סיפורה של רחל ברקוביץ (85) מבאר־שבע, אלמנה, אם לשלושה. בעבר הייתה מורה ומחנכת בבית ספר יסודי, כיום פנסיונרית:
"כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי בת שנה. נולדתי בעיר יאשי שבטרנסילבניה, רומניה, על גבול הונגריה, חמישית במשפחה דתית בת שישה ילדים. להוריי הייתה מכולת, ויום אחד הז'נדרמים (אנשי צבא ומשטרה) הרומנים נכנסו לחנות, אמרו להוריי שישימו על השולחן את המפתחות של המכולת ושל הבית והעבירו אותנו לגטו בעיר אחרת, שם גרנו חמש שנים.
את אבא לקחו לעבודת כפייה, ובמשך חודשים ארוכים לא ידענו אם הוא חי. כשהוא חזר הייתה שמחה גדולה. לעומת זאת, אח של אמא נלקח ולא חזר. כדי להביא קצת אוכל הביתה אמא נאלצה לצאת לעבוד אצל משפחות. אחותי הגדולה ממני בעשר שנים הייתה האחראית עלינו, ולא היו לנו תנאים בסיסיים ומינימליים לגדול כמו ילדים נורמליים - לא היה שום צעצוע, אפילו לא עיפרון או נייר לצייר עליו. מגרביים קרועים עשינו כדור ושיחקנו בו ביחד.
העוני והרעב הלכו וגברו. יום אחד, אחרי שאחותי ראתה שאצל השכנים מתבשל תבשיל כלשהו, היא לקחה סיר, הכניסה לתוכו אבנים וכיסתה במכסה, כדי שיחשבו שגם אצלנו מתבשל. האוכל היחיד שאכלנו היה ממליגה (דייסת תירס) שחולקה בין הילדים. יום אחר, כשהייתי בת שלוש־ארבע, הייתי מאוד רעבה ולקחתי גם את מה שהיה בצלחת שלידי - של אחותי שקטנה ממני בשנה וחצי. היא צעקה: 'רחל אכלה את שלי!', ועד היום אני מרגישה אשמה כלפיה, על שעשיתי את זה.
כשהמלחמה נגמרה, ב־1945, הייתי בת שבע. הרומנים אספו את כולנו למשאיות והעבירו אותנו לעיר דווה שבאותו אזור, העלו אותנו על גג בית הכנסת, והגבאי הכריז: 'רבותיי, אלה אנשים ששרדו. מי שיש לו חדר - שייתן להם לגור בו'. זוג מבוגר נתן לנו חדר בדירתו ובו גרנו - הורים ושישה ילדים. השירותים היו בחצר. שם התחלתי ללמוד לראשונה בבית ספר. נשארנו שם חמש שנים.
ב־1946 אחותי החליטה לעלות ארצה עם קבוצת צעירים יהודים. בשערי חיפה הם נעצרו על ידי הבריטים וגורשו לקפריסין. אני עליתי עם ההורים, סבתא ושלושה מאחיי ב־1950. אחי הבכור נאלץ לחכות לעלייה עד 1958. כאן הגענו למעברה בפרדס־חנה, גרנו כמה חודשים באוהל שמי הגשמים זרמו לתוכו, ומשם עברנו לדירת שיכון של 48 מ"ר בשכונה א' שנבנתה בבאר־שבע.
"בשבעה של איל הורים של חטופים התקשרו להורים שלו והודו להם על שבנם היה מוכן להקריב את חייו כדי להחזיר אותם הביתה"
העוני ליווה אותנו גם אחרי השואה. כשסיימתי בית ספר יסודי, להוריי לא הייתה אפשרות לשלם שכר לימוד בתיכון. כדי לממן את הלימודים עבדתי לפני הצהריים כמזכירה בתיכון שבו למדתי אחר הצהריים. כשסיימתי, הציעו לי להישאר שם כמורה ועשיתי זאת, אבל אחד המורים, פרופ' אוריאל סימון מאוניברסיטת בר־אילן, עודד אותי ללמוד הוראה בסמינר ואפילו בא לשכנע את הוריי לאפשר לי לעשות את זה. כשסיימתי את הסמינר הפכתי רשמית למורה והייתי מורה ומחנכת בבית ספר מעלות בבאר־שבע. אחרי שפרשתי המשכתי ללמד בהתנדבות בבית ספר אחר.
את בעלי, אלי ז"ל, יליד הונגריה שנפטר באוגוסט האחרון, הכרתי בבאר־שבע, כשלמדנו בסמינר. הוא החל ללמד כמורה בבית ספר רגיל, ובהמשך הציעו לו לעבור לישיבת בני עקיבא וולפסון בבאר־שבע, שם הוא היה סגן מנהל ומורה למקצועות חול.
ניהלנו בית דתי ואנחנו ב"ה משפחה ברוכה. נולדו לנו שלושה בנים: הבכור, אהרון זאב, מורה בישיבה תיכונית באשקלון, גר עם אשתו אילנה, מדריכת מורות בחינוך מיוחד ועם ילדיהם, ביישוב אדורה; שמעיה היה מזכיר היישוב אלון־שבות, כיום מתגורר עם אשתו ריקי (מנהלת בית ספר) ומשפחתם בסוסיא שבדרום הר חברון ומלווה טיולים באנגלית, שניהם הורים לבנים ולבנות ויש להם אפילו נכדים ברוך השם. אצלנו, הדתיים, לא סופרים נכדים ונינים; הבן השלישי, דני ז"ל, שלמד הנהלת חשבונות, נפטר לדאבוני לפני שנתיים בגיל 45, ככל הנראה מסיבוכי הקורונה.
אני חושבת שחוויות השואה והמחסור הנורא בילדותי השפיעו על התת־מודע שלי לאורך חיי. הייתי אמא דאגנית במיוחד והיה לי חשוב שלילדים יהיה כל מה שילד צריך להתפתחותו - דברים שלא היו לי. בעצם, לא רק לילדיי דאגתי. כשהייתי מורה ארגנתי קופה קטנה בעזרת תרומה של חברה רופאת ילדים, ורכשתי ספרים וציוד לימודי לתלמידים נזקקים, כדי שיקבלו את מלוא התנאים. עד היום אני גאה בכך שאני - ילדת שואה שלא היה לה - יכולתי לעזור.
כשבני דני נפטר, היה לי קשה להתמודד עם האובדן. המשפחה תמכה וגם בעלי אלי עדיין היה בחיים והתמודדנו יחד. בנוסף, קיבלתי עזרה רבה מעמותת 'עמך' בבאר־שבע, שבה אני חברה כבר שנים. טל, עובדת סוציאלית של העמותה, מלווה אותי והייתה קשובה לי מאוד, למרות שהכאב של אמא שקוברת בן לא עובר לעולם.
7 באוקטובר הביא עלינו אסון גדול. נכדי איל, בנם של שמעיה וריקי, נפל כלוחם בעזה בגיל 28. בשמחת תורה התארחתי אצל שמעיה ומשפחתו בסוסיא. היינו בבית הכנסת, ופתאום ריקי כלתי יצאה מעזרת הנשים, וכשהיא חזרה אמרה שיש מלחמה. במשך היום אנשים ביישוב גויסו למילואים, ובהם גם איל - סטודנט לרפואה שנה שנייה באוניברסיטה העברית שנישא לפני כשנה למיכל, אחות בהדסה עין כרם. זוג מקסים!
ראיתי אותו יוצא עם המדים. מהמשפחה שלנו התגייסו שמונה: שני בנים וארבעה חתנים של בני הגדול, ואיל ואחיו - בניו של בני האמצעי. ידעתי שאיל בעזה, הוא היה לוחם במגלן ודאגתי לו במיוחד. עם זאת, ידעתי גם שהוא ספורטאי ובטחתי שהוא יודע לשמור על עצמו.
"בגטו לא היו לנו תנאים בסיסיים לגדול כמו ילדים נורמליים. לא היה שום צעצוע, אפילו לא עיפרון או נייר. המחסור הזה השפיע עליי לאורך חיי"
ב־7 בדצמבר איל נהרג, יחד עם גל איזנקוט, במשימה שנועדה לחלץ חטופים. על גל איזנקוט שמענו בבית לא פעם. איל, בחור מבית דתי, וגל – מבית לא דתי, היו חברים טובים בחייהם וגם במותם. באותו יום, בעזה, הם קיבלו הוראה לחלץ חללים וגופות של חטופים. הקיפו אותם חיילים כדי להגן עליהם, אבל פתאום הופעל מרחוק מטען נפץ שהרג אותם ולקח את גל ואת איל שלי.
אני שמעתי על האסון כשישבתי מול הטלוויזיה. שמעתי שגל איזנקוט נהרג ואמרתי לעצמי: 'ריבונו של עולם...', ואז אהרון בני פתח את הדלת ואמר: 'אמא, איל נהרג'. התחושה הראשונה שלי הייתה - אלוהים, למה לא לקחת אותי במקומו?
כסבתא קיבלתי שתי מכות כואבות: המכה האחת היא נפילתו של איל אהובי, הילד היפה, הטוב והמוכשר. אהבתי אותו אהבת נפש. הוא לימד אותי צעדים ראשונים בגמרא, כי השתתפתי בחוג גמרא ב'עמך' ורציתי חיזוק, והוא ישב ולימד אותי בסבלנות רבה.
הכאב השני הוא על הצער שאיתו מתמודדים בני שמעיה וכלתי ריקי ומיכל, אלמנתו של איל. שמעיה וריקי, שיש להם עוד חמישה ילדים, חזרו מהר לפעילותם בהחלטה שאינם רוצים לנהל בית עצוב. שמעיה, שהוא סא"ל במיל', חזר למילואים מיד אחרי השבעה ובסך הכול שירת 153 ימים. אגב, מאז שאיל נפל הוא יזם פרויקט בשם 'סיפורו של תקליט'. הוא מסתובב ברחבי הארץ עם פטיפון ואוסף של תקליטים ישנים, מספר את סיפורי השירים ומחבר אותם לימינו ולנפילתו של איל.
בימים הראשונים אחרי מותו של איל הרגשתי שהשואה חזרה אלינו. אנשים הוצאו מהבתים שלהם כמו שהוציאו אותנו מהבתים, ואיבדו שליטה על חייהם. הדברים האלה מחזירים אותי לשואה שלנו. אבל יש הבדל משמעותי בין השואה של אז ועכשיו: היום יש לנו את צה"ל ואת מדינת ישראל, שאז לא היו. בגלל זה המסקנה היחידה שלי היא שצריך לשמור מכל משמר על ארץ ישראל ועל צה"ל. לא צריך להפסיק את המלחמה, כי מטרת האויב היא להשמיד אותנו, ואם נפסיק - הם ניצחו אותנו. השאלה אם צריך להחזיר את החטופים בכל מחיר היא שאלה מורכבת. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה. אגב, בשבעה של איל הורים של חטופים התקשרו אל הוריו והודו להם על שבנם היה מוכן להקריב את חייו כדי להחזיר אותם הביתה".
שורה תחתונה: "כמי ששרדה את השואה וכמי שאיבדה את נכדה במלחמה הנוכחית אני יודעת שעלינו להיות יותר מלוכדים וקשובים אחד לשני ולזכור שאנחנו עם אחד. ואם נהיה באמת ביחד - ננצח".
