סיפורה של ילנה סוקולובה (51), מיילדת במקצועה, פרודה ואם לחמישה, תושבת רוסיה, מתגוררת במוסקבה:
"הייתי מיילדת בבית חולים בסיביר בשנת 2014, כשיום אחד הבחנתי בילד קטן ועצוב שוכב לבדו באחד החדרים. כשהתעניינתי במצבו, גיליתי שהוא הגיע מבית יתומים לניתוח עקב מחלת שרירים מולדת (ארטרוגריפוסיס), שמגבילה את טווח התנועה של המפרקים.
הוא שכב שם, לצדו אוכל שלא נגע בו כי לא היה מי שיאכיל אותו, וקראו לו מיכאל - כמו לבן הבכור שלי. התברר שהוריו ויתרו עליו מיד לאחר הלידה. מרגע שהבנתי שהוא ילד של אף אחד, נשבעתי שלא אשאיר אותו לבד. בהתחלה לא חשבתי על אימוץ - אנחנו משפחה די גדולה, יש לי ארבעה ילדים, ורק הגענו העירה ועוד לא הסתדרנו - אבל לא יכולתי לראות את הילד המתוק הזה, רועד כולו, בחולצה קרועה, שוכב שם רעב וחסר אונים. הוא אפילו לא דיבר, אבל העיניים שלו אמרו הכל.
טיפלתי בו, עשיתי לו מקלחת, הבאתי לו אוכל, אבל לאחר הניתוח לקחו אותו בחזרה לבית היתומים ולא הרשו לי לבקר אותו. אמרו לי, 'את לא קרובת משפחה. רוצה לראות אותו? תאמצי'. חזרתי הביתה, דיברתי עם בעלי לשעבר, והחלטנו לאמץ אותו. התהליך היה ארוך, המון בירוקרטיה, זה לקח שנה, וכל הזמן הזה לא יכולתי לפגוש את מישה. כשסוף־סוף אספנו אותו הביתה, הוא היה בן ארבע ושקל שבעה ק"ג בלבד. אבל הילדים שלנו קיבלו אותו באהבה, והוא התחיל לעלות במשקל.
"מיכאל שכב בבית היתומים, לצדו אוכל שלא נגע בו כי לא היה מי שיאכיל אותו. התברר שהוריו ויתרו עליו מיד לאחר הלידה. מרגע שהבנתי שהוא ילד של אף אחד, נשבעתי שלא אשאיר אותו לבד"
זה לא היה קל, כי מישה היה מוגבל לגמרי בתזוזה: ידיו דקיקות, תלויות בצדדים ללא יכולת תנועה. הוא היה יכול רק לשכב או להתגלגל ונזקק לסיוע בכל דבר. לא יכולתי לשלב משמרות בבית החולים עם טיפול בו, אז עזבתי את העבודה ועברנו קרוב למוסקבה. ברוסיה גם ככה שום דבר לא מונגש לנכים, אבל בפריפריה בכלל לא היה על מה לדבר. מישה היה בבית כי אף מסגרת לא הייתה מוכנה לקבל אותו, ולא רציתי שכך ייראו חייו. גייסנו תרומות כדי להגיע לגרמניה לטיפול אצל מומחה גדול, והילד עבר שם ניתוח מורכב ויקר מאוד. רגליו התעוותו לגמרי, והרופא אמר שזה המקסימום האפשרי ומישה לא יוכל ללכת.
לא הסכמתי לוותר. יצרנו קשר עם בית חולים בישראל, גייסנו כסף במשך שנה, ובפברואר 2020 הגענו לכאן - רק כדי לשמוע שאין מה לעשות, מצבו של מיכאל לא ניתן לשיפור. אני זוכרת את היום הזה, הייתה לנו תחושת ייאוש קשה, אבל לקחתי את מישה לכותל ושמעתי אותו מתפלל: 'אלוהים היקר, אני מאוד מבקש ממך להבריא את הידיים שלי, את הרגליים ואת הברכיים שלי'. זה שבר את לבי. כבר עמדנו לחזור לרוסיה כשבבוקר לפני הטיסה הטלפון צלצל. אמרו לנו שיש הזדמנות לפגוש את פרופ' מרק אידלמן, מנהל היחידה לאורתופדיית ילדים ברמב"ם. ביטלתי את הטיסה, הגענו למפגש עם הרופא, ופתאום הוא אמר שניתן להציל יד אחת וצריך להחליט אם להישאר פה לטיפול. זה היה סוף פברואר, בארץ הכל התחיל להיסגר בגלל הקורונה, ואני נלחצתי כי הבנתי שלא אוכל לטוס לרוסיה ולחזור לניתוח. החלטתי להישאר.
"לקחתי את מישה לכותל ושמעתי אותו מתפלל: 'אלוהים היקר, אני מאוד מבקש ממך להבריא את הידיים שלי, את הרגליים ואת הברכיים שלי'. זה שבר את לבי"
היה לי מעט כסף שהספיק רק לארבעה ימים במלון בבת־ים, אבל למזלנו פגשנו אישה טובה שאירחה אותנו זמן מה, ואחרי זה הלכתי לעבוד בניקיון כדי לשלם על איזה מרתף צפוף שבו גרנו שבעה חודשים. כל כך פחדתי שיגרשו אותנו, שאמרתי לכולם שכבר שילמנו על הניתוח ואנחנו רק מחכים שהסגר ייגמר. האמת היא שלא היה לי כסף לניתוח. פניתי לכמה עמותות, אבל נכים בכיסא גלגלים זה לא כמו חולי סרטן, לא מגייסים עבורם כסף.
בסוף קרה הנס. יום אחד הגיעו אלי נציגי עמותת 'ארץ החלומות הקסומים', שהחליטו לסייע לנו. סיוע נוסף ומשמעותי מאוד קיבלתי מדוד פתאל, שהכרתי לגמרי במקרה. הוא מעולם לא פגש את הבן שלי, רק ראה את התמונות שלו, אבל תרם לכל הניתוחים וגם הזמין אותנו להתארח במלונות שלו כדי להיות קרובים לבית החולים. את מבצע 'שומר החומות' העברנו במלון שלו בירושלים.
מיכאל עבר בישראל ארבעה ניתוחים. ניתוחי ידיים בבית החולים שיבא וניתוחי רגליים ברמב"ם חיפה. הניתוח האחרון היה בפברואר 2021, ובזמן השיקום הוא הצליח לראשונה בחייו לעמוד בעזרת הליכון. לאחר הקיבוע הוא הצליח לצעוד, ואפילו עמד לזמן קצר בכוחות עצמו. אין לי מילים להודות על כך לרופאיו ולאנשים הטובים בישראל שתרמו כסף בשבילו. בתחילת יולי חזרנו הביתה אחרי שנה וחצי בישראל. נחזור לכאן שוב במרץ 2022, כשמיכאל יעבור ניתוח להשתלת שרירים מהגב בידיים. בקרוב הוא יהיה בן עשר, ובינתיים הוא קצת מצייר, משתמש בטאבלט ומשלים פערים בלימודים. הוא ילד עם חוש הומור מדהים.
שורה תחתונה: ויתרו על מישה כל כך הרבה פעמים - אחרי שנולד, כשהיה ילד בבית יתומים, ואחרי שנותח בגרמניה - אבל בישראל נמצאו הרופאים שלא הסכימו לוותר ולא הרימו ידיים עד שהעניקו לבן שלי את הדבר הכי חשוב: יכולת לזוז ואמונה בבני אדם".
