חייבות לקבל את עצמן. להיות תלמידות טובות, נשים טובות ונדיבות. היה לי חשוב שהבנות יספרו לי מה עובר עליהן חברתית כדי שלא ייפלו למקומות שאני נפלתי אליהם. הטעות שלי הייתה כשאמרתי להן שיופי זה כוח בחיים, הייתי צריכה להדגיש שזה לא מה שיגרום להן להיות מאושרות. יופי ורזון זה רחוק מלהיות האושר. כשהן הגיעו לגיל ההתבגרות וראיתי שהן מתחילות להתעסק בחיצוניות, הבנתי שאני צריכה לחדד את המסר ולומר, יופי הוא תעתוע. היום אני אומרת, 'ברגע שתרגישי יפה עם עצמך, הסביבה תראה אותך יפה'".
השירים הם אור
בספר השירים החדש שלה, "בת אלוהים" (הוצאת חדרים), מופיעים שירי קודש שמדברים על האנורקסיה ועל הקשר שלה עם בורא עולם, שהציל אותה ממוות, לדבריה, יותר מפעם אחת. בשירים מופיעות מילים שלא קיימות בעברית, חידושי או שיבושי לשון פרי המצאתה. משפטים כמו, "הליל נָשוּף מחולי במרעה עולם".
"הכתיבה שלי באה בנשימה אחת עם כל מה שקשור לאנורקסיה", מסבירה איריס. "השירים נולדו מתוך כאב וקושי, והם אור שנולד מתיקון וצמיחה. בשירים אני יונקת חיים ובוראת את עצמי כפי שאני חולמת".
כליף, החברה באגודת המשוררים העבריים ובאקו"ם, פרסמה עוד ספרי שירה: "בשביל קסום נושפת לוליטה" (הוצאת תמוז), שיצא לפני 21 שנה, ו"ירח בר" (הוצאת עקד), שפורסם ב־2017. טקסטים מתוך ספרה החדש ומשיריה הקודמים יוצגו ביום האישה הבינלאומי, 8 במרץ, בתערוכה "האישה על שלל גווניה" שאצר שוקי כהן בבית חיל האוויר בהרצליה.
לרופאה שהצילה את חייה, ד"ר מיטרני, היא שלחה את שלושת ספרי השירה שלה. "היא יודעת שאני חייבת לה את החיים שלי, והיא מאוד גאה בי. אנשים שהיו איתי באשפוז, יופתעו. נחשבתי לחולה הכי קשה, הכי מופרעת, וכשאמרתי, אתם תראו שאני אגשים את החלום שלי, אתחתן ותהיה לי משפחה, הם היו צוחקים עליי. אף אחד לא האמין שאני אצא מזה".
ואת האמנת בעצמך?
"כן. אני צאצאית לשושלת מקובלים, וגם בכתיבה הרגשתי שהנשמה שלי משוטטת בין שני העולמות, זה שכאן וזה בחיים שמעבר. סבא שלי, סאלם שלום מנג'ם, היה קבליסט גדול שפתח לאנשים בספר הזהר ונתן להם ייעוץ. גם לי יש יכולות תקשור. מגיל שש ידעתי שאהיה משוררת.
"אני מאמינה שצריך לתת יד לפחד, במקום לגרש אותו. כשאנחנו צועדים עם הפחד, הוא הופך לאור. ההחלמה מתחילה בכך שאת מקבלת את העובדה שאת זקוקה לטיפול. אם אני הצלחתי לצאת מתוך התהום שבה הייתי, כל אחת יכולה".
