עונה על השאלון:
נירית בקשי (40), צלמת, נשואה ואמא לשלוש בנות. זכתה בתחרות מלכת היופי בשנת 2000.
כמה זמן עבר מאז הזכייה?
"וואו, על הנייר עברו 22 שנים שזה מלא, אבל זה נראה לי כאילו היה, לא אתמול לא נגזים, אבל לפני 7 שנים נניח. אני מדברת עם צעירים ממני שנדהמים לספר לי שהיו ילדים בני 6, 10, כשזכיתי".
מה את עושה בימים אלו?
"כיום אני צלמת, מצלמת כל מה שחמוד בעולם שלנו שזה ניובורן, קייקסמאש, בוק בת מצווה, כל מה שגורם לי לחייך או להתרגש. היום אני מהצד השני של העדשה, אני אמא ל 3 בנות מתוקות, שובבות, לא פראייריות בכלל, שזה מאוד אופייני לדור הזה שלהם שבו הכל אפשרי אם הן רק ירצו מספיק ויעבדו קשה. מאיה בת 9, אלה בת 7, ונגה בת שנה וחצי. אני נשואה לגיל שהולך איתי יד ביד עם כל שיגעון שיש לי, אם זה לעזוב קריירה באדריכלות שעסקתי בה 6 שנים וללכת בדרך עצמאית חדשה ולא מוכרת כצלמת. אם זה קורסים שאני נעלמת מהבית פתאום ל-5 ימים, אם יתחשק לי עכשיו מוהיקן בצבע כחול וזה יעשה לי טוב הוא יגיד לי כן. וזה הדדי, אני חושבת שכשאתה חי חיי משפחה וזוגיות, זה לא אומר שאתה צריך לוותר על מה שחשוב לך ואת זה אני רק היום מתחילה להפנים, שיש לי מקום בשבילי בתוך המשוואה הזו כי בשנתיים האחרונות עם תינוקת שנולדה לתוך הקורונה והצטרפה למשפחה עם עוד שתי בנות שיודעות דרמה מהי, קצת שכחתי מעצמי אבל אני מתחילה להיזכר חזרה".
"אני נשואה לגיל, שהולך איתי יד ביד עם כל שיגעון שיש לי, אם זה לעזוב קריירה באדריכלות שעסקתי בה 6 שנים וללכת בדרך עצמאית חדשה כצלמת. אם זה קורסים שאני נעלמת מהבית פתאום ל-5 ימים, אם יתחשק לי עכשיו מוהיקן בצבע כחול וזה יעשה לי טוב הוא יגיד לי כן"
סכמי בכמה מילים מה עבר עלייך מאז סיום שנת המלוכה.
"וואו, נתחיל בזה שלתחרות מלכת היופי הגעתי מושבניקית שלא יודעת ללכת על עקבים, האיפור היחיד שמרחתי היה כשציירתי לעצמי גומות עם העיפרון השחור של אמא שלי כילדה. הייתי ילדה עפיפון שלא מאמינה שקיימים בעולם אנשים שמסוגלים או רוצים לשקר, נאיבית ותמימה, מוגנת מהעולם. זה לא היה חלום ילדות, להיות מלכת יופי, בכלל לא הייתי בכיוון, אמא של חברה רשמה אותי לתגלית השנה ומשם עיתון לאישה צירף אותי לתחרות מלכות היופי.
"עוד לפני הזכייה, הבטחתי לעצמי שלא להצטלם בבגדים חשופים, לא אעשה משהו לא מוסרי בעיני בשביל שום סכום של כסף, לא אכנס לזוגיות בשביל פרסום או כסף. עמדתי בחוזה שלי ואני מאוד גאה בעצמי"
ואז זה קרה, בערב אחד הפכתי להיות סינדרלה, לא הרגשתי סינדרלה אבל הייתי צריכה לשחק את התפקיד כי זה מה שכולם ציפו ממני כולל הורי שהתרגשו והתגאו בתואר הנכסף והלא צפוי. אז נכנסתי לנעלי הזכוכית והתחלתי את המסע. מסע עם הרבה תובנות והתבגרות במהירות מואצת, פתאום כל צעד שעשיתי הופיע בעיתונים, הפרידה שלי מהחבר דאז נכתבה בדיו שחור על גבי לבן והודפסה לאלפי עותקים, עד היום אגב לא קראתי את הכתבה. היינו ילדים ופנו אליו כתבים והוא רק רצה לשתף בכאב, אבל בשבילי זה היה ניתוח בלב פתוח ואף אחד לא רציתי את החשיפה אז פשוט לא קראתי, העיתון עד היום מונח בין דפי העיתונות שאמא שלי שמרה.
אחד הדברים הראשונים שעשיתי, עוד לפני הזכייה, היה לכתוב לעצמי מכתב, חוזה, שבו אני מבטיחה לעצמי שלא להצטלם בבגדים חשופים, לא אעשה משהו לא מוסרי בעיני בשביל שום סכום של כסף, לא אכנס לזוגיות בשביל פרסום או כסף. עמדתי בחוזה שלי ואני מאוד גאה בעצמי שכילדה הייתה קיימת בי הנחישות הזו להיות נאמנה לעצמי.
עם הזמן למדתי לשמור את הפרטיות שלי לעצמי ולתת לדוגמנות מקום כקריירה ולא כחלק מחיי הפרטיים. אז נכון שיכולתי 'להצליח' יותר אם הייתי כל כולי בפנים אבל אני נאמנות לעצמי היא ההצלחה האמיתית בשבילי".
עם איזה אתגרים מקצועיים את מתמודדת?
"הרבה פעמים מרגישה צורך להסביר ואפילו להתנצל על הבחירה שלי בחיים הפרטיים שלי אל מול ההצלחה שהייתה צפויה לי.
לפעמים אני מרגישה צורך להצדיק את התואר וכשמזהים אותי אני מיד נדרכת ובודקת את עצמי, איך אני נראית, מה אני לובשת, איך השיער (האתגר הגדול בחיי המקצועיים והאישיים) ואני לא בחורה שדואגת למראה ולנראות אז זה תמיד תופס אותי לא מוכנה וזה מביך אותי נורא, לכן אני מעדיפה שלא יזהו אותי למרות שזה מחמיא מאוד".
קורה לך הרבה שמזהים אותך הרבה ברחוב?
"המון, אני לא מבינה איך כי עבר המון זמן, אבל כשאנשים סביבי יש כמה דקות לעצור ולהסתכל הם מתחילים 'לחקור' מאיפה אני מוכרת להם. אני אף פעם כמעט לא מנדבת את המידע אבל עולים על זה בעצמם. מדהים אותי גם שאחרי כל השנים הרבה אנשים זוכרים גם את סבתא שלי שהייתה מלכת היופי של עירק וזה בכלל היה סיפור בזמנו. זוכרים שגרתי במושב בדרום, זה מדהים אותי וזה נחמד לקבל את המחמאה שזוכרים ושאני עדיין יפה בעיניהם כי אני פחות מרגישה ככה".
למה את לא מרגישה ככה?
"תראי, זה לא שאני חושבת שאני מכוערת או שאני לא יפה אבל אני מרגישה שעם התואר הזה של מלכת יופי באה ציפייה גדולה, אני רואה בעצמי כל פגם ואני מאוד ביקורתית כלפי עצמי כי מודל היופי הוא בשמיים. אני מרגישה שלא תמיד אני מצדיקה את 'התואר', שמי שמסתכל עלי עכשיו בטח אומר לעצמו 'זו? מלכת יופי?' היא לא מספיק מטופחת ולא לובשת מותגים, היא לא הולכת לספר הכי הכי, אני מבינה גם שזה אצלי בראש. במשך השנים הרגשתי שאני צריכה להתנצל על המראה שלי אז אולי פשוט להעלים אותו, להיות בלתי נראית, ואז אני לא אהיה במרכז העניינים, שמישהו אחר יהיה בפוקוס, שמישהו אחר יהיה תחת זכוכית המגדלת.
"אני מרגישה שלא תמיד אני מצדיקה את 'התואר', שמי שמסתכל עלי עכשיו בטח אומר לעצמו 'זו? מלכת יופי?' היא לא מספיק מטופחת ולא לובשת מותגים"
כשאני רואה נשים שלא מוגדרות כ'מודל היופי' והן מלאות ביטחון עצמי ועפות על עצמן אני מעריצה אותן, זה יופי אמיתי בעיני, יופי שהוא לאהוב את עצמך, כי כמה שהנתונים יהיו לטובתי אם אני מסתתרת כפופה ולא מאמינה בעצמי זה לא שווה כלום".
התגובה הכי מרגשת שקיבלת שקשורה לזה שהיית מלכת יופי?
"מישהי התכתבה איתי פעם בפייסבוק, סיפרה לי שהבן שלה מאוד אוהב לצייר וצייר ציור שלי על קנבס, התרגשתי כי לצייר מישהו על קנבס זו לראות מעבר לדיו, לאיפור ולשיער, זה להתמקד באדם, באישיות שלו, להביא את איך שהוא נראה בעיניך דרך האומנות שבך"
מה התוכניות לעתיד?
"להתחבר לעצמי, לפנות מקום לעצמי בחיים הגועשים והעמוסים של עסק צילום, של משפחה וילדים, של החברים, של המשפחה המורחבת שבתוך הלב שלי כל אחד ואחת. התוכנית שלי לעתיד היא לדעת להכיל את הקשיים של הסביבה מבלי להיחלש מהם. תמיד רציתי לטפל בילדים עם צרכים מיוחדים, אני מתנדבת מפעם לפעם בבתי חולים לילדים, בחלוקת מזון לנזקקים, ואני מרגישה שזה גדול עלי מלהכיל ומחליש אותי, אז התוכנית היא לדעת להכיל מבלי להיחלש".
מה משמח אותך כרגע?
"טבע, מרחבים, משמח אותי כשאני יודעת שאני מצליחה להיות שם בשביל הבנות שלי, שהן משתפות אותי ומקשיבות למה שיש לי לומר בעניין, שאני יודעת שהן בטוחות ומאושרות".
מה מטריד אותך?
"לראות חדשות מטריד אותי, מטריד אותי הפילוג ואיך שאנשים מדברים אחד לשני, מטרידה אותי המון המחשבה שמסתובבים בעולם אנשים שחושבים שיש להם זכות לפגוע באחרים, לגנוב מהם את הזכות שלהם לומר לא, לחשוב שהם יכולים לעשות מעשים כל כך נוראיים לילדים, לנשים, אפילו לגברים כי בואי, בעולם הזה אין כבר חסד לאף יצור חי, אנושי או בעל חיים אחר".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"אבא שלי (בן 86) ולאט לאט נעלם לי מול העיניים. לפני שבועיים אני ואחים שלי הרגשנו שזה הסוף ופחדתי נורא. להסתכל בעיניים של אחים שלי וכבר אין שם את הביטחון לומר לי שהכל בסדר והוא בריא וחזק, שאולי אני סתם מגזימה, לראות בעיניים של אמא שלי את הפחד הזה שמרעיד את העיניים ועוצר את הנשימה. ועדיין החזקתי את עצמי! נקודת השבירה הייתה במהלך הקורונה כשהמוסד השיקומי בו הוא שהה נכנס לבידוד והוא היה שם לבד, לא יכולתי להיות איתו, נשברתי. אני אישה חזקה ואני לא נותנת לעצמי להישבר אבל לפעמים, זה כבר יותר מידי.
היום תודה לאל הוא בבית, המצב אומנם לא השתפר באופן מיוחד אבל הוא בבית. הוא בסביבה הבטוחה שלו, אנחנו איתו, הוא בידיים טובות חמות ואוהבות".
מה את מחכה שיקרה?
"שהקורונה תיגמר".
משהו שאמרו לך לאחרונה שלא יוצא לך מהראש?
"שאני צריכה להסתכל לעצמי בעיניים. להקשיב לילדה שבי ולהרשות לעצמי להיות פגיעה יותר. זה אתגר שניצב מולי ואני מבינה שזה משהו שאני צריכה לעשות, להסיר את השריון ולא לפחד".
