לפני תשעה חודשים רעות קרפ, מנהלת כספים מקיבוץ רעים, נפרדה מבעלה דביר קרפ ואבי שלושת ילדיה: ליה (13), דריה (10) ולביא (8). שניהם נשארו לגור בקיבוץ, וכמו הרבה הורים פרודים הם חילקו ביניהם את סופי השבוע. כך יצא שבשבת שבה פרצה המלחמה היו הילדים אצל אביהם. "הבת הגדולה שלנו החליטה לישון בשישי אצל חברה שגרה במושב הסמוך עין־הבשור", מספרת קרפ. "דריה ולביא היו בבית של דביר, ואני נסעתי להתארח באותו סופ"ש אצל חברה שלי שגרה ביהוד".
לקראת שש וחצי בבוקר התעוררה קרפ למה שנראה בהתחלה עוד יום שבת טיפוסי. "אני וחברה שלי בדיוק ירדנו למטה כדי לצאת לריצה, אבל אז פתאום נשמעה אזעקה. הבנו שיש ירי טילים ומיהרנו לעלות חזרה הביתה. לא נלחצנו יותר מדי. זה משהו שלמרבה הצער כבר רגילים אליו. רק היה לי חשוב לדעת שהילדים בטוחים. דביר כתב לי שהוא עם הילדים בממ"ד והכול בסדר. נרגעתי. אלא שבשעה שמונה קיבלתי פתאום הודעה מהבת הגדולה שלי, ליה. היא כתבה: 'אמא, אני מתה מפחד. יש מחבל מחוץ לבית'. נבהלתי נורא ומיהרתי להתקשר אליה אבל היא ניתקה. היא שלחה לי עוד הודעה שבה כתבה: 'אמא, אסור לי לדבר. אני צריכה להיות בשקט'".
"הבנתי ממנה שהיא נמצאת בממ"ד עם המשפחה של חברה שלה. ביקשתי ממנה שתמשיך להסתתר שם וניסיתי להרגיע אותה. בתוך תוכי כמובן פחדתי נורא. עשיתי צילום מסך של ההודעה שלה, ושלחתי לדביר. השעה הייתה 8:15 בבוקר. להפתעתי דביר ענה לי שגם אליהם הגיעו מחבלים. הוא כתב: 'יש פה בלגן גדול. יש ירי כבד בקיבוץ'. עדיין התקשיתי לעכל. שאלתי: 'יריות?'. הוא ענה: 'כן. ככה זה נשמע'. זה היה השלב שהבנתי שלא מדובר באירוע של מחבל אחד. מהר מאוד גם בקבוצה של הקיבוץ שלנו התחילו לזרום הודעות לנעול את הדלתות, להגיף חלונות, להחשיך את הבתים. ניסיתי להרגיע את דביר שהבת הבכורה בטוחה. כתבתי לו שליה נמצאת במקום בטוח, שדיברתי עם אמא של חברה שלה ושהיא מרגיעה אותה. אלא שאז, שתי דקות אחר כך, בשעה 8:24, קיבלתי מהנייד שלו את ההודעה הבאה: 'אמא, זאת דריה. אבא נרצח. גם סתיו (בת הזוג של דביר. י"מ). הצילו'".
אלוהים אדירים.
"התקשרתי לנייד של דביר, ודריה ענתה. לדביר היה גרזן בממ"ד. היא סיפרה לי בלחש שהמחבלים הצליחו להיכנס אליהם הביתה ופתחו את דלת הממ"ד. היא אמרה שאבא שלה הסתער עליהם עם הגרזן בניסיון להגן עליה ועל אחיה, אבל המחבלים הצליחו להרוג אותו וגם את חברה שלו שניסתה גם היא להגן עליהם. ואז המחבלים סימנו עם הידיים, לה ולאחיה, להיות בשקט. הם סימנו להם להוריד את הראש, כיסו אותם בשמיכה ויצאו. דריה סיפרה לי שהם גם כתבו עם דם משהו על הקיר בערבית".
2 צפייה בגלריה
ההתכתבות עם דביר ז"ל ודריה (מימין) והכתובת על המראה שהשאירו המחבלים
(צילום: אלבום פרטי)
מה עובר בראש בזמן הזה?
"קשה מאוד להסביר. תקווה שאביהם לא מת, חשש גדול לילדים, והידיעה שאני חייבת להיות כרגע חזקה בשבילם. קיוויתי שדביר עוד בחיים. שאולי הוא רק פצוע. רציתי לשלוח את דריה אליו, שתיגש לעברו כדי לבדוק אם יש לו דופק, אבל ידעתי שאסור. אמרתי לה שאמורים להיות בממ"ד מים ושתשתה, אבל היא אמרה: 'אמא, אני לא יכולה לזוז. אני עדיין שומעת קולות. אני מפחדת שיראו אותי'. בשלב הזה גם לא ידעתי מה עלה בגורל אחיה הקטן שנמצא על הרצף האוטיסטי. היא אמרה: ' לביא לא זז ולא מדבר. אני לא יודעת אם הוא ישן או מת'. אמרתי לה שתמשיך לשבת בממ"ד ושתקפיד שהדלת תישאר סגורה, אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לסגור את הדלת כי הגופות של אבא שלה ושל חברה שלו שוכבות בכניסה".
"דריה סיפרה לי בלחש שהמחבלים הצליחו להיכנס אליהם הביתה ופתחו את דלת הממ"ד. היא אמרה שאבא שלה הסתער עליהם עם הגרזן בניסיון להגן עליה ועל אחיה, אבל המחבלים הצליחו להרוג אותו וגם את חברה שלו שניסתה גם היא להגן עליהם"
בזמן הזה קרפ ביקשה מכל מי שיכול לעזור לה. היא התקשרה ליחידות החילוץ ושלחה הודעות בקבוצת הקיבוץ. בו־זמנית המשיכה לדבר עם בתה במשך שלוש שעות. "זה היה הנייד של אבא שלה", היא אומרת. "אנשים שדאגו והתקשרו לדביר היו בטוחים שהוא חי כי כל הזמן שמעו שיחה ממתינה. דריה אמרה לי שתכף הבטרייה הולכת להיגמר, אבל לי היה חשוב כל הזמן להיות איתה על הקו. להמשיך לקבל ממנה ככה סימני חיים ולנסות להרגיע אותה. אמרתי לה, 'צה"ל בדרך. תכף יבואו לקחת אתכם למקום בטוח'. רק שהזמן עבר והיא כל הזמן אמרה לי, 'אמא, אף אחד לא בא. איפה צה"ל?'. גם בקבוצה של הקיבוץ, שם התחננתי לעזרה, ענו לי שמנסים לעזור אבל מתקשים. שקשה מאוד להגיע לבית כי בכל שטחי הקיבוץ פרוסים מחבלים. בינתיים דריה אמרה: 'אמא, אני שוב שומעת קולות בבית. אני מפחדת'. הנחיתי אותה להיות בשקט ולא לדבר עם אף אחד, כי כבר החלו דיווחים שהמחבלים מתחזים לחיילים. ידעתי שזה יכול להיות מסוכן".
איך חילצו אותם בסוף?
"כעבור שלוש שעות התקשרה חברה שלי מהקיבוץ. היא אמרה שלבעלה יש אקדח ושהוא בדרך לבית כדי להיות עם הילדים. איך שהוא הגיע, הוא התקשר אליי בווידיאו ושם את הילדים מולי. זה היה השלב שהבן שלי פתאום התחיל לדבר והבנתי שגם הוא בסדר. הוא התחיל לדבר ולא הפסיק. הראה לי בידיים מה בדיוק עשו להם המחבלים. אני דאגתי להמשיך להרגיע את הילדים, אמרתי שלשכן שלנו יש אקדח ושהוא ישמור עליהם. אותו חבר המשיך להיות איתם בבית במשך שעות ארוכות כי עדיין היה מסוכן לצאת. הוא גם שלח לי תמונה עם הכיתוב בערבית שהמחבלים השאירו על הקיר. התברר שזה נכתב באודם ולא דם. היה כתוב שם: 'אל קאסם לא הורגים ילדים'" (למרבה הצער התברר שבמהלך האירועים המחבלים בהחלט רצחו גם ילדים. במקרה הספציפי הזה הם נמנעו. י"מ).
רעות מתאחדת עם ילדיה
רק כעבור תשע שעות הגיעה כיתת כוננות של הקיבוץ וחילצה את ילדיה של קרפ דרך החלון. היא זכתה להתאחד איתם רק ביום למחרת. "במשך כל הזמן הזה שהאירוע הנוראי הזה התרחש, מן הסתם, בתור אמא, כעסתי על עצמי שאני לא איתם. יותר מכול רציתי להיות לצד ילדיי ולהגן עליהם", היא אומרת. "אבל בדיעבד אני יודעת שזה מזל שלא הייתי איתם. אם הייתי, הילדים שלי היו היום יתומים משני הוריהם. בכלל, אני מרגישה שהייתה איזו השגחה עליונה כי באותה מידה הילדים שלי היו יכולים גם להיהרג או להיחטף. מצד שני, הם איבדו את אבא שלהם. הם ראו איך הוא וחברה שלו נרצחים לנגד עיניהם. ברור לי שזו טראומה שתישאר איתם לתמיד, ושהחיים שלהם ושלי לעולם לא יחזרו למה שהיו".
