בבניין משרדים שגרתי המרוחק ממוקדי התיירות הנוצצים של דובאי, ממוקמת מערכת "חליג' טיימס", העיתון היומי הוותיק והפופולרי באיחוד האמירויות, שמופץ באנגלית. מכאן עורכת, כותבת ומשדרת מיכל דיבון (35), שהספיקה בזמן הקצר שהיא בדובאי גם להנחות את פתיחת הביתן הישראלי בתערוכת אקספו, ובאופן כללי מסקרת את תהליכי הנורמליזציה שמלווים את הסכמי אברהם. אבל גם היא הופתעה כשלפני שבועיים, העיתון הסעודי Arab News, שמדרג מדי שנה את נשות ואנשי התקשורת המובילים באזור במה שמכונה Media Power List, בחר בה במקום הרביעי ברשימת העיתונאיות פורצות הדרך של 2021. הנימוק: העיתונאית הישראלית הראשונה בתפקידה במפרץ הפרסי.
"יתר העיתונאיות שנבחרו הן ערביות, ובעיניי החשיבות של הדירוג שלי הוא בעיקר בהיבט הלאומי", אומרת דיבון. "מי יודע? אולי בשנה הבאה אבקר בריאד. זה איתות יוצא דופן מהסעודים שכבר לא מסתירים את זה שהם בהידברות ושישראל היא חלק בלתי נפרד מהמזרח תיכון".
4 צפייה בגלריה
מיכל דיבון. על קירות המשרד תמונות שליטי הממלכה. מימין: מוחמד בן ראשד; שיח' חליפה בן זאיד; שיח' מוחמד בן זאיד
(צילום: Kareem Dawaba)
נפגשנו לפני קצת יותר מחודש במשרדה, שאת קירותיו מעטרות תמונות של שליטי הממלכה: מוחמד בן ראשד, שיח' חליפה בן זאיד ושיח' מוחמד בן זאיד. היא לבשה עבאיה לבנה ואלגנטית - הלבוש המסורתי של המקומיות - ונראה שהשתלבה לגמרי בתרבות החדשה.
למה החלפת את החליפות המחויטות בעבאיה?
"אין שום צורך או דרישה ללבוש עבאיה, והאמת היא שאני לא מכירה עוד מערביות שלובשות אותה, אבל לי אישית זה מרגיש יותר נכון. מהרגע הראשון חשבתי שזה הלבוש הכי יפה שיש, והוא גם נוח ואצילי. לובשים אותה מעל שמלת עבאיה קצרה, עם או בלי שרוולים, או מעל מכנסיים וחולצה. זה כיף, פשוט וסופר־אלגנטי. לא צריך להוסיף לה כלום חוץ מחגורה, וזה נראה מיליון דולר. אחרי שהחמאתי לחברות כאן על הבגדים שלהן, הן לקחו ממני מידות ושלחו לי שבע עבאיות מעוצבות יפהפיות. לאט־לאט עברתי ללבוש את זה באופן קבוע".
במשך שנה חיה דיבון על הקו דובאי-ניו־יורק, שם עבדה ככתבת ומגישה בערוץ מקומי ומנחה של אירועים וגאלות בקהילה היהודית. לפני ארבעה חודשים קיבלה תושבות וויזת עבודה בדובאי, ואז החליטה יחד עם בעלה, נדב טרנטר־מוזר, איש הייטק, ללכת על ההרפתקה המדברית. "בספטמבר 2020, מיד אחרי הסכמי אברהם, משהו הסתובב לי בראש, והבנתי שאני חייבת להגיע לאמירויות", היא משחזרת. "כינון יחסים חמים עם מדינות ערב זה משהו שהרבה מאיתנו חלמו עליו בלי להעז לחשוב שזה אפשרי. כבר בביקור הראשון הבנתי שאני מוכרחה לעבור לגור כאן, ובדיוק פנו אליי ממערכת 'החליג' טיימס' דרך לינקדאין וביקשו שאכתוב טור על הסכמי השלום.
"אני לא מכירה עוד מערביות שלובשות עבאיה, אבל לי זה מרגיש יותר נכון. כיף, פשוט וסופר־אלגנטי"
"משם הדברים התקדמו בצורה טבעית. ההצעה למשרה מלאה הגיעה כעבור כמה חודשים, ולימים גיליתי שהבעלים של העיתון התקשר בעצמו לעורך הראשי ואמר לו להעסיק אותי. התאהבתי במקום, באנשים, בתרבות, בסיפור המקומי, בחזון, והרגשתי שייכת. ככל שלמדתי להכיר את התרבות לעומק, התחלתי בעצמי להתפעל מההנהגה ומהיחסים המיוחדים בין העם למייסדים ולמשפחת המלוכה. זו הייתה רק שאלה של זמן עד שאתמקם פה לגמרי, ולמזלי יש לי בעל מדהים, זורם, פתוח, סקרן ויותר מכל - מפרגן".
נוח לך לחיות במדינה המדורגת במקום ה־120 מתוך 153 מדינות במדד השוויון המגדרי, שבה לנשים אסור להתחתן, לצאת מהמדינה או לעבוד ללא אישור מהגבר שאחראי עליהן?
"נתחיל מזה שזו אחת המדינות הבטוחות בעולם לנשים. יותר נוח ובטוח לי כאן מאשר בניו־יורק, למשל. נחשפתי להמון נשים בעמדות מפתח, משגרירות ועד שרות, מנהלות ונשים שמובילות פרויקטים לאומיים כמו המשימה למאדים, ואי־אפשר להתעלם מזה שנעשים כל הזמן מאמצים לקדם את מעמד האישה ולהעצים נשים. אלה לא דברים שרואים מבחוץ, אבל כל מי שבא לבקר נדהם מהדבר הזה".
ובכל זאת מדובר במדינה שחיה לפי חוקי השריעה.
"נכון, בכל מה שקשור בדיני משפחה, מתנהלים לפי חוקי האסלאם, אבל ברמה הלאומית הרבה מאוד חוקים השתנו, ונחקקו חוקים חדשים ששומרים על זכויות הפרט. למשל, כיום יש אפשרות לנישואים אזרחיים, כשרק לפני כמה שנים היה אסור לבני זוג לגור יחד אם הם לא נשואים לפי חוקי השריעה. הנשים הצעירות כבר לא מוכנות שיבחרו עבורן בן זוג, אבל זה כמובן גם תלוי משפחה, והשינויים התרבותיים מתרחשים כל הזמן".
סינגפור, אתיופיה, קנדה
היא נולדה בסינגפור, בת הזקונים של אמה לינדה ואביה חיים דיבון, איש משרד החוץ ששירת אז כראש הנציגות בסרי־לנקה. כשהייתה בת שלוש חזרה המשפחה לארץ, אבל הנדודים לא הסתיימו. כעבור כמה שנים מונה אביה לשגריר באתיופיה. בתום שנתיים חזרו לביתם במבשרת־ציון, וכשהייתה בת 14 הוצב האב כשגריר בקנדה, ולמרות מחאותיה היא נאלצה להצטרף להוריה.
"הניתוק בתחילת גיל ההתבגרות מהסביבה המוכרת היה לי טראומטי, אבל דווקא בעקבותיו נוצר הבסיס הראשון להיכרות אישית חמה עם העולם הערבי. בקנדה קרה דבר מדהים. פגשתי את לנה, ילדה ירדנית והערבייה הראשונה שהפכה לבת בית ולחברת אמת לחיים. זה לא התחיל בצורה חלקה, היינו באמצע האינתיפאדה השנייה וללנה הייתה משפחה בשכם. אחרי חודשים שחמקנו זו מזו, ביקשתי מהמורה לתיאטרון לאפשר לנו לצאת מהשיעור כדי שנוכל לדבר. השיחה הזו כנראה שינתה לי את החיים, כי באותו הרגע התחלתי לראות את המזרח התיכון כולו כתרבות אחת גדולה. היה לנו כל כך הרבה במשותף. התחלנו יוזמת שלום שכללה הרצאות ברחבי קנדה על סובלנות ועל החוויה האישית של כל אחת מאיתנו באינתיפאדה. משם זה התגלגל למחנה קיץ לישראלים ופלסטינים בקנדה. הוא נמשך ארבע שנים, ולצורך כך גייסתי כסף, העסקתי צוות, טסתי לארץ להיפגש עם מורים ותלמידים, והבאנו בני נוער ישראלים ופלסטינים שהחוויה שהם עברו שינתה אותם, בדיוק כמו שלנה ואני השתנינו".
"אבא היה שגריר ולמדתי ממנו הכל. תמיד הסתכלתי עליו מהצד, כל כך הערכתי והערצתי את הצורה שבה הוא מתנהל עם העולם בגובה העיניים, את הפתיחות, הקבלה והסובלנות שלו"
את השירות הצבאי עשתה בחטיבת קשרי החוץ של צה"ל, עבדה מול נספחים צבאיים, בתחילה במדור אירופה ואז עם המצרים והירדנים במסוף טאבה. בזמן שאביה כיהן כשגריר ישראל בהולנד, היא סיימה בבינתחומי בהרצליה לימודי תואר ראשון בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, והתמחות בתקשורת.
בעצם כיום את ממשיכה את דרכו של אביך, סוג של שגרירה לא רשמית של ישראל.
"זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לי וההישג הכי משמעותי מבחינתי, כי ממנו למדתי הכל. תמיד הסתכלתי עליו מהצד, כל כך הערכתי והערצתי את הצורה שבה הוא מתנהל עם העולם בגובה העיניים, את הפתיחות, הקבלה והסובלנות שלו.
"הוא לימד אותי תמיד להרגיש בנוח ולהיות בטוחה בעצמי, לא משנה לאיזה חדר אני נכנסת ומי נמצא בו. עד היום כשאני הולכת לאירוע, אין לי בעיה ללכת ולדבר עם כל אחד. הדבר הזה שהונחל לי מגיל צעיר מאוד עוזר לי עד היום להתחבר לאנשים בלי מחסומים של דת, מעמד, לאום או גיל.
"לא פעם אני הישראלית הראשונה שהרבה מהאנשים כאן פוגשים, ואפילו היהודייה הראשונה. הקשר שלי איתם ללא ספק יעצב את הצורה שבה הם רואים את העם והמדינה שלנו, אז באופן אישי חשוב לי שיהיה רושם חיובי. אני לגמרי רואה את האפשרות לעיצוב דעת קהל כחלק מהמשימה של להיות כאן. אז חד־משמעית יש לזה יותר ערך מהחוויה האישית שלי".
תרבות המותגים
היא חיה באחת המדינות העשירות בעולם ופוגשת על בסיס יומיומי אנשים שרמת החיים שלהם לא דומה לשום דבר שהכירה קודם לכן. "זה לא שכולם עשירים כאן", היא אומרת, "אבל לי באופן אישי יש אינטראקציה עם אנשים אמידים מאוד. יש כאן דגש גדול מאוד על אסתטיקה וטיפוח והמון מותגים, אז אני מתאימה את עצמי לנוף המקומי גם בפן הזה. אם בארץ לא הלכתי עם מותגים בכלל, אז כאן כן. מבחינת איכות חיים, אין לי רכב יוקרה ואני לא גרה בטירה, אבל אם אני משווה לניו־יורק או לתל־אביב, מקבלים כאן הרבה יותר בשביל הכסף שלך".
"הלכתי לראות בית גידול של בזים, הציפור הלאומית שלהם. למדריך הייתה משקפת סופר־משוכללת שעולה כמה אלפי דולרים, התפעלתי ממנה, והוא מיד אמר 'זה שלך'. אי־אפשר לסרב למתנה, זה עלבון"
וגם מתנות.
"יש כאן תרבות של הענקת מתנות. בהתחלה הרעיפו עליי בשמים, בגדים, שוקולדים, וביום הלאומי שלהם חברה נתנה לי שרשרת זהב מסורתית. פעם הלכתי לראות בית גידול של בזים, הציפור הלאומית שלהם. למדריך הייתה משקפת סופר־משוכללת שעולה כמה אלפי דולרים, הבטתי דרכה והתפעלתי, אז הוא מיד אמר 'זה שלך'. אי־אפשר לסרב, אחרת זה עלבון. אז אני ממש מקפידה לא להתפעל יותר מדי מדברים, כדי שלא ייווצר מצב שירצו לתת לי או שיחשבו שאני רוצה את זה לעצמי".
את כבר דוברת את השפה?
"אני לומדת בבית ספר בשם 'אלרמסה' ערבית אמירותית, שנקראת חליג'ית (חליג' זה מפרץ בערבית) ואת הניב המקומי. רוב החברים שלי אמירותים. הם גאים מאוד בתרבות שלהם, ואני מרוסקת עליהם. אפילו ההשקפה שלהם על היהדות הפתיעה אותי. בני ישראל מופיעים בקוראן, ואנחנו מאמינים באותן דמויות תנ"כיות: אברהם כמובן, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון, דוד, שלמה, אליהו, אלישע, יונה וזכריה, אבל משה הוא המשמעותי ביותר. וכמו אצלנו, גם אם אתה דתי וגם אם לא, הדת היא חלק בלתי נפרד מהתרבות".
"היתרון הכי גדול זה הקירבה לארץ, כי בסופו של דבר ישראל היא הבית, ואפשר לקפוץ בקלות לאירוע או לסופ"ש, משהו שלא יכולנו לעשות כשגרנו בארצות־הברית"
בילויים?
"יש לי פעם בשבוע משחק פאדל־טניס - משחק זוגות במגרש מקורה וקטן יותר עם כדור רך וספוגי. אני משחקת עם חברים מקומיים, וזה קדוש מבחינתי, אני לא מוותרת על אף מפגש. יש גם ארוחות שישי עם חברים ישראלים, והקהילה היהודית שילשה את מספרה וכבר עומדת על כאלף איש. אני פוגשת אנשים חדשים מכל העולם באופן קבוע, ומתרגשת בעיקר מלבנונים או סורים. מדי פעם אני גם עובדת עם צלם עזתי שסיקר את צוק איתן בזמן שגם אני סיקרתי אותו. יש לנו תמונות כמעט זהות מאותה תקופה, עם אותם אפודי PRESS, רק מצדדים שונים של הגדר. במהלך הסבב האחרון הוא התעניין אם המשפחה שלי בסדר".
את רואה את העתיד שלכם כאן?
"היתרון הכי גדול זה הקירבה לארץ, כי בסופו של דבר ישראל היא הבית, ואפשר לקפוץ בקלות לאירוע או לסופ"ש, משהו שלא יכולנו לעשות כשגרנו בארצות־הברית. מבחינת הפרק הבא של הקמת משפחה אני לחלוטין רואה את זה קורה פה. יש משפחות ישראליות שעברו לכאן, לאחרונה נפתחה מסגרת חינוך חדשה של חב"ד, יש בתי ספר בינלאומיים מעולים, וזו לא קלישאה שהזהות היהודית דווקא מתחזקת כשחיים בחו"ל. אני מאמינה ששלום אמיתי וארוך טווח נעשה באמצעות קשרים עסקיים ובקידום החברה והכלכלה של כל צד. אז כן, אני רוצה להמשיך לסקר את היחסים בין המדינות, לעזור לחברות ישראליות להגיע לכאן ולהיות הישראלית־האמירותית הזו, זו המשבצת שהכי מתאימה לי".
