סיפורה של יוֹבֵל שרביט טרבלסי (27) מחיפה, בקרוב סטודנטית בשנקר:
גדלתי בקריית־חיים, בכורה בין שלושה. למדתי במגמת מחול ורציתי להיות רקדנית, אבל בגיל 18 נפצעתי ונאלצתי לעזוב את הריקוד. אחרי הצבא טסתי עם חברה לדרום אמריקה וביום הראשון במקסיקו קלטתי את מור. כששאלתי עליו אמרו לי: 'זה מור. איך את לא מכירה אותו?' ואכן, מרגע שהכרנו הרגשתי כאילו אנחנו מכירים כל החיים. אני הייתי אז בת 20 והוא בן 21.
מור גדל בנהריה במשפחה מדהימה. הוא היה ספורטאי שחלם להיות לוחם בצבא, אבל בגיל 17 עבר תאונת דרכים קשה, אושפז ולא גויס.
חזרנו ארצה כזוג ועברנו לגור יחד בתל־אביב. הוא הקים עסק למיזוג אוויר ואני למדתי כלכלה ומינהל בקריה האקדמית אונו. בעסק שלו הוא לא לקח כסף מניצולי שואה ומנזקקים. הברכה שרתה עליו והחיים היו יפים.
אחרי חמש שנות זוגיות התחתנו, מוקפים ב־900 אנשים אוהבים ובאנרגיה נהדרת. רקדנו עד שש בבוקר. מי חשב שחודש אחרי נהיה בתהום? בדיעבד אני מרגישה כאילו מור הכין את מסיבת הפרידה שלו בצורה מופתית.
ל'נובה' הגענו בעקבות חברים, ששלחו לנו כרטיסים והפצירו בנו להגיע. מור אמר: 'בואי נעשה שם סיבוב קצר'. בסביבות 4:30 יצאנו מהבית של ההורים שלי בקריית־חיים, אספנו חברים מתל־אביב והגענו לחניון רעים ב־6:13. אני צפונית, לא היה לי מושג שאנחנו 5 ק"מ מעזה. לא הספקנו לרקוד אפילו ריקוד אחד.
כשהבנו שצריך להתפנות נכנסנו לרכב – מור, החברים שלנו ואני. מור נהג, ואחרי חמש דקות נתקלנו במחבלים שירו עלינו. חמקנו והמשכנו לנסוע. ואז חסם את דרכנו רכב מחבלים נוסף שממנו ירו עלינו. מור עקף אותו מימין, צעקנו 'שמע ישראל!' והרכב שלנו התהפך. איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, לחשתי 'מי בחיים?' ושני החברים הגיבו. מור לא הגיב. הוא נורה בראש ומת במקום. התחבאנו ואחרי כחמש שעות חיילים חילצו אותנו, אבל את מור לא לקחו. סירבתי להשאיר אותו. אחד החיילים חיבק אותי ואמר: 'אני מבטיח לך שיוציאו את הגופה של בעלך מפה, אבל תני לי את הזכות להציל אותך'. רק אז הסכמתי להיפרד ממנו. קיבלנו אותו אחרי שבוע.
בחצי השנה הראשונה הייתי בדיכאון קליני. לא יצאתי מהמיטה בבית של ההורים שלי. פחדתי שישפטו אותי על ההתנהגות שלי. האם זה בסדר להתלבש, להתאפר, לצאת למסעדה עם חברה? האם זה בסדר שיובל תעשה דברים למען עצמה כשבעלה האהוב נרצח? החוסר שלו נכח בכל רגע: לצחצח שיניים בלעדיו בידיעה שלעולם לא נעשה את זה יחד, שלעולם לא אשאל אותו אם בא לו קפה, שלא אקבל ממנו פרחים ליום האהבה, שלא נחגוג את יום הנישואים הראשון שלנו.
מעבר לכך שאיבדתי את האדם שהיה כל עולמי, עברתי בעצמי טראומה קשה. המשפחה והחברים נלחמו כדי שאתרומם, וסירבתי. אם מור לא יכול לעשות את הפעולות הבסיסיות, הרגשתי שגם לי אסור לעשות אותן. הרגשתי אשמה על שאני חזרתי הביתה והוא לא.
אחרי חצי שנה הייתה לי בעיה רפואית שאילצה אותי להתאשפז ליומיים. בחדר שלידי נפטר אדם צעיר. כשהמשפחה שלו התאבלה עליו היה לי התקף חרדה, קיבלתי תרופות הרגעה והוחלט להשאיר אותי בבית החולים עשרה ימים. ואז הבנתי שבמשך חצי שנה התעסקתי בעיקר באובדן של מור ולא נתתי מקום לטראומה שאני עברתי. הגעתי לתובנה שיובל חייבת להתמקד בעצמה, כי אחרת היא תפסיד את עצמה. למזלי, עצרתי בזמן את ההידרדרות הנפשית.
התחלתי בדברים קטנים כמו לכוון שעון בבוקר גם אם אין לי מה לעשות, לכתוב תחושות וחלומות, חזרתי לפילאטיס, יזמתי פגישות עם חברות. נעזרתי במטפלת CBT מדהימה שמלמדת אותי להרים את עצמי מנפילות.
במסגרת הניסיונות לבחור בחיים השתתפתי כבר בדצמבר בתצוגת אופנה לציון 7 באוקטובר בהפקת ליאן מזרחי. אחת המעצבות, אדר כהן, הציעה לי להציג שמלה בעיצובה. עד אז עולם האופנה היה בגדר חלום שלא היה לי אומץ להגשים. למחרת התצוגה פורסמה תמונה שלי מהתצוגה בשער ה'דיילי מייל'.
מאז השתתפתי בכמה ימי צילום של מאפרות, מעצבות שיער ומעצבות שמלות ערב וכלה. נרשמתי ללימודי עיצוב אופנה בשנקר ובמקביל אני עובדת על הרצאה שתתמקד בחוסן הנפשי שרכשתי.
שורה תחתונה: האובדן והטראומה שעברתי יהיו לנצח חלק ממני, אבל יובל של היום יודעת לא לפחד לכאוב וגם לא לפחד לשמוח".
