בצד הדרומי של המערכת – ככה נקרא הכביש המעגלי שמקיף את הקיבוץ – הייתה ערימת אבנים גדולה, וביניהם חיו שפני סלע. זאת הייתה האטרקציה שלנו בתור ילדים. היינו עומדים מול גושי הבזלת ומחכים שהשפנים יציצו החוצה. תנועה אחת שלנו, נשימה אחת כבדה מדי, והם היו בורחים. אז כל הילדים שתקו. וגם אני ניסיתי לשתוק, אבל לא הצלחתי. כי תמיד היו לי מחשבות. מיליון מחשבות, כל הזמן. בבת אחת. ותמיד אמרתי את כולן. התחלתי משפטים ולא סיימתי. אמרתי משהו ואז עברתי לנושא אחר, ולנושא אחר, ולנושא אחר. פטפטתי יותר מדי, התפרצתי לשיחות, טסתי בין מילים. זה היה כמו עקיצה שאני חייבת לגרד. לא יכולתי לשתוק. הפרעות קשב זה לא משהו שהתעסקו בו אז, אף אחד לא הסביר לי למה אני כמו שאני. הייתי ליאת הקשקשנית, ליאת הנדחפת, ליאת מבריחת השפנים. ליאת מבריחת החברים.
ולא רק הילדים שתקו. רמת הגולן תמיד הייתה אפופת דממה. הקיבוץ שבו גדלתי היה קטן ומבודד, ותמיד רבץ עליו ערפל כבד. הקור הבריח את כולם אל ההסקה שבבתים ולרוב הסתובבתי בחוץ לבד. אהבתי את הכפור, אבל סבלתי מהשקט. וככל שהיה שקט יותר, כך המחשבות שלי הסתעפו והשתכפלו עד שההוריקן בראש שלי גבר על הרוחות שבחוץ. אז כשלא היה לי עם מי לדבר – ורוב הזמן לא היה לי עם מי לדבר – במקום לפטפט, כתבתי. וכתבתי, וכתבתי. כמו הרבה ילדות כתבתי סיפורים על נסיכות יפהפיות שכלואות בטירה ביער, רק שאצלי אף נסיך לא בא להציל אותן. הן הצילו את עצמן. מצאו את המפתח של השלשלאות, ברחו החוצה אל הצומת, תפסו אוטובוס לקריית־שמונה ומשם לתל־אביב. כי זה היה החלום שלי. להימלט מההר, לרדת אל המישור, לטייל בים, להניח לעיר הגדולה להיות הרעש הלבן שלי.
עכשיו רמת הגולן נשרפת והפיצוצים מחרישים את האוזניים. ובני המשפחה שלי שעדיין שם, הם לפעמים בורחים, ואז חוזרים. ועוד פעם, ועוד פעם. ואין לי מה לומר להם. המחשבות עדיין מתפתלות, אבל הקול לא משתף פעולה. נבלע בגרון ומרסק את הלב. ואני פוחדת לנסוע לשם. אני פוחדת לראות איך משפילים את המקום שגידל אותי. עוד לא התאוששתי מהאסון בקיבוץ בארי שהפך לבית השני שלי, ועכשיו הגיע חורבן הבית הראשון, והוא אפוף בסירנות ומוקף בטנקים. יער טבנקין חטף. צומת ווסט חטף. והאסון במג'דל־שמס שריסק אותי סופית. מג'דל היפה ואנשיה הטובים, אנשי אדמה והכנסת אורחים. אנשי התפוחים והדובדבנים. מה הם עשו לכם? זה בלתי נתפס. זה פשוט בלתי נתפס.
הגולן לנצח יהיה הבית של הילדה הקשקשנית והנדחפת, בית חם של ילדה קפואה וכותבת. בזכותו אני מתגעגעת אליה. רק מי שגדל במקום הקשה הזה יודע כמה רכות יש בו, ושכל תושביו הם למעשה מקשה אחת. ומי שקם לבקרים מושלגים, מי שהתרגל לסוודר גם בקיץ, מי ששתל בו מטעים ומי שמילא את ריאותיו באוויר הכי צלול בעולם, גופו מצולק עכשיו מפציעותיה של האדמה. ואני מחכה שהמלחמה תיגמר, ושיחזרו החטופים ושהשקט יחזור. כי אני צריכה את השקט הזה. אני כבר גדולה, אני מטופלת, עשיתי מסע. נשאר לי רק עוד תיקון אחד עם כמה שפני סלע. ועם שתיקה.
