מה בין מגזין לייף סטייל למלחמה? על פניו, זו כותרת שיש בה סתירה פנימית. איך פותרים את המתח שבין המציאות הקשה בחוץ לבין הצורך הנפשי לשמר תחושת נורמליות, השראה, אופטימיות ואסקפיזם? והאם זה לגיטימי בכלל להציג את "החיים עצמם", כשיש חטופות וחטופים בעזה, חיילים הרוגים וכל כך הרבה משפחות שפונו מבתיהן?
ועידת האנשים של המדינה 2024 - האישה של ״לאישה״ בימי מלחמה
(צילום: סנטרל הפקות)
חיילות הופיעו באופן קבוע על שערי "לאשה", מאז שנוסד בשנת 1947 – כן, שנה לפני קום המדינה - על ידי עו"ד חמדה נופך-מוזס, שכלתה מרים נופך-מוזס היא העורכת האחראית של שבועון "לאשה". השערים בשנים הראשונות היו מאוד טקסטואליים והזכירו עמוד ראשון של עתון יומי.
1948: נערת פלמח החוגגת את יום המדינה, עם הכיתוב: "תרבינה כמותה בישראל". בעמוד ניתן לראות גם מודעה של המלווה הלאומי.
בעשורים הראשונים של המדינה מלכות היופי היו פעילות בהסברה למען ישראל ויצאו למסעות גיוס כספים נרחבים בארצות הברית לטובת המדינה. באופן כמעט קבוע, מלכות יופי שהיו חיילות – זכו לשערים במדים.
1967: בתיה כבירי, מלכת היופי, במדי צה"ל. תחרות מלכת היופי באותה שנה היא עמדה להיערך ב-6 ביוני במחנה צבאי בדרום הארץ. התחושה הייתה שזה לא הולם לקיים טקס חגיגי בימי הכוננות תוך התעלמות מהמצב, והרעיון היה להביא את הנשף אל החיילים הצמאים לבידור. אלא שיום לפני התאריך המיועד פרצה מלחמת ששת הימים והטקס נדחה. בתחרות שנערכה בסופו של דבר ב-29 ביוני בבנייני האומה בירושלים, בחסות ראש העיר דאז טדי קולק, ובנוכחות מאות חיילים בקהל, הוכתרה סמלת הסעד בתיה כבירי בת ה-19 למלכת היופי של ישראל.
בשנת 1956 פורסם שער איקוני של לאשה - חיילת עם יונה ורובה. שמה לא צויין על גבי השער, וכך גם לא הצלם. השער פורסם אחרי מלחמת סיני, הידועה גם בשם מבצע קדש, והכיתוב שהופיע בתוך הגיליון והתייחס לתמונת השער לימד על רוח הזמן:
"הגעגועים לשלום של קבע, ממלאים את לבה של החיילת הצעירה, כשם שהם שוכנים בלבה של כל אישה בישראל. יונת השלום הלבנה הינה סמל לתשוקה זו שפירושה חיים של בניה, התפתחות וקדמה. אך - בלית ברירה, אוחזת היד בשלח – כלי הנשק שנועד להגן על השלום וללחום למענו. מאז ועד עתה, מימות המכבי הגיבור ועד לקרבות סיני, לחמו הנשים שכם אחד עם חבריהן הגברים ולא נפלו מהם בעוז רוח ובגבורה".
לפני שנתיים, כשארכיון שערי "לאשה" נפתח לציבור, נפתרה התעלומה. עידו, בנה של שולמית שפירא, פנה למערכת וסיפר שהמצולמת היא אמא שלו – שנפטרה שנתיים לפני כן. שולמית שירתה כשרטטת בצבא ולמדה אדריכלות בטכניון. במהלך הלימודים היא לשירות מילואים במלחמת סיני, הייתה עם הלוחמים הראשונים בשטח ושרטטה מפות שעזרו לכוחות להתקדם. היא אספה יונה פצועה, מישהו זיהה את הסימבוליות, וצילם.
מלחמת "חרבות ברזל" הולידה שערים רבים של לוחמות ושל נשים גיבורות. גיבורת השער הראשונה של המלחמה הייתה רחל אדרי מאופקים, מי שבזכות התבונה שלה הצליחה להעביר קרוב ל-20 שעות עם מחבלים חמושים בביתה.
שער מרגש נוסף היה שער הצדעה נפתח לנשים הלוחמות, עם הכותרת: תדע כל אם עבריה כי הפקידה גורל בנותיה ובניה בידי מפקדות הראויות לכך. בשער הזה היה ייצוג ללוחמות באוויר, בים וביבשה – למען הסר ספק שהתרומה הנשית ניכרת בכל זירה.
בתחילת המלחמה, כשהמערכת חיפשה דרך לזעוק נגד השתיקה המקוממת של ארגוני הנשים העולמיים שהתעלמו מהזוועות שקרו לנשים ישראליות, פורסמו שלושה שערים מתחלפים שמחו כנגד השתיקה. לצורך הסברה ישראלית בעולם הם גם תורגמו לאנגלית והופצו ברשתות החברתיות על ידי אינספור נשים ישראליות תוך תיוג של un women.
גם פעילות ופעילי הסברה למען ישראל, כמו נועה תשבי, נועה כוכבא ויוסף חדאד וארוסתו אמילי שרייבר זכו לשערים בשבעת החודשים האחרונים.
בתהליך בחירת השערים בשבעת החודשים האחרונים, מעבר לרצון לבחור שער מעניין לאותו שבוע, הדריך את המערכת גם הצורך להציג סיפור גדול יותר של נשות ישראל.
