את בת 32.
היום נולדת מחדש.
יצאת מתוך ציפור ברזל גדולה שלקחה אותך מהאדמה שבה נולדת. השארת הכל מאחור, את המיטה שלך, נוף ילדות מהחלון, חתול, עבודה, חברי נפש, אבא ואמא, את השפה שבה קראת את הרומנים הטובים בעולם וחתיכות אספלט שעליהן דרכת מהיום שנולדת.
וכך, עם שלוש מזוודות, עם האיש בן ה־32 שאותו את אוהבת מגיל 14, עם ילדה בת שבע ו־700 דולר, נחתת בעולם החדש, עולם חם, עולם שבו מעכשיו את עולה חדשה שבונה חיים חדשים.
הכנת את עצמך מראש. למדת קצת את השפה, לקחת איתך את מה שיכולת. נפרדת בדמעות אבל ידעת שזה הדבר הנכון לעשות. חלמת על היום הזה הרבה, חלמת על ישראל, רצית דף חדש, חופש ותקווה, רצית לגדל את הילדה שלך במקום טוב יותר.
והנה את כאן. זה עצום ומרגש.
השבועות הראשונים עמוסים אנשים חדשים, דגלים וביורוקרטיה, רעש מטורף וקצב אחר של המזרח התיכון. למצוא דירה, מסגרת לילדה, להבין איפה קונים פה אוכל וכרטיס לאוטובוס. הלב שלך דוהר. ואז לאט־לאט המציאות נוחתת ואיתה השקט. עכשיו מזדחלים אלייך הפחד והחרדה.
את בדירה פיצית ברמת־גן ואת בודדה מאוד. אין אחיזה, אין רכוש. את לא יכולה לצלצל הביתה לשמוע מילה טובה כי אין לך כסף לזה, וגם אין לך טלפון. קיבלת קצת בגדים ורהיטים מאנשים נחמדים ואת והילדה לומדות את המציאות החדשה.
האיש שלך נסע לירושלים ללמוד, כדי שיוכל להיות רופא גם בישראל. גם הוא שורד עכשיו. זה רק את והילדה.
את אמא אבודה.
את שואלת את עצמך אם זה בכל זאת חלום הזוי. את רוצה שיעירו אותך.
בלילות את תוהה אם תצליחי לצאת מהבור הזה. נכון, זו מדינה עם הרבה שמש ואור, אבל את עמוק בחשיכה.
"את בדירה פיצית ברמת־גן ואת בודדה מאוד. את לא יכולה לצלצל הביתה לשמוע מילה טובה כי אין לך כסף לזה, וגם אין לך טלפון"
אין אותך עכשיו. יש רק הישרדות. הילדה לא רואה את כל זה עלייך, היא המומה בעצמה. ככה זה, ילדות רואות את האמהות שלהן רק כשהן הופכות להיות אמהות בעצמן. המסע הזה איטי, אבל הנה את מניעה אותו. הולכת לאולפן, מתחילה עבודה במקצוע שלך, שאת כל כך טובה בו, כקלינאית תקשורת, פוגשת אנשים טובים, אפילו כמה מלאכים שילוו אותך במהלך החיים. את לומדת את התרבות, את האוכל, את הארץ.
ואת עושה הכי טוב שאפשר. מלאה באהבה, נלחמת ובונה ומתקדמת באומץ, עוד שנה, ועוד אחת. והנה את מכה שורשים חדשים, מעמיקה אותם לתוך האדמה החדשה ולאט־לאט זה מתחיל להרגיש שלך.
עברו 30 שנה. את יושבת בבית היפהפה שלך שבנית בעשר אצבעות. את מלמדת את הנכדה שלך רוסית והלב שלך פתוח לכולם. את מניעה את העולם, מלמדת ומטפלת בילדים ובהורים שלהם בחוכמה ובמסירות ונותנת להם תקווה. אני מסתכלת עלייך ורואה אותך, אמא.
תודה שהבאת אותי לכאן, שהצלת אותי, שהצלת אותנו.
את גיבורה והשראה.
הכל היה שווה את זה.
אוהבת אותך, אמא שלי.
אניה.
