סיפורו של יונתן מרלנג'ון, בן 43, בעל עסק לגינון, רווק, מתגורר במושב אבני־איתן:
"יום אחד, לפני כשבע שנים, קיבלתי הצעה ממכר ותיק: לטוס לאירופה ולהעביר סמים בטיסה ארצה, תמורת סכום מכובד. סמים היו לידי כל החיים ואף פעם לא חשבתי לסחור בהם או לבלדר, זה היה לא מוסרי בעיניי, אבל כשהוא הציע לי את זה שאלתי את עצמי איך לא עשיתי את זה עד עכשיו. תוך יומיים אמרתי כן.
גדלתי בבית דתי־לאומי לייט במושב אבני־איתן שברמת הגולן. כשהייתי בן שבע ההורים שלי התגרשו. קראתי הרבה ספרים, אנציקלופדיות ואטלסים, אבל הייתי תלמיד הכי גרוע שיש, כל הזמן ברחתי משיעורים. רציתי להיות תלמיד בבית הספר של החיים. נולדתי אדם של חופש לתוך עולם שאין בו חופש, אז מצאתי את החופש שלי בכוח. בגיל 14 הורדתי את הכיפה ובכיתה י"א עברתי לבית ספר חילוני. לא המשכתי לכיתה י"ב.
4 צפייה בגלריה
"נולדתי אדם של חופש לתוך עולם שאין בו חופש, אז מצאתי את החופש שלי בכוח". בילדותו
(צילום: אלבום פרטי)
בגיל 17 הגעתי בפעם הראשונה לחוף בכנרת שאליו היו מגיעים כל הפריקים והסטלנים. התאהבתי במקום, הכרתי אנשים מכל הארץ והתחלתי לעשן סמים ולהיות עם בנות. זה היה סוג של וודסטוק. נשארתי שבוע, חזרתי הביתה ושוב נסעתי.
למרות שהייתי אנרכיסט מלידה, בגלל הסביבה שגדלתי בה הרגשתי שאני צריך להתגייס לצבא. הייתי לוחם בנח"ל, שֵירתי בלבנון ובעזה וחוויתי דברים קשים. אני בטוח שיש לי פוסט־טראומה לא מאובחנת, פשוט אין לי כוח להתמודד עם הביורוקרטיה של המדינה.
אחרי הצבא עברתי לאילת לחצי שנה ועבדתי בפאב. בהמשך הסתובבתי כמה חודשים בזולות בכל הארץ: בניאס, כנרת, מצוקי דרגות. סוג של פסטיבל ארוך, שלא נגמר. הכרתי מלא אנשים והייתי מסטול רוב הזמן. ההורים שלי היו מודאגים, אבל איפשרו לי את החופש שלי.
"הכרתי נווד אנגלי שהפך לחבר, עשינו יחד מופעי רחוב עם כלי הקשה. זו הייתה אחת התקופות הטובות בחיי"
טסתי לאנגליה, עבדתי בגינון, טיילתי והכרתי נווד אנגלי שהפך לחבר ממש טוב. התחלנו לעשות יחד מופעי רחוב עם כלי הקשה. עברנו מעיירה לעיירה, מכפר לכפר, וככה התפרנסנו, בדיוק כמה שהיינו צריכים ולא מעבר לזה. זו הייתה אחת התקופות הכי טובות בחיים שלי.
כשחזרתי לארץ התמקמתי בתל־אביב ועבדתי כטבח בבית קפה. אחרי שנה וחצי ברחתי לזולה על החצבני. חזרתי לתל־אביב אחרי חמישה חודשים, כולי באורות, עם תיק מלוכלך ממדורה ושיער פרוע. בעל בית הקפה הכניס אותי לעבוד ומצא לי דירה. אחרי שנה שוב עזבתי לצפון, הפעם לחוף לא מוכרז בכנרת, עם שני חברים.
4 צפייה בגלריה
מרלנג'ון בצעירותו. "הסתובבתי בזולות בכל הארץ: בניאס, כנרת, מצוקי דרגות. רוב הזמן הייתי מסטול"
(צילום: עודד זוסמן)
כששמעתי שבמרינה של אילת תמיד מחפשים עובדים ואפשר לגור על הסירות, ירדתי דרומה ומצאתי סירה, שבה עשיתי הכל: הכנתי אוכל לתיירים שיצאו להפלגות, ניקיתי, תחזקתי את המנוע. בלילות ישבתי עם חברים ושתיתי אלכוהול. התאהבתי בחיי הים, חיים של פיראטים, רק בלי השוד הימי.
בשלב מסוים החלטתי לפתוח בר באילת, אבל לא הצלחתי להרים את המקום. התייאשתי ועברתי לאבא שלי בירושלים, כי הייתי מרושש לגמרי.
עבדתי בהקמת במות ותפאורות ושכרתי דירה בירושלים. בהמשך עברתי ליישוב ליד ירושלים ופתחתי בר־אוכל בצריף רעוע. אחרי כמה חודשים סגרתי את העסק, היו לי חובות ולא הצלחתי למצוא עבודה טובה. תקופה נאחסית.
בגיל 36 קיבלתי את ההצעה להעביר סמים מאירופה לארץ. זה לא היה רק בשביל הכסף, התאימה לי הרפתקה. נסעתי לאירופה והסתובבתי כמה ימים. לפני שקיבלתי את התיק עם הסמים, היו לי חששות ולא ישנתי בלילה, אבל ברגע שהתיק הגיע אליי, כל הפחד שהיה לי נעלם. זה הפליא אותי. האדרנלין היה גבוה והרגשתי בעננים.
" "קבעתי עם הבלדר שנדבר כשנחזור ארצה. חזרתי יומיים אחריו והטלפון שלו היה סגור. יומיים אחר כך גיליתי שהוא נעצר. הלב שלי נפל לתחתונים"
כשהגעתי לשדה התעופה אפילו שכחתי שיש עליי משהו. במטוס דיברתי עם כל מיני דודות שאמרו 'איזה חמוד אתה, איך זה שאין לך חברה'. כשנחַתי בנתב"ג ועברתי במסלול הירוק לא היה לי שום פחד, עברתי חלק. הגעתי לאוטו שלי, שחנה שם, והייתי הכי מאושר בעולם. לא הצלחתי לישון יומיים מהאופוריה. מפה לשם זה התגלגל, ובין לבין גם עבדתי בעבודות מזדמנות. לא התעשרתי מזה: אני די בזבזן, הייתי מבזבז חצי ממה שהרווחתי על בתי מלון, בילויים ואוכל.
בנסיעה האחרונה שלי הייתי שותף בעסקה ושלחתי אדם אחר כבלדר. עד היום אני לא יודע איך הגיעו אליי, אבל כבר אז המשטרה עקבה אחריי. קבעתי עם הבלדר שנדבר כשנחזור ארצה. חזרתי יומיים אחריו והטלפון שלו היה סגור. יומיים אחר כך גיליתי שהוא נעצר. הלב שלי נפל לתחתונים, בחיים שלי לא פחדתי ככה, גם לא כששירתי בלבנון. לא פחדתי עליי, אלא עליו, כי אני שלחתי אותו. אכלתי סרטים: מה אני עושה איתו? ילד טוב, ללא עבר פלילי, איך אני מסביר להורים שלו מה קרה?
הייתי תמים ולא חשבתי שהמשטרה תגיע אליי, אז לא טרחתי להחביא שום דבר. יומיים אחר כך, שבע בבוקר, דפיקות חזקות בדלת. ישר הבנתי שזה משטרה. קמתי, פתחתי את הדלת ומולי עמדו ארבעה שוטרים. הם הפכו את הבית ומצאו כל מיני שקיות, משקל דיגיטלי, ארון לגידול גראס וכסף מזומן. אזקו אותי מאחורי הגב ולקחו אותי לניידת, לעיני השכנים. הייתי על הפנים, משיא האופוריה לשאול תחתיות, בשנייה. רק אז הבנתי את המחיר של מה שעשיתי, עפתי גבוה והנה הנחיתה. שאלתי את עצמי: איך אני, בן אדם של חופש, אתמודד עם בית סוהר?
הייתי בחקירה בתחנת משטרה ופחדתי להתקשר לאמא שלי, מהבושה. בסוף צלצלתי אליה בחששות כבדים והתברר שהיא כבר ידעה. דבר ראשון היא אמרה: 'אני לא כועסת, אני אוהבת אותך ואני דואגת לך לעורך דין'. ובכלל, כל המשפחה שלי תמכה בי בתקופה הזו, לא שפטו אותי ורק נתנו לי חום ואהבה.
העבירו אותי לבית מעצר ניצן ברמלה. מובן שהיו רגעים קשים, זה לא קייטנה, יש אלימות ויש אנשים שכל הזמן מנסים אותך, אבל רוב הזמן הסתדרתי טוב. מה שהיה הכי קשה היה השינה עם עוד אנשים בחדר. אחרי שלושה חודשים נקלעתי לקטטה עם מישהו בחדר. זרקו אותי לשלושה ימים לצינוק וסוף־סוף ישנתי. לא רציתי שיוציאו אותי משם.
"לא התעשרתי מעסקאות הסמים. הייתי מבזבז חצי ממה שהרווחתי על בתי מלון, בילויים ואוכל"
אחרי שבועיים שם התחלתי לכתוב, דבר שגיליתי שאני נהנה ממנו עוד בימי הזולה בבניאס. הסיפור ישב לי בראש וחיכה שאכתוב אותו. היה לי פרץ כתיבה מטורף, שלא היה לי קודם. חבר מחדר אחר נכנס, ראה שאני כותב, הסתקרן ושאל מה אני כותב. כשעניתי 'ספר' הוא ביקש לקרוא כמה דפים, חזר אחרי זמן קצר ואמר: 'בואנה, זה טוב! תמשיך!' למחרת הוא בא עם חבר, שניהם עבריינים מאוד כבדים. הם לקחו את הדפדפת וככה המשכנו, כל כמה ימים הם באו לראות מה כתבתי, מה שנתן לי תמריץ. לרוב הם היו מבסוטים, לפעמים נתנו ביקורת.
אחרי שנה, עם חצי ספר כתוב, הגיע יום המשפט שלי. נשפטתי על יבוא 4.8 ק"ג MDMA שהבלדר שלי הביא ועל עסקה נוספת. אנשים שואלים אותי אם לא פחדתי שהסמים האלה יגיעו לנוער, אז חשוב לי להגיד שידעתי שהסמים האלה הולכים לאנשים בוגרים, שעושים סמים הרבה שנים ובוחרים לעשות סמים - ובחיים לא הייתי מוכר ביודעין סם לנוער.
קיבלתי שנתיים וחצי מאסר ועברתי לכלא חרמון. הטיפול היה אינטנסיבי, הלו"ז היה צפוף והיה לי פחות זמן לכתוב, אז קצב הכתיבה ירד.
"בכלא פגשתי עבריין שביקש לקרוא את הספר שלי. הוא בחיים לא החזיק ספר בידיים שלו, אבל כשסיים לקרוא אמר לי 'תכתוב עוד'. הכתיבה החזיקה אותי
היה שם בחור צעיר, עבריין מילדוּת, שביקש לקרוא. הבן אדם בחיים לא החזיק ספר בידיים שלו! תוך כמה ימים הוא סיים לקרוא ואמר: 'תכתוב עוד'. מאותו יום התחלתי לראות אותו בספרייה. הוא אמר לי: 'תדע לך, יונתן, בזכותך התחלתי לקרוא ספרים'. אחריו היו קוראים נוספים, שנתנו לי תמריץ להמשיך. הכתיבה, שהפכה למרכז החיים שלי בכלא, החזיקה אותי.
לפני ארבע שנים וחצי, אחרי קיצור שליש, יצאתי מהכלא, התמקמתי ביחידת דיור ליד אמא שלי והייתי תלוש ומבולבל. התחלתי להקליד את כל מה שכתבתי. עכשיו הספר (ששמו 'ברווז') יצא, במימון עצמי. חשוב לי להגיד שזו לא אוטוביוגרפיה: מדובר ברומן־פשע רומנטי, פנטזיה מבחינתי, רק 15 או 20 אחוז מהספר הם אמיתיים. הבסיס של הדמויות והמקומות אמיתי, כמו גם המחשבות והרגשות".
שורה תחתונה: "חבר שלי אמר: 'אל תוציא את הספר, הוא עלול לגרום לצעירים לעשות כמוך'. אבל אני לא ממליץ בשום אופן לעשות את מה שעשיתי".
