סיפורה של ענבל רמות (27), סטודנטית במכינה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב, מתגוררת בכפר־מעש:
"מאז ומתמיד ידעתי שאני מאומצת. לא היה אפשר להתעלם מהעובדה שלאמא שלי ולאחי הבכור יש עיניים כחולות ואני ממוצא אתיופי. הגעתי למשפחה בגיל שלושה שבועות כבת זקונים אחרי שלושה אחים. בבית אף פעם לא הרגשתי שונה מהאחים שלי, היינו מאוד קרובים, אבל בחוץ נתנו לי הרגשה שאני לא שייכת.
בסביון, שבה גדלתי, הייתי היחידה שמוצאה אתיופי, והעיניים תמיד היו עליי. בגן כינו אותי בכינויים מעליבים, ולא פעם סבלתי מאלימות. גם בית הספר היה מקום עוין ומתסכל עבורי. הקניטו אותי, פעם מישהי דחפה אותי וקראה לי "כושית" ו"צבע של קקי". בצופים היו כמה בנות שלא רצו להיות לידי. בכיתה ג', כשההורים הבינו שאני סובלת, העבירו אותי לבית הספר הדמוקרטי בקריית־אונו. עדיין נראיתי שונה, אבל לאף אחד לא היה אכפת.
אגב, לצערי הרב אני סופגת יחס גזעני גם היום, כמו כל אדם שחור במדינה. לא מזמן הלכתי לחברה ללמוד איתה לקראת מבחן ברפואה, חיכיתי למעלית בבניין שלה, ואחת השכנות שאלה אותי, 'את מנקה כאן?'. כשהשבתי לה שלא, היא שאלה, 'אולי את מכירה מישהי שכן מנקה?'. השבתי בשלילה. יותר משזו גזענות, זו בורות וטיפשות.
ביום הולדתי ה־18 פתחתי את תיק האימוץ. תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות את זה, וההורים שלי תמכו בי ואמרו שזה תהליך שאני חייבת לעצמי בשביל להרגיש שלמה. הפגישה עם ההורים הביולוגיים הייתה עוצמתית ומלמדת. תמיד חיפשתי אנשים שדומים לי ברחוב, באוטובוסים, והיה משהו מרגיע בלראות מישהו דומה לי.
התברר שההורים הביולוגיים היו זוג, וכשהיא נכנסה להיריון משפחתה לא ידעה ומיד נמסרתי לאימוץ. בהמשך הם התחתנו ויש לי עוד אחים מהם, אבל הם ביקשו שלא אצור קשר עד שהצעיר שבהם יגיע לגיל 18. זה היה קשוח מאוד מבחינתי.
בתור ילדה קטנה המצאתי לעצמי סיפורים שהוריי הצילו אותי מחיי רעב ועוני קשה, אבל לאחר פתיחת תיק האימוץ גיליתי שההורים הביולוגיים הם אנשים מקסימים, עובדים בעבודות מכובדות, מגדלים ילדים לתפארת וחיים חיים מלאים ומאושרים. הייתי שמחה להיפגש איתם שוב, כרגע הכדור בידיים שלהם והם החליטו לא למסור אותו חזרה. בכל אופן, אני מאמינה ששליחת ילד לאימוץ לא אומרת שום דבר רע על ההורים.
"גיליתי שההורים הביולוגיים הם אנשים מקסימים, עובדים בעבודות מכובדות, מגדלים ילדים לתפארת. הייתי שמחה להיפגש איתם שוב, הכדור בידיים שלהם"
אחרי פתיחת התיק המשכתי בחיי. שירתתי בתותחנים, ואחרי השחרור למדתי מדעי ההתנהגות במכללה למִנהל במטרה להיות פסיכולוגית. במסגרת הלימודים התנדבתי בבית החולים הפסיכיאטרי גהה, ושם שיניתי כיוון. במשך שנתיים הייתי במחלקת נוער סגורה. הגעתי לשם פעם־פעמיים בשבוע, דיברתי ושיחקתי עם המאושפזים, ולאורך כל הדרך ליוו אותנו פסיכולוגים שהסבירו לנו הרבה על מחלות נפש. בשבילי זה היה מורכב מבחינה נפשית, כי יש לי קרובי משפחה פגועי נפש, וכל הזמן ראיתי סימפטומים שלהם אצל הצעירים המאושפזים. שם גם למדתי משהו חשוב שנצרב בי: אנשים שלא מכירים את העולם הזה ושומעים על מישהו שהוא מתמודד נפש, רואים בו רק את התווית. כלומר, שמים את המחלה לפני האדם עצמו. אני למדתי לעשות הפרדה בין האדם למחלה שלו. למדתי לראות את הנושא באובייקטיביות, במבט מבחוץ, מה שגרם לי להיות הרבה יותר סבלנית ואמפתית כלפי קרובי המשפחה שלי. מצד שני כעסתי על עצמי שהייתי צריכה להגיע להתנדבות בגהה כדי לראות אותם בעין יותר מכילה, מבינה ואוהבת.
בגהה הבנתי שבעצם אני רוצה להיות פסיכיאטרית, כדי שאוכל לטפל במתמודדי נפש מנקודת מוצא הוליסטית של גוף ונפש. ב־2017, כשסיימתי תואר ראשון, ראיתי שיש תוכנית לימודים ארבע־שנתית המיועדת לבוגרי תואר ראשון שרוצים ללמוד רפואה. מדובר בתהליך יקר, אבל ההורים שלי, שמתגוררים היום בכפר־מעש, מעניקים לי תמיכה רגשית וכלכלית, ובזכותם התחלתי את המסע שלי ללימודי רפואה. אני מתגוררת ביחידת דיור בבית שלהם ולא עובדת, כי כל זמני מוקדש למטרה.
בשנה שעברה סיימתי מכינה ללימודי רפואה של אוניברסיטת בר אילן, ובחודשים האחרונים אני לומדת במכינה לרפואה במתחם אוניברסיטת תל־אביב. מדובר בלימודים מפרכים, שינון של הרבה חומר ועומס כבד, אבל אעשה הכל כדי להגשים את המטרה שלי".
שורה תחתונה: "כל אדם הוא מיוחד ולא צריך להתייחס אליו לפי תוויות".
